הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מפלגת מרצ, אשר השלימה אתמול את תהליך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת עשויה שלא לעבור את אחוז החסימה. במרצ מצב הרוח אתמול בלילה היה מאוד מרומם, שירים וריקודים, אבל אף אחד, גם לא ראשי המפלגה יכול להתעלם מן העובדה שבמהלך 2014 המפלגה עמדה על 10 מנדטים (ואף יותר) בסקרים ומרגע מיזוג התנועה (ציפי לבני) לתוך העבודה מרצ נמצאת במגמת ירידה.
יו״ר מרצ זהבה גלאון לא תודה בכך, אך היא מתקשה לנהל קמפין נגד מפלגת העבודה. ירי בתוך הנגמ״ש, קוראים לזה במונחים צבאיים? אז כן, גם אצל הפצפיסטים, בלי נגמ״שים וירי, זה מסוכן. הסכנה הענקית המרחפת מעל לסיפור הוא חוק המשילות, פרי מוחם של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן (נתניהו נגרר לחוק הזה בחוסר חשק מופגן), שמערער את כל המפה הפוליטית. ש״ס בצרות, ישראל ביתנו עשויה שלא לעבור את אחוז החסימה, חד״ש, רע״ם-תע״ל ובל״ד משקשקים (וכבר ממש קרובים לסגור מיזוג). מרצ אינה חסינה.
מה עליהם לעשות?
הטרנד של בחירות 2015 הוא פיצולים בימין ומיזוגים בשמאל. בדיוק כפי שנתניהו וליברמן סגרו דיל ב 2013, הקריבו הכל כדי לזכות בראשות הממשלה – כך צריכים כיום הרצוג וגלאון לסגור עסקה. חיבור שני החלקים לא יעלה על השלם כי 26 של המחנה הציוני + 5 של מרצ שווים ככל הנראה פחות מ 31, אבל יש לכך כמה יתרונות:
1.
הרצוג לא יכול להרשות לעצמו שמרצ תימחק. מדובר בחמישה מנדטים שהוא זקוק להם. אם מרצ בחוץ, אפסו סיכוייו של הרצוג לעמוד בראשות ממשלה. יש לו כאן אינטרס ראשון במעלה לוודא שמרצ נכנסת לכנסת. יש לו כמה ימים בלבד עד לסגירת הרשימות להגיש מפץ-מאוחד.
2.
מרצ זקוקים למחנה הציוני. כאמור, הם יתקשו לנהל קמפיין ומאבק של ממש על אותו מאגר הקולות. אם הטרנד ימשך הם פשוט יהיו בחוץ.
3.
דימום מנדטים למרכז לא צריך להטריד את הרצוג. וזה למעשה הטיעון המרכזי והחשוב. יש שורה תחתונה אחת לתאריך ה 19 במארס. הנשיא ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על בעל הסיכויים הגבוהיים ביותר. אם המחנה הציוני המורחב יעמוד על 30 מנדטים והליכוד מאחור עם 22- 24, אין ספק מי יקבל את המלאכה. אם כך יהיה הדבר, ש״ס יזחלו אליהם, לפיד יצטרך להשלים עם החרדים וגם כחלון יתייצב. בשורה התחתונה, אם הרצוג תאב שלטון, הוא צריך לשים את האגו והפערים המפלגתיים בצד ולעשות מה שבימין היו עושים (מתמזגים).
4.
האשמות השמאל הקיצון (!). אחת התגובות המצחיקות שיצאה אתמול מן הקמפיין של בנימין נתניהו היתה האשמתו של הרצוג שהוא איש השמאל הקיצוני. ״פרצופו השמאלני קיצוני של הרצוג ופרצופה האנטי ציוני של רשימת העבודה״ נכתב על מי שנתן במהלך המלחמה יותר גיבוי לנתניהו מאשר כל שרי הממשלה כולה יחדיו. והנה, גם חיים אורון, יו״ר מרצ לשעבר. הוא אמנם לא ברשימה לכנסת ה20, אבל נכדו נפצע קשה במהלך צוק איתן.
אם ממילא מעכשיו ועד 18 במארס נידון הציבור הישראלי לשמוע כל יום את צירוף המילים ׳הרצוג שמאל קיצון׳, אז מה זה כבר משנה? הקלף הזה כבר בחוץ. זה כלי ההתקפה של נתניהו. המחנה הציוני לא צריך להיות מוטרד מכך אפילו קצת.
5.
תפקידים ביצועיים. אם להרצוג סיכוי לעמוד בראשות הממשלה, מי שישב איתו בתוך הרשימה יקבל תיקים. מרצ תוכל לצאת החוצה מן התפקיד המסורתי שלהם, צווחנים מן הספספלים האחוריים, ולהתמודד עם תכנון מדיניות ויישום. זהבה גלאון בתפקיד שרת החינוך או השרה לבטחון פנים. אילן גילאון כשר הרווחה. אם יוותרו בחוץ עם 4 מנדטים (שלא לדבר על בחוץ לחלוטין), הרצוג יברח ימינה לממשלת אחדות לאומית וישאיר את מרצ לאנחות.
תוצאות ההצבעה במרצ, 19 בינואר 2015
לא יודע…
מרגיש לי שהמעטת בסוגיית ה”שמאל הקיצוני”.
כרגע הקלף בחוץ, אבל הציבור, כך עושה רושם, לא ממש קונה את זה.
לעומת זאת, צירוף של מרץ יכול להפוך את הקלף הזה לטיעון מנצח ולפגוע קשה במיצוב של “המחנה הציוני”.
עדיף שהרצוג יקח את ההימור שמרץ יכנסו עם חמישה מנדטים ולא ישארו בחוץ, ואז ירכיב אותם לקואליציה.
אני מבין למה זה טוב למרץ, לא מבין למה זה טוב להרצוג.
השמאל הקיצוני זה בפנטזיה של הימניים. המצאה משובחת לצרכי קמפיין. אחרי 18 במארס כולם ירגעו. אין כזה דבר. להפוך את הרצוג לשמאל קיצוני בהודעות של הליכוד. נו באמת.
רשימת העבודה היא שמאל קיצוני- שפיר ומיכאלי האנטי ציוניות משובצות במקומות גבוהים והקומוניסט האנטי ציוני יונה משייט איפשהו בירכתיים.
גם הרצוג עצמו הקפיד במשך השנים לטפח קשרים עם הקרן החד”שה.
ברור כי רק הימין יכול להיות קיצוני.
מי שלא יעבור את אחוז החסימה זה כחלון.
ההתנהלות של משה כחלון מעוררת לא מעט תמיהות; המציאות המתבהרת כעת לאחר אין סוף צעדים תמוהים של משה כחלון, מעידה כי משה כחלון לא בשל, לא ראוי, לא מתאים לתפקידים בכירים!
התבטאויותיו של משה כחלון מלמדות כי הוא חסר כישורים מינימליים הנדרשים מאיש ציבור.
משה כחלון מסרב לדווח לציבור מה הוא שכרו במרכז האקדמי במכללת נתניה.
משה כחלון מסרב לדווח על טיב הקשרים שלו עם יצחק תשובה.
משה כחלון לא מוכן להתיחס ספציפית לטיב הקשרים ולמחוייבות שלו לפטרונו הטייקון יצחק תשובה.
משה כחלון מסרב לחשוף את המהלכים שהביאו למינוי רעייתו ליאורה כחלון לדירקטורית בקרן הפנסיה השערורייתית של הסתדרות העובדים החאומית.
משה כחלון מסרב לספר מה היו ההסכמות בינו לבין יונה יהב שהביאו למינוי רעייתו ליאורה כחלון לתפקיד מנכ״לית מרכז תרבות ״בית קריגר״ בחיפה.
משה כחלון צריך לעדכן את הציבור לגבי נכונותו לשבת בממשלת נתניהו.
משה כחלון צריך להצהיר מה עמדתו לגבי גיוס חרדים.
בקיצור, משה כחלון מצטייר כמי שמגמגם כל הזמן, מחייך יותר מידי בלי שיש לכך סיבה.
כל פעם שהוא – מושה כחלון משרבב ״דבר חוכמה״ הוא מפסיד עוד ועוד תומכים, וכעת הוא כבר מגרד את אחוז החסימה כלפי מטה, מטה, מטה.
יש עוד נקודות מעניינות.
1. איחוד כזה עשוי להביא עוד בוחרים לקלפיות. יש די הרבה אנשים שמזדהים עם עמדות מרצ, אבל חשים שלהצבעתם אין השפעה, ולכן אינם באים להצביע. אם העבודה תזוז מעט שמאלה, הם כבר עשויים לבוא להצביע.
2. אם למחנה הציוני 30 מנדטים ומעלה, גובר מאוד הלחץ על הליכוד להתאחד עם הבית היהודי. איחוד כזה הוא מצוין. הוא מחליש במקצת את גוש הימין. הבוחרים שיעזבו את ביבי-בנט עשויים לעבור ללפיד וכחלון, או להישאר בבית.
לסעיף 1 – כמה אנשים כאלה יש לדעתך?
לסעיף 2 – מדוע שאיחוד של עבודה ומרצ לא יבריח גם הוא בוחרים ללפיד וכחלון?
לסעיף 1 – אני לא יודע, אבל בוודאי לפחות מנדט או שניים. כולם מסכימים שאחוז הנמנעים עלה לאורך השנים, ושרבים מאוד מהם בעלי דעות שמאליות. מתבקש לשאול, האם הם לא פיתחו את האדישות *כתוצאה* מחוסר ההשפעה המתמשך שלהם על המדיניות, בערך מאז רצח רבין ועד היום.
לסעיף 2 – ברור שהקצה הימני של העבודה ייחלש, פשוט לא ראיתי צורך לציין דבר כל כך ידוע ומוסכם. אבל שים לב, לפיד וכחלון אינם שותפים מובטחים של הליכוד או העבודה, והם עשויים להעדיף את העבודה. אחרי הכול, גם יש עתיד וגם כולנו, קמו בהתבסס על אכזבה מתמשכת של הציבור ממדיניות הליכוד.
-למרץ יש מנדט או שניים שלא מגיעים לקלפיות?
על אילו נתונים בדיוק אתה מתבסס?
– לפיד וכחלון עשויים להקים ממשלה עם מי שיוכל לקיים ממשלה. עד כה, 30 המנדטים של מרצ והעבודה הם בסיס רעוע במיוחד לממשלה עתידית.
לליכוד ולבית היהודי יש פור של כ- 10 מנדטים עליהם.
1. אין שום ציבור שמאלני שלא מצביע. זה מיתוס נפוץ בשמאל אבל זה לא מגובה בנתונים להפך השמאלנים הם אחד הציבורים שהכי מצביע. מי שלא מצביע הם תושבי הפריפריה, מצביעי ליכוד מסורתיים.
2. כחלון כמובן יעדיף את ליכוד, ללא צל שספק. לפיד יעדיף ללכת אם מי שנותן לו לשבת בממשלה.
הציבור הערבי הוא שמאלני, לא? שיעורי ההצבעה במגזר הם מתחת ל-50%. תגיד תודה לאהוד ברק על זה – עד 2000 הערבים הצביעו באותו שיעור כמו היהודים.
זה כמו שאומרים “פריפריה” ומתכוונים ל-“פריפריה בניכוי חרדים וערבים” (או רק בניכוי ערבים אם רוצים להיות לארג’ים), או כמו שאומרים “תושבי דרום תל אביב” ומתכוונים ל-“תושבי דרום תל אביב הלבנים”.
״הציבור הערבי הוא שמאלני, לא?״
לא. הערבים אינם שמאלנים. הם בעיקר לאומניים ואסלימסטיים.
הערבים ועוד איך שמאלנים. אצל המפלגות הערביות היום, יש 3 מנדטים איסלמיסטים, 1 ליברל, 3 סוציאליסטים-לאומנים (מה שחד”ש מגחיכה בתור “ליכוד”, למרות שבל”ד סוציאליסטית ויש להשוות אותה לעבודה, או מקסימום למפא”י הישנה), ו-4 קומוניסטים. זה כבר רוב שמאלני. מעבר לזה, הערבים שהצביעו בבחירות בשנות התשעים והפסיקו להצביע בשנות האלפיים, רובם הצביעו לעבודה, ומקצתם לש”ס, מה שרק מגדיל את הרוב השמאלני. וכמובן, שגם שלושת האחים המוסלמים והליברל תומכים בממשלות שמאל, כי הליכוד והמרכז הליברלי מעולם לא השכילו לכרות ברית על-לאומית עם אחמד טיבי ובמקום זה מעדיפים לחזור על מנטרות ציוניות שמדירות ערבים.
אתה קצת מבולבל. הערבים הצביעו בעבר לשמאל לא מתוך ״שמאלנות״ אלא שבטיות ואינטרסים. המפלגות הערביות אינן ״שמאלניות״ אלא שבטיות, לאומניות קיצוניות, ודתיות, שוביניסטיות, שונאות הומואים ופלורליזם, ואין כמעט הבדלים ביניהן, עובדה שהם מתאחדים. אגב בך״ד מגדירים את עצמם כליברלים כמו הליכוד, שזו בדיחה אני מסכים, אבל לפחות תכבד אותם. אם זה השמאל שלך, סבבה.
“אין כמעט הבדלים ביניהן, עובדה שהם מתאחדים”. לול. לא רק שהאיחוד שנוי במחלוקת, וקורה רק בגלל העלאת אחוז החסימה, אלא גם שיש איחודים אצל היהודים. לבני ובוז’י במחנה העבודה ביחד. זה אומר שאין הבדל בין העבודה ולבני? כמובן שלא, יש ביניהן יותר הבדל מדיני ממה שלבני אומרת (היא היתה גורם ניצי בממשלת אולמרט), ובנושא החברתי לבני היא ימין לכל דבר. יש גם דיונים על איחוד בין הליכוד והאחים היהודים למרות ששניהם הרבה מעל אחוז החסימה. זה אומר שאין הבדל ביניהם? כי אני מכיר ליכודניקים חילונים שחושבים שבנט סתם שם ליפסטיק על חזיר והמפלגה היא אותה מפד”ל מסואבת של רבנים שבונים מדינת רווחה בהתנחלויות.
ולגבי שמאלנות: הערבים הצביעו עבודה מסיבה מאוד פשוטה: מאז תקופת רבין, ההבדל העיקרי בין שמאל וימין הוא האם ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית או מדינה יהודית, ולא-יהודים מעדיפים את הדמוקרטית. (כל המפלגות הציוניות מעמידות פנים שאפשר גם וגם, אבל בתכל’ס, מרצ תמיד תעדיף את הדמוקרטיה, הליכוד והמפלגות מימינו את היהדות, המרכז בד”כ את היהדות, והעבודה תלוי בלאן נושבת הרוח.)
אותו דבר קורה באירופה וארה”ב, וגם שם יש פאניקה מוסרית בקרב לבנים לגבי האי-ליברליות של המיעוטים. בארה”ב היו לבנים שלגלגו על ההומופוביה של השחורים, במיוחד אחרי בחירות 2008, בהן קליפורניה הצביעה נגד נישואין חד-מיניים במשאל עם, כאשר רוב קטן מהלבנים הצביעו בעד ורוב השחורים הצביעו נגד. ואז אובמה אמר שהוא תומך בנישואין חד-מיניים וחלק עצום מהשחורים יישרו קו עם שאר השמאל, ואז הלגלוג הפך ללגלוג ש”הם עושים מה שהמנהיג אומר”, ומאז הלגלוג נעלם. (ולפני עשרות שנים, הרבה קתולים דמוקרטים היו נגד הפלות, כגון טדי קנדי, אבל אחרי שבית המשפט העליון קבע שזאת זכות חוקתית, הם יישרו קו עם השמאל).
אכן אין ממש הבדל מהותי בין התנועה לעבודה. ללבני אין עניין בכלכלה ומבחינה מדינית היא בשמאל של העבודה, לא בימין.
כמו כן, ההבדלים בין הבית היהודי לליכוד הם שוליים לעומת מה שמאחד ביניהם. תודה שחיזקת את הנקודה שלי.
כבר נאמר עוד לפני שיצאנו לבחירות שהליכוד והבית היהודי סיכמו על הצגת שתי הסיעות כסיעה אחת כאשר יגיעו לנשיא
כך שהרצוג יכול להפסיד בכל מקרה
אם יצרף את מרצ אזי הקולות ילכו ללפיד וכחלון ( עד 4 מנדטים של קולות שלא יציבים ונעים בספקטרום השמאלי )
ואם לא יצרף את מרצ עלול בריסוק השמאל ובסיוס קריסת המפה השמאלית.
אחרי שליברמן שלל את מרצ והחרדים (האשכנזים בעיקר) הודיעו שלא יישבו עם לפיד .
אין להרצוג אפשרות להקים ממשלה לא משנה כמה תרצי
וגלאון שרת פנים ? דיי מספיק, את מגחיכה את עצמך
היא כתבה “שרה לביטחון פנים”.
זה אפילו עוד יותר מצחיק.
כן …ברח לי הביטחון כשכתבתי את זה
מה זה אם לא טעות פרויאדנית כשמדברים על מרצ וביטחון
לא, כי נתניהו / ליברמן / בנט ובטחון ממש הולך טוב. ספר את זה להורי החיילים שנהרגו במלחמה בצוק איתן, וספר את זה לתושבי הדרום. ממש כל כך הרבה בטחון שאין לי מושג מה לעשות איתו.
וזה עוד לפני שנדבר על התיק לבטחון פנים והמשטרה המפוקפקת שלנוץ
הרבה מהנימוקים שלך מובילים דווקא לאיחוד של מרצ וחדש!
א. מה שהרצוג צריך בשביל להיות ראש ממשלה זה שגם הקולות של חדש ייספרו כחלק מהקואליציה.
ב. זה יפתור את בעיית האיחוד אצל הערבים – שגם קריטי לשמאל.
ג. זה יביא לעליית ההצבעה של ערבים דמוקרטים שירגישו שיש להם סיכוי ממשי להשפיע על הפוליטיקה בישראל.
ד. זה יביא לזליגה ממרצ לעבודה ויגדיל את המחנה הציוני.
זו יכולה להיות התוצאה:
המחנה הציוני – 27
מרצ + חדש – 12
כל שאר המפלגות יורדות בגלל עליית אחוז ההצבעה במגזר הערבי!
והנה ביבי+בנט = המחנה הציוני +מרצ-חדש!!!
הבעיה היחידה: מרצ גזענים וחסרי מעוף.
אני לא חושב שזה נכון (חוץ מהחלק על מרצ, שהיא אכן מפלגה של גזענים פלצנים). הערבים לא בדיוק רצים להצביע למרצ; ערבים דמוקרטים יכולים להצביע למרצ גם בלי איחוד, ואיכשהו הם לא עושים את זה. המפלגות היהודיות שמקבלות הכי הרבה קולות ערבים הן העבודה וש”ס. יכול להיות שאיחוד יגרום לערבים לחשוב שהמערכת המיינסטרימית משתפת אותם ויעלה את שיעור ההצבעה שלהם, אבל הניחוש שלי הוא שהוא לא: מרצ היא מפלגה של שמאל בורגני משכיל, והערבים הבורגנים המשכילים כבר יחסית מעורים במערכת הפוליטית ומצביעים לחד”ש. כדי להעלות את שיעור ההצבעה במגזר הערבי צריך משהו שהולך מעבר למרצ, כגון איתות מצד בוז’י שהוא ישלב את הערבים בקואליציה וניסיון מצד מפלגת העבודה להתחרות על קולות ערבים, כלומר בדיוק ההיפך מהאיתות שבא משמות כמו “המחנה הציוני”.
גאוני!
מרצ והעבודה חתומים על הסכם עודפים, לא?
אם מרצ יורדת מתחת לאחוז החסימה, העבודה מקבלת אוטומטית את המנדטים שלה ואלה מנדטים של שמאל פרגמטי שיהיו חלק מקואליציה משפיעה ולא שמאל אידיאולוגי שרוצים במופגן לסרב לכל מי שלא מסכים במאה אחוז למצע שלהם.
לפי זה, העבודה ממש לא רוצים להתאחד עם מרצ וזה מעולה לשמאל בכל מקרה.
הסכמי עודפים נוגעים לחלוקת עודפי הקולות בין מפלגות שעברו את אחוז החסימה.
אם רשימה אינה עוברת את אחוז החסימה, הקולות נזרקים לפח, ואז אין להסכמי עודפים כל השפעה.
וואלה. כל יום לומדים משהו חדש…
הערות:
א. כמובן שאם מרץ אינם עוברים את אחוז החסימה – אין הסכם עודפים והקולות שלהם מתחלקים בין כל הקשת הפוליטית. (כלומר שלושת המנדטים נכנסים לתוך מטחנת באדר-עופר).
ב. הרצוג אכן לא שמאל קיצון – אבל הרשימה שלו היא בהחלט שמאל קיצוני. לא לפני הרבה שנים – יוסי יונה, סתיו שפיר ומירב מיכאלי לא היו מתקבלים אפילו למרץ. זו תעודת עניות למפלגת העבודה שהתבטאויות בגנות הגיוס לצהל, ההמנון והציונות לא היוו פקטור משפיע על הבוחרים.
ג. את יוסי יונה יצא לי לשמוע לפני כעשרים שנה כסטודנט ב”תוכנית לפעילי ציבור” באונ’ ת”א. באופן מקרי ביותר נאם באולם סמוך רה”מ דאז יצחק רבין ז”ל. יוסי יונה התחיל את ההרצאה במשפט – אני לא מכיר ראש ממשלה שהיה כל כך אוטיסט לנושא החברתי כמו רבין. הוא לא בעד ולא נגד. זה פשוט לא מעניין אותו. ציטוט למיטב זכרוני. עוד אמר יונה שאין אפשרות אמיתית לקיים איזשהוא שילוב בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הדברים לא הולכים יחד. או או. אני זוכר את זה כי ניהלתי איתו ויכוח די קולני על הנושא. כסטודנט למשפטים הצגתי לו את התיזה של אהרון ברק על איזון בין הערכים. הוא ביטל בזלזול. זה לא הולך. טען בתוקף. לא אפשרי. עד כאן זכרוני מהשיחה. מעניין אם מישהוא יכול לשאול אותו על כך.
גם במדעי המדינה הוא מבין?
חשבתי שהפרופסור לחינוך מתמחה רק בכלכלה…
שאלה לגבי ההערות של יוסי יונה: מאיפה בעצם בא המם שרבין התעלם מהנושא החברתי? ממשלת רבין ניסתה (ואמנם נכשלה, אבל ניסתה) להיפטר מחוק ההסדרים, והעבירה חוק ביטוח בריאות מקיף.
אלון – צריך להתעלם מהשיפוץ הביוגרפי המסיבי שנעשה לרבין לאחר מותו. רבין בסוף 94 ובמהלך 95 היה נתון לביקורת רבה מהצד השמאלי ה”חברתי” של המפה הפוליטית על קרבתו הרבה לאנשי עסקים והון (בני גאון, אהרון דברת, איציק שרם – הם כמה מהשמות). ובעיקר זכור ביטול מס הבורסה שנעשה על ידו לאחר לחץ מסיבי מצד אנשי עסקים (היום הם היו מכונים “טייקונים”) במהלך ינואר-פברואר 95. אם אני זוכר נכון זה היה הרקע אז להצהרה של יוסי יונה.
מה שאתה מתאר זה לא שונה מהשמאל-מרכז של שאר העולם הראשון בעשרים-עשרים וחמש שנה האחרונות: קירבה לטייקונים וזניחת הפופוליזם, ומדיניות חברתית שנלחמת בעוני ולא בעושר. קלינטון ובלייר עשו את זה. תחת קלינטון, אי השוויון בין מעמד הביניים של ארצות הברית ושני העשירונים התחתונים ירד, בעוד שאי השוויון בין מעמד הביניים והאחוזון העליון גדל מאוד. בלייר וקלינטון שניהם העלו את מס ההכנסה על העשירים מבערך 30 לבערך 40 אחוז, וכן בלייר הנהיג שכר מינימום והעלה את התקצוב למערכת הבריאות אחרי שתאצ’ר ייבשה אותה, אבל הם עדיין היו קרובים לטייקונים והתנגדו לנטיות היותר סוציאליסטיות במפלגות שלהם. המשמר החברתי היה נותן להם ציונים מאוד נמוכים.
ולמרות שסטייל הממשל המדובר הוא הכי רע למעמד הביניים, שצומח פחות גם מהמעמד הנמוך וגם מהעשירים, דווקא מנהיגי מרכז-שמאל כאלה הם אלו שמצליחים לקבל קולות ממעמד הביניים, בעיקר אותם בורגנים משכילים שמצביעים עבודה ומרצ בישראל, בעוד שלמשל לייבור של לפני בלייר נסמכה כמעט אך ורק על מעמד הפועלים בעוד שמעמד הביניים ערק לליברלים (מה שנתן לתאצ’ר רוב בפרלמנט עם בקושי 40% מהקולות).
קצת פשטני לא? התהליכים האלה קרו בשנות ה-90, וקצרה היריעה מלהכיל את כל התהליכים החברתיים והכלכליים שעברו על המערב בתקופה הזאת. להאשים דווקא את בלייר וקלינטון, ועוד דווקא העמדות הכלכליות שלהם (ולא למשל העמדות שלהם בנושא הגירה או חברה) זה רדוקטיבי משהו.
מיכאל – איך סתיו שפיר שהלכה לקורס טיס היא שמאל קיצון. כל כך הרבה שטויות. מה גם שאני מבינה שהציטוטים שמפיצים עליה לא נכונים/מומצאים. קשקשת בקיצור.
מה הקשר בין ללכת לקורס טייס ודעות פוליטיות ? יש שמאלנים קיצוניים בצבא, לא הרבה, אבל יש.
מכירה את יונתן שפירא?
טל שניידר – מישהו השתלט על מערכת התגובות שלך והתחזה אלייך. איך אני יודע? כי לא יכול להיות שפרשן פוליטי מוערך היה כותב את השטות הזו על סתיו שפיר והשמאל הקיצוני. כי כל פרח כתבים מיד היה נזכר בעשרות מקרים של אנשי צבא שהפכו לשמאל קיצוני – מהבכירים שבבכירים כמשה סנה ראש המפקדה הארצית של ההגנה ואלוף מתי פלד ועד הזוטרים כאברום בורג. זה נימוק להיותה או אי היותה של סתיו שפיר שמאל קיצוני – “הלכה לקורס טיס”. מתחזה בטוח. מה גם שהמתחזה נקט בטריק הידוע ובמקום להתייחס לאיש המרכזי שעליו דיברתי – יוסי יונה – התעלם ממנו וקשקש על סתיו שפיר. צריך לבדוק את המערכת דחוף יכול להיות שהמתחזה ממשיך לפזר פה תגובות מביכות בשמך.
אני מבינה שאתה עכשיו מומחה מטעם עצמך למה זה קיצון ומה זה לא קיצון. מה שהימין מנסה לעשות, זה לקחת את כל השמאל הרחב של החברה הישראלית – מהרצוג ועד כל ערבי שחי כאן ולהפוך את כולם לקיצוניים. אבל מה לעשות שהסלט הזה יוצא חסר טעם.
תראי, מהמקום שבו את יוצאת, באמת שאין יותר מדי שמאל קיצוני – בדיוק כמו שמהמקום שבו יושב מיכאל בן ארי, אין מי יודע מה ימין קיצוני…
המרכז נמצא במקום שמימין לו נמצאים חמישים אחוז, ומשמאל לו נמצאים חמישים אחוז – וזה נמצא איפשהו בתוך הליכוד, למרות כל הסיפורים היפים שהשמאל מספר לעצמו על מחנה השמאל המרכז, מחנה הגוש הציוני, או כל שם אחר שהיחצ”נים המציאו.
מפלגת העבודה על שלל שמותיה הנוכחיים לא סתם בחרה בשם שכ”כ מנוגד למה שמייצגים רבים ממועמדיה לכנסת. היא יודעת שכל מה שמריח משמאל – הוא לא פופולארי במדינה הזו. התקווה שלה הוא שאיש לא יסתכל ברקע של המועמדים שלה, ולא ימצא שם סלידה מ”התקווה”, הצעות לביטול חוק השבות, ותמיכה במשט המרמרה או עדות לטובת סייען חזבאללה.
העובדה שסתיו שפיר הייתה מספר חודשים בחייה בקורס טיס, מלמדת בדיוק כלום על היותה ציונית או לא. התנגדותה להשמעת “התקווה” מתוקף היותו “גזעני” (ואני לא אתייחס לאבסורד המוחלט של עצם הטיעון הזה), מלמדת גם מלמדת. מה לעשות, זו לא בושה לא להיות לא-ציוני – אבל זו כן בושה להתחזות לאחד בתקווה לקושש קולות.
ניסיונות התקשורת להגן על החבר’ה ולהסתירם (אגב חיטוט בעמוד הפייסבוק הפרטי של מועמדת מס’ 10 אצל ליברמן, בתקווה לעמת אותה עם שטויות שכתבה), היא בסה”כ עדות נוספת להתגייסות המביכה להצלת הקמפיין של בוז’י וציפי, שאחרי פתיחה מבטיחה, נראה מדשדש להחריד.
הסיפור על פרחי הטיס שמקצינים אחרי השירות זה פזמון ישן נושן. אפשר לשיר אותו כבית בשיר הארוך יותר על בני האליטות שפעם הלכו לנח”ל והיום עוברים לברלין.
בכל מקרה אני לא חושב שימין ושמאל הם הגדרות כמותיות, ובדרך כלל הן גם לא טופוגרפיות (“לזוז ימינה\שמאלה” וכו’). בודאי לא בישראל שבה העמדה הפוליטית שלך נגזרת, בגדול, משם המשפחה שלך+באיזה שכונה היה הבי”ס היסודי שלך. וגם אם כן היה מדובר במשתנה כמותני אגב, לחתוך בדיוק באמצע לא היה מלמד אותנו כלום.
אין בישראל שמאל קיצוני.
באירופה ובדרום אמריקה ישנן מגןן של מפלגות קומוניסטיות- חלקן שמאלניות יותר וחלקן שמאלניות פחות. חלק גדול מהן גם לוקחות חלק בשלטון.
סיריזה ביוו היא דוגמא לכך- נכון ששם זה מאוד מאוד חריג, אבל זה משקף גרעין קשה ועמוק של שמאל שלא קיים בישראל.בצרפת, גרמניה ומדינות סקנדינביה יש מגוון של מפלגות שמאל. המפלגה של גרילו באיטליה היא שמאל קיצוני (אנרכיסטי). זה דברים שהיו פה בעבר, אבל עדיין לא הגיעו לישראל (אולי זה קיים במצביעים יהודים לחד”ש- שזה מספר זניח).
הציונות בהגדרה לא יכולה להתמודד עם רעיונות של שמאל קיצוני (ע”ע מאבקי רק”ח ומק”י) כי שמאל קיצוני לא יכול ללכת יד ביד עם רעיונות לאומיים שהם “סלע קיומנו”.
ימין קיצוני דווקא יש בישראל. יש גרעין ניאו-נאצי נוסח כהנא, אצל כהנא הליכוד והבית היהודי יש גם אלמנטים פאשיסטיים ורעיונות תיאוקרטיים לא חסר בישראל- מצד יהודים ומצד ערבים.
באופן טבעי, מבחינה היסטורית ומבחינת סדר הגודל, יש הרבה אלמנטים פוליטיים שחסרים מהמפה הפוליטית בישראל. שמאל קיצוני זה רק אחד מהם.
עוד שיקול לאיחוד הוא הכישלון הגדול של הממשלה האחרונה בתירוץ שמפלגת השלטון הייתה קטנה מדי. רשימה גדולה ומאוחדת יוצרת תחושה של מפלגה עם “כוח משילות”. מהלך כזה יכול להביא גם מצביעים של “יש עתיד”
אני בעד! נכון שבשולי השמאל לא מתרגשים מכך שמפלגת הרצוג-לבני (אגב, סחתין שעכשיו כבר לא מפריע לך שהם “מדירים את הציבור הערבי” ובכל זאת קוראים לעצמם “המחנה הציוני”. יש כאלה שיראו זאת כיישור קו משעשע עם קמפיין העבודה, אבל אני פשוט חושב ששינית את דעתך משבוע שעבר…), אבל שאר השמאל צריך להיות מאוד מוטרד מהשאלה עד כמה יצליח הליכוד להעביר למצביעי עבודה ציוניים את המסר, שמעולם בתולדות ישראל לא היו כ”כ הר4בה אנטי ציונים במקומות ראילים במפלגה שתופשת עצמה כמפלגת שלטון. יוסי יונה לא מסוגל להביא עצמו לתמיכה בחוק השבות. לא לפני עשרים שנה, אלא אתמול. לצרף אליהם את מרצ, שכבר מזמן מיקמה עצמה שמאלה לתנועה הציונית, בהחלט יעזור לקו ההסברה של הליכוד, בהעברת המסר של “מי זה הרצוג ואיך תיראה ממשלתו”. אם מישהו בליכוד קרא את הפוסט שלך ויכול גם להכין גרפיקה של זהבה גלאון כמי שאחראית על המשרד לביטחון פנים, בכלל אפשר לייצר פה פאניקה…
מרצ אכן עשוייה לא לעבור את אחוז החסימה (ואני שמח ששמת לב לזה – גם על זה בישרו לך פה מזמן מזמן, בשעה שאת המשכת לספר על מרצ והבית היהודי כאילו מדובר בשתי מפלגות בעלות משקל זהה…). זה כמובן לא יהיה אסון לאף אחד (מלבד לשמאל הקיצוני, שמספר תומכיו, הוא אכן קטן למדי…), ובוז’ הרצוג יתקשה להרכיב ממשלה גם עם מרצ בכנסת. מה לעשות, הסיפורים היפים ש”כולם ירוצו לממשלת בוז’י”, הם יפים בתיאוריה. במציאות, זה די קשה להקים ממשלה שנשענת על חנין זועבי, ולצפות לתמיכת מפלגות ציוניות, שנמצאות ימינה מהעבודה. בוז’י הרצוג יכול לסמוך על הבלוק הערבי ועל לפיד. זה לא מספיק. דרעי רוצה “מהפכה” ויתקשה להיות המלבין של ממשלת שמאל קיצוני, אחרי סיפור אוסלו.
דרעי לא יתקשה לעשות כלום.
“שמאלה לתנועה הציונית” –
בתנועה הציונית היו קומוניסטים מוצהרים. מרקסיסטים לניניסטים. ראסמי.
נכון, היו מרקסיסטים ציונים. החבסר’ה שרצים כעת בעבודה, הם לא ציונים, ללא קשר לעמדות החברתיות-כלכליות שלהם.
לא מסכים איתך.
הסבר:
1. שני האיחודים הגדולים בימין – האיחוד של חרות והליברלים לליכוד, והאיחוד החד-פעמי של הליכוד וישראל ביתנו – דווקא קיבלו פחות מנדטים משתי המפלגות בנפרד. מהרגע שהליכוד ביתנו הוכרז בבחירות הקודמות, המפלגה המאוחדת צנחה בסקרים, מ-42 מנדטים (כמו ב-2009) בנפרד לבערך 33 ביחד, וחלה זליגת קולות מסיבית לבית היהודי של אנשים שרצו משהו מימין לביבי. האיחוד ההיסטורי הגדול בשמאל, זה של העבודה ומפ”ם למערך, גם הוא הוביל לירידה במספר המנדטים. אז מה שונה באיחודים של המערכת הנוכחית?
2. אצל הערבים, שיעור ההצבעה הוא מאוד נמוך, שכן המערכת הפוליטית היהודית מתעלמת מהם. הירידה בשיעור ההצבעה מאז שנות התשעים היתה בעיקרה בהצבעה למפלגות יהודיות, בעוד שההצבעה למפלגות הערביות היא יציבה. אם זה קשור לפוליטיקה חמולתית, אז איחוד יכול להביא מצביעים שנמאס להם מהפילוג בין החמולות, ושלפני 16 שנה עקפו את החמולות והצביעו לעבודה או לש”ס. הוא גם יכול להביא מצביעים שנמאס להם שמתעלמים מהם אבל חושבים שלא יתעלמו מבלוק מאוחד של 15 מנדטים. אבל שיעור ההצבעה אצל תומכי מרצ הוא מאוד גבוה, שכן הם בעיקר אשכנזים משכילים ממעמד הביניים, ולכן איחוד לא יכול להביא עוד מצביעים.
3. כשבוז’י ולבני הודיעו על האיחוד, חשבתי שתהיה זליגה למרצ כמו שהיתה לבית היהודי לפני שנתיים. זה לא קרה – להיפך, קולות זלגו ממרצ למחנה העבודה או איך שהם לא קוראים לעצמם היום. הניחוש שלי זה שזה כי מרצ מקבלה תמיכה לא רק בתור המפלגה שמשמאל לעבודה ומימין לקומוניסטים, שזה גרעין של איזה 4 מנדטים, אלא גם בתור המפלגה שמניפה את שני הדגלים, החברתי והמדיני, ומסרבת לשבת עם ביבי. כמובן שציפי לבני ישבה עם ביבי אחרי שהיא הבטיחה לא, וזה הוביל לזליגה מהתנועה למרצ בסקרים; אבל האיחוד החזיר את המצביעים האלה לכיוון יותר מרכזי, כיוון שהם לא מאוד שמאלנים ויכולים אף להיות מרכז-ימין כלכלי, ומעדיפים להצביע למפלגת שלטון. זה בדיוק מה שקרה ב-2009, כשקדימה קיבלה קולות של מצביעי מרצ מהסוג השני עם קמפיין ה-“או ציפי או ביבי”.
4. איחוד עבודה-מרצ לא יכול להביא מצביעים חדשים, כיוון שמדובר בציבור בעל שיעור הצבעה גבוה. הוא גם לא יכול להביא מצביעים מציבורים חדשים: מרצ היא יותר אשכנזית מהעבודה. אבל הוא כן יכול לגרום לזליגה של קולות לכיוון לפיד, אצל בוחרים שהם יותר מרכז משמאל והם בסדר עם העבודה אבל לא רוצים להצביע מרצ, גם אם הם יהיו בסדר עם קואליציה עם מרצ. המצביעים של לפיד רוצים להצביע למפלגת שלטון והם בעיקרם שמאל-מרכז מדיני; אבל מרצ מכניסה מרכיב אידיאולוגי שהם מתנגדים לו, כיוון שהם בעצם מנסים ללכת עם השמאל ולהרגיש בלי המותג “שמאל”. מפלגה עם קמפיינים של “השמאל של ישראל” ממה לא הולכת אצלם. זה חל גם על קולות צפים בין העבודה ולפיד, שיזוזו לכיוון לפיד עם איחוד.
5. סייג לנקודה 4: מצביעי לפיד הם חילונים אנטי-דתיים, ומרצ מספקת את זה. אבל שוב, כבר יש להם מרצ שהם יכולים להצביע לה. ומעבר לזה, העבודה היא מפלגה חילונית, שתומכת בתחבורה ציבורית בשבת וגיוס חרדים. היא תקריב את האג’נדה החילונית בשביל קואליציה עם החרדים, אבל איחוד עם מרצ לא ישנה את זה, ולכן מצביע לפיד שמונע בעיקר משנאת חרדים, שהצביע לשינוי ב-2003 ו-1999, ימשיך להצביע ללפיד ולא לעבודה-מרצ.
בעצם, הטיעון היחיד בעד איחוד הוא “מרצ עשויה לא לעבור את אחוז החסימה”. וזה נראה לי דחוק, כיוון שבסקרים האחרונים מרצ עומדת של שישה מנדטים, והציבור שלה בדרך כלל לא מפתיע. אז השאלה היא אם ציבורים אחרים כן יפתיעו ויצביעו בשיעורים שיורידו את מרצ מתחת לאחוז החסימה, וזה נראה לי בלתי אפשרי, כי אין מספיק ערבים בשביל זה, ולפריפריה היהודית אין שום אופציה שלא היתה לה במערכות קודמות, אלא אם את סופרת את הריב על מי הרב עובדיה יוסף רצה שינהיג את ש”ס.
מסכים – ורק להוסיף שמרצ גם עשויה להתחזק במצביעי חד”ש בעקבות איחוד המפלגות הערביות.
זה אכן אפשרי אבל לגבי מצביעים ערביים של חד״ש לא נראה לי שיש כל כך הרבה שהאיחוד מפריע להם ולגבי היהודים, לא נראה לי שיש כל כך הרבה בכלל. כך שזה לא מה שיציל את מרצ.
דווקא מבלוג פוליטי שהוא לא חלק מהתקשורת המסורתית הייתי מצפה לא לסקר את הפוליטיקה בצורה ״זקנה״ מדי.
אין כאן שום ייצוג לעלה ירוק. ברגע שהתקשורת תתמוך – האם זה באמת עד כדי כך מופרך שהיא תכנס לכנסת? לא בטוח. אבל כמו בתקשורת הישנה, אין כאן שום ייצוג למפלגות שרוצות לשנות.
תשמע אחי, די עם זה. עלה ירוק לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה גם כש היה 1.5%, גם שסלב עמד בראש המפלגה, גם כשהלכו עם הליברלים החדשים, אז אין סיכוי בעולם שהם יעברו 3.25%. יש אולי המון אנשים, אולי רוב, שבעד לגליזציה של הסמים, אני בעד, אבל אין מספיק אנשים שמעמידים את הסוגיה בראש סדר העדיפויות שלהם, לרובנו זה עניין די משני. בכל זאת, מלחמה, הסדר מדיני, כלכלה, רווחה, דת ומדינה, זה קצת יותר חשוב.
אז תרדו מזה, אולי תנסו לפעול מתוך מפלגה או משהו ותפסיקו לבזבז את הזמן שלנו.
הטענה שלי היא שאם לא מסקרים ומתעלמים במודע במפלגה – אין לה שום סיכוי להתרומם.
ואתה מזלזל כל כך בקלות ראש בטענה הזאת. הנפנוף המהיר הזה בטענות של אחרים זה לא הכי מכבד בעולם.
האפקט הזה הוא קטן. בבריטניה, לקח לסוקרים הרבה זמן להכניס את UKIP לשאלה של למי להצביע (לפני זה הם ספרו אנשים שאמרו UKIP אבל רק שאלו על לייבור, השמרנים, והליברלים), וזה לא השפיע הרבה על התמיכה ב-UKIP בסקרים. עכשיו אותו תהליך מתחיל עם מפלגת הירוקים, שהתחילה לעבור את הליברלים בכמה סקרים, ושוב, יש לזה השפעה, אבל היא קטנה.
בסופו של דבר, ההתבכיינות של “התקשורת מגויסת נגדנו” היא סתם התבכיינות.
בשיא הכנות, פעם הקודמת הם שכנעו את כולם שיש להם סיכוי. מה קרה? אפילו את האחוז הקודם הם לא עברו. וכשאתה אומר ״דווקא מבלוג שהוא לא חלק מן המיינסטרים״ – אתה מבין שאני אדם אחד ושצריכה לחלק את הכוחות שלי ואת התשומת לב שלי באופן שפוי. אוטו׳ אין לי שום כוונה להקדיש דקה למפלגה שלא חצתה בפעם הקודמת את אחוז החסימה. אם באת לפה להטיף – חפש לך מקום אחר.
על מה אתה מדבר? הסקרים מתחילת החודש נותנים למרצ (בממוצע) קצת יותר מ-6 מנדטים, שזה פי אחד וחצי מאחוז החסימה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Opinion_polling_for_the_Israeli_legislative_election,_2015
ובהנחה (סבירה) שנשיא המדינה ימלא את חובתו לחוק, הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש הגוש הגדול ביותר בלי קשר לגודל המפלגה; היחיד שאפשר להתווכח בשאלה במי יתמוך הוא כחלון.
מזכיר לי שבשוודיה היו ראשי ממשלה שאפילו לא היו ראשי המפלגה הגדולה ביותר בגוש, אלא שהרוב החליט לתמוך בהם.
גם בדנמרק, לפחות הטלוויזיונית (בורגן)
אם יהיה איחוד עבודה-מרצ של 30 מנדטים או מעט יותר, אנחנו מצפים גם לאיחוד ליכוד-בנט של 36 ואף 40 מנדטים.
אם כך, מאחר שהעבודה רוצה להיות הגדולה ביותר, מה דעתכם על איחוד עבודה-מרצ-לפיד ? זה קשה לארגן, אבל כאן כבר יש בערך 40 מנדטים.
זה כבר פחות מבריח את מצביעי לפיד, מפני שגם הוא מצטרף.
החמישיה הראשונה היא משהו כמו הרצוג-לפיד-לבני-שלי-גלאון.
לפיד מאבד את האפשרות להצטרף לביבי אחרי הבחירות.
מצד שני, נראה שהבוחרים הגיבו באופן מאוד שלילי לשותפות שלו בשלטון בקדנציה הזו, כך שממילא הוא צריך להיזהר מאוד מלחזור על זה.
כחלון עשוי להתחזק, מאחר הוא נשאר היחיד באזור לא-דתי-לא-עבודה-לא-ליכוד.
אני חותם על זה, ואני משער שגם ביבי לא ממש יתעורר שטוף זיעה מהאפשרות של איחוד השמאל.
היתרון הגדול של הרשימה הזו הוא שהיא תסגור סופית את שאלת השמאל כ”מי שמקדם דמוקרטיה”. מפלגה שתכלול גם את מרצ, גם את לפיד, וגם את התנועה – בנוסף למשורייני בוז’י, תייצר רשימה שרוב מועמדיה לא נבחרו ע”י חברי מפלגותיהם, אלא ע”י בודדים (במקרה של לבני ולפיד), או כמה מאות מקורבים (במקרה של מרצ).
קשה להבין איזה ישראלי יציע את הטענה שאיחוד של מרצ-העבודה יגדיל את הגוש. צריך להיות עיוור לתהליך ההקצנה ימינה של הציבור הישראלי מאז אינתיפאדת אל-אקצה, לדרך שבה מרכז הכובד עבר ממאבק שמאל-ימין למאבק מרכז-ימין, ובעיקר- צריך להיות עיוור לדרך שבה מרצ נתפשת אצל רוב הציבור הישראלי. ההשערה שלי היא שרק אדם עם השקפת-עולם של מרכז-שמאל יכול להיות עיוור למציאות הפוליטית הזו ולאפשר קריאה פוליטית כזו.
לדעתי, הדבר היחיד ששומר כרגע את העבודה עם משיכה עבור המרכז הוא האיחוד עם התנועה. האפקט של הפריימריז לא היה מועיל במיוחד, ועדיין לא ברורה מידת ההשפעה של העובדה שהמועמד לתפקיד שר הביטחון, עמוס ידלין, הוא אחד הבודדים ברשימת העבודה שקורץ למרכז הפוליטי.
איחוד של מרצ יביא למפה פוליטית קשה עבור העבודה, כי יהיה קל מאוד לכל המפלגות האחרות להראות ששמאלה ממנה ניצבת בודדה המפלגה הערבית המאוחדת.
במציאות הישראלית מפה כזו תביא לזליגה בחזרה של קולות אל המרכז, שממנה קשה להעריך כרגע מי יהיה המרוויח האמיתי (אבל אם צריך להמר, תמיד עדיף על הילד החדש בשכונה).
אני מסכים בהחלט עם הרעיון הבסיסי בפוסט – בהחלט ייתכן שמרצ תימחק – היא עתידה לעמוד במלחציים של המפלגה הערבית המאוחדת משמאל (ואולי תקבל את המספר הנמוך ביותר של קולות ערביים בתולדותיה ) ושל מפלגת העבודה מימין (כשבעבודה יש מספיק דמויות אטרקטיביות למצביעי מרצ דוגמת שפיר, יונה, מיכאלי, שמולי ואחרות/אחרים). לחץ כזה בהחלט עלול לדחוף את המפלגה אל מתחת לקו 4 המנדטים.
כאמור, לדעתי, האיחוד המוצע יהיה טוב למרצ אבל רע לעבודה. בפרספקטיבה היסטורית, איחודים בפוליטיקה הישראלית הם חרב פיפיות. לפעמים הם מועילים בטווח המיידי. לפעמים לא. בטווח הארוך הם תמיד מזיקים.
בהתחשב בכך שעדיין יש סימן שאלה גדול מה מידת עוצמתו של המותג יצחק הרצוג, ובכך שהמותג הרצוג-לבני הוכיח את עצמו ככזה שמסוגל לשבור שוויון במשוואת-הסקרים עבודה:ליכוד, היה הרבה יותר הגיוני להוסיף למשוואה עוד שמות ששוברים למרכז מאשר להוסיף למשוואה הזו שמות ששוברים לשמאל.
למשל, מבחינת העבודה (אני מדבר במישור התאורטי בלבד – אין לי מידע קונקרטי) הגיוני הרבה יותר להתאחד עם יש עתיד או עם כולנו או להביא עוד “ידלינים”. מהלך כזה כמובן יגרום להימלטות קולות שמאלה למרצ, אבל בנקודה הזו הנחת המוצא של הפוסט הזה נכונה לגמרי: כל עוד מפלגת העבודה היא המפלגה הגדולה ביותר אחרי הבחירות, בפרופורציות שמאפשרות לה לקבל את המינוי להקמת המפלגה, עדיפה לה מפה פוליטית עם מרצ גדולה ככל האפשר משמאלה.
ונקודה אחרונה: סביר לא פחות מתרחיש העלמותה של מרצ הוא תרחיש העלמותה של ש”ס. המצב הזה התבטא בסקרים באופן זמני לפני כמה שבועות, והוא בהחלט עשוי/עלול להתבטא גם ביום הבוחר. ש”ס היא מפלגה שמאוד קשה לסקור, והרושם האישי שלי הוא שהעדרו של אביה הרוחני של המפלגה בצירוף מלחמות היורשים יביאו על המפלגה מוות מוקדם מכפי שניתן היה לחזות. אם ש”ס תעלם מהמפה, הרי שמעבר לסדר גודל של רבבות קולות שיילכו לטמיון, אפשר להניח שהמרוויחות הגדולות יהיו יהדות התורה והבית היהודי. באורח אבסורדי, למפלגת העבודה יש אינטרס בש”ס חזקה, למרות שאין וודאות שש”ס תמליץ על יצחק הרצוג לראשות-הממשלה. חשוב לזכור שהמדד איננו רק עבודה מול ליכוד. גודל הבית היהודי כמו גם גודל ישראל ביתנו וההמלצות של שתי המפלגות האלה ישחקו תפקיד לא פחות חשוב.
ואחרון חביב – אני חושב שהדבר שהכי צריך להטריד את יצחק הרצוג – לו היה קורא את הפוסט הזה – היא ההנחה הודאית שהרצוג ייכנס לממשלת אחדות לאומית עם נתניהו. האומנם הדברים כה ברורים ? אני מסופק.
הצבעתי למרצ כשירדה ל- 6, ל- 4, ל- 3 וכשחזרה להיות 6. ואם אני אומר שיש סיכוי סביר שלא אצביע למרצ, אז מרצ בבעיה (ואני מכיר עוד כמה וכמה כמוני).
כדי שמרצ תעבור את אחוז החסימה היא צריכה לספוג אליה את הקולות של ארץ חדשה, עלה ירוק, ירוקים למיניהם, חילונים שהצביעו לרב עזרן, מצביעים שנעדרו מן הקלפיות וכיוצ”ב. זה דורש ממנה פרופיל הרבה יותר מרדני מכפי שאנו רואים כיום. זה מצריך משהו בועט וחד ולזנוח מעט את הנושא “הפלסטיני”, ככזה . לדבר על הגנת הפרטיות – מחשבים, ים, שלטון שרודף אחריך ומפלה אותך. דברים שמעניינים “מוחאים” למיניהם. זה דורש לייצר ולפתח גל שישא פרי ביום הבחירות. המחאה היחידה בקלפי – מרצ! בכל אופן, מאחל למרצ הצלחה.
בגדול אתה מבקש ממרצ לא להיות מרצ. כן זה ממש הולך לקרות.
כמה דברים:
1. לגביי סתיו שפיר, גם אם היא אמרה ש”התקווה” הוא שיר גזעני זה לא הופך אותה לשמאל קיצוני ובטח לא לאנטי ציונית. האם מיקי איתן הוא שמאל קיצוני?
http://news.walla.co.il/item/742767 (כתבה מ2005 בה מיקי איתן מצדד בשינוי ההמנון).
2. דווקא חיבור בין מרצ לעבודה ירחיק המון מצביעים מהעבודה. לא רק שאני בכלל לא בטוח שהיום יש לעבודה 24 מנדטים אם הם יתאחדו אין הרבה סיכויים שיעברו את ה20-23 ואז גם בנט וליכוד יתאחדו ויקבלו בסביבות ה40 אם לא יותר. אין לזה ממש היתכנות. אני חושב שב’וזי טעה שלא שריין את מופז, ניסה לשכנע את עמרם מצנע וכמובן את יובל דיסקין (שלדעתי לא היה מגיע אבל בכל זאת..) בשביל שקולות יעברו מהימין לשמאל צריך ביטחוניסטים ופוליטיקאים ימנים מתונים. אני חושב גם שקצת התגוננות הייתה אפילו עוזרת להם.. הצמדה של האמירה של מיקי איתן ושאלה האם הוא שמאל קיצוני? הבהרה שמרב מיכאלי לא קראה בכלל נגד גיוס לצבא אלא קראה זה בזמן שגלעד שליט היה בשבי. מיוסי יונה באמת הייתי מבקש הבהרות (הצבעתי לו ואם הוא אמר את האמירה המקוממת הזו שצריך לאחד את הנכבה עם יום הזיכרון אני באמת מתחרט).. הימים השתנו, השמאל חייב להתנצל ולהציג את עצמו כמאוזן אם הוא רוצה להיות בשלטון.