ריבלין נגד חוק יסוד הלאום

הנשיא ראובן ריבלין נאום היום באילת ואמר דברים מפורשים נגד חוק יסוד הלאום. לדבריו, הגישה השמה ערכים יהודים ודמוקרטים בסידור אנכי (היררכי) מפספסת את התשתית עליה הוקמה מדינת ישראל, כאשר הערכים מדינה יהודית ודמוקרטית נמצאים בסידור אופקי (רף אחד או יחסי מקף)

״הגישה ההירארכית, המעמידה את היהודית לפני הדמוקרטית, מחמיצה את עומקה וגדולתה של מגילת העצמאות שכרכה את שני המרכיבים יחדיו- ללא הפרד. יהודית ודמוקרטית,  דמוקרטית ויהודית- בדיבור אחד נאמרו, ובדיבור אחד הן מוכרחות להמשיך ולהיאמר. אלה אינן מילים בעלמא. זוהי נשמת אפה של מדינת ישראל. מדינה, המיוסדת על שני אדנים מוצקים של לאום מחד ודמוקרטיה מאידך. נטלת אחד, והפלת את הבניין כולו.״

ריבלין אף הסביר מדוע הרצון להתגבר בחוק יסוד על חוק יסוד כבוד האדם, אותו חוק מ 1992 שהפך למושא התשוקה ההתקפית של מחוקקים מן הימין – אין בו טעם, שכן לטעמו של ריבלין, חוק יסוד כבוד האדם הוא הוא החוק הכי יהודי עם הערכים הראויים.

עוד מתוך הטקסט – אין טעם בחוק יסוד הלאום, במדינה שהיא ממילא כבר מדינת לאום:

״מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, עם חופשי בארצו. מעטים, מוקצים (ומשוקצים) הם המערערים על כך, מבית ומחוץ גם יחד. לכן, יש לשאול היום בכובד ראש: מה הטעם בהצעה לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. האם אין בעצם קידומה של הצעה זאת משום הטלת ספק בהצלחתו של המפעל הציוני הכביר שזכינו כולנו לחיות בו? האם הצעה זאת אינה למעשה דוחפת ומעודדת אותנו, לחפש סתירה בין אופייה היהודי של מדינת ישראל לאופייה הדמוקרטי? האם בכך, הצעת החוק הזאת, לא משחקת לידי המבקשים להשמיצנו? לידי אלה המבקשים להראות כאילו גם בתוכנו, יש כאלה המוצאים סתירה בין היותנו עם חופשי בארצנו, לבין חירותם של ציבורים לא יהודים בתוכנו?״

והדבר המעניין ביותר אצל ריבלין, שגם מסביר את ההחלטה המהירה שלו לבטל את הופעת עמיר בניון בבית הנשיא – ולנקודה הזו הוא לא מתייחס ישירות בנאומו – היא שהוא אינו רואה את ההקבלה שמנסים לעשות כיום בימין הישראלי בין המיעוט הערבי לרוב היהודי בישראל. אין מעמד זהה לצדדים. זה מיעוט. זה רוב. מבחינת ריבלין זה גם לא מיעוט רגיל כי

כ״שאנחנו ניגשים לדבר על יחסי הציבור היהודי והערבי במדינת ישראל, עלינו להבין שאנו ניגשים לבירור מערכת היחסים בין מדינת ישראל למעל מחמישית מאזרחיה. אזרחים, שהם בשר מבשרה של הארץ הזאת, ושהארץ הזאת היא מולדתם. אזרחים, שלגביהם שיח הזכויות והחובות איננו מתייחס רק להיותם פרטים שווים במדינת ישראל אלא אוכלוסייה בעלת זהות קולקטיבית מגובשת, תרבותית ודתית״

ולכן כל הנסיונות לשים את הצדדים לסכסוך, ערבים ויהודים, על מדף שוויוני אחד – לא מתקבל על הדעת, לא אצל ריבלין. מן הטעם הזה הוא פחות סלחני לגזענות שמגיעה מן היהודים כלפי הערבים. לריבלין מובן וברור, מה שלא מוכנים כיום לקבל בציבורים רחבים ביותר בימין, וזה שהיהודים בישראל אינם סובלים מאפליה עמוקה, בעוד הערבים כן סובלים ממנה:

״מהו להיות אזרח לא-יהודי חופשי בארצנו? אם בחירותו של הציבור הערבי ובזכויותיו השוות במדינת ישראל עסקינן, הרי שהדרך לשם חייבת לעבור גם דרך תיקון מעמיק של ההפליה המתמשכת, ממנה הוא סובל. וכאשר אנו עוסקים ביהודית ודמוקרטית, אין לנו אלא לומר זאת בקול ברור. ההפליה החמורה של הציבור הערבי, במשאבים, (בחינוך, בתשתיות, בתכנון ובבניה), איננה עולה בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של המדינה, כפי שהיא אינה עולה בקנה אחד עם אופייה היהודי״.

טקסט מלא של נאום ריבלין כפי ששלחו יועצי התקשורת שלו:

״יש לשאול בכובד ראש מה הטעם בהצעה לחוק יסוד: ישראל– מדינת הלאום של העם היהודי? האם אין בעצם קידומה של הצעה זאת משום הטלת ספק בהצלחתו של המפעל הציוני הכביר שזכינו כולנו לחיות בו?״ ״יהודית היא דמוקרטית, דמוקרטית היא יהודית. רק כך נדע שהטרור האכזרי מחוץ, לא רק שלא שבר את גופנו, אלא גם לא שבר את רוחנו״

״בעיצומה של מתיחות קשה בין אזרחי המדינה היהודים לאלה הערבים, ובתוך גל של פיגועי טרור רצחניים, בחרתם באומץ להקדיש את הכינוס השנתי שלכם לסוגית יחסי הרוב והמיעוט בארצנו. לא רק זאת, אלא שכותרת הכינוס, “להיות בן מיעוטים בארצנו”, מותירה מעט מקום לספק בדבר הרמז החבוי בה: “עם חופשי בארצנו”, אל מול “בן המיעוטים בארצנו”. כותרת הכינוס מבקשת לאחוז את השור בקרניו ולא לאפשר לנו להתחמק מהשאלה: האמנם מדובר בסתירה? האם להיות בן מיעוטים במדינת ישראל, משמעותו בהכרח שלא ניתן להיות אזרח חופשי במדינה?

ראשית, הרשו לי לבקר את כותרת הכינוס הזה. לא מפני שאני חושב שהשאלה שהוא מציב בפנינו איננה ראויה, אלא מהסיבה הפשוטה שהציבור הערבי בישראל איננו מיעוט, (לפחות במובן המקובל). זאת, כפי שהציבור החרדי במדינת ישראל, כבר איננו מיעוט. כאשר קרוב לרבע מהילדים בכיתות א’ הם ערבים, וכחמישית מהילדים בכיתות א’ הם חרדים, השימוש במושג של “מיעוט” בהתייחס לציבורים אלה עשוי להיות מוטעה ומטעה. דיוק זה איננו לשוני בלבד ואיננו עניין של סמנטיקה- אלא הוא יורד למהות. זאת מפני שכאשר אנו ניגשים לדבר על יחסי הציבור היהודי והערבי במדינת ישראל, עלינו להבין שאנו ניגשים לבירור מערכת היחסים בין מדינת ישראל למעל מחמישית מאזרחיה. אזרחים, שהם בשר מבשרה של הארץ הזאת, ושהארץ הזאת היא מולדתם. אזרחים, שלגביהם שיח הזכויות והחובות איננו מתייחס רק להיותם פרטים שווים במדינת ישראל אלא אוכלוסייה בעלת זהות קולקטיבית מגובשת, תרבותית ודתית.

וכעת- נחזור לשאלה שעמה פתחנו. האם אמנם יש סתירה בין חזון העצמאות והריבונות היהודית במדינת ישראל לבין חירותן של קבוצות לא יהודיות בתוכה? נדמה לי ששאלה זאת אינה אלא דרך אחרת לשאול, האם מדינה יהודית יכולה להיות גם דמוקרטית? על רקע המאמצים השונים לגבש ולחוקק את חוק הלאום המבקש לקבוע בחוק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, נראה ששאלה זאת הופכת להיות רלוונטית מתמיד. מגילת העצמאות (אשר מקובלת עלינו כמסמך יסוד מכונן ואף זכתה למעמד חוקתי דקלרטיבי בפסיקת בג”ץ), קובעת נחרצות את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. מנסחי המגילה, בחכמתם הרבה, עומדים על כך שהציבור הערבי בארץ, כמו גם קבוצות אחרות, לא ירגיש כפי שהרגישו היהודים בגלות. לכן, המגילה לא רק קובעת את שוויון הזכויות החברתי המלא לכל אזרחיה אלא קובעת גם זכויות לקבוצות שבתוכה, ככאלה: דת, לשון, חינוך, תרבות. אבותיה המייסדים של מדינת ישראל, שיוו לנגד עיניהם מדינה שאופייה היהודי ואופייה הדמוקרטי חד הם.

יתרה מכך, “שוויון זכויות חברתי ומדיני”, היה עבורם התולדה הטבעית של “חזונם של נביאי ישראל”. עבורם, הייתה זאת התולדה המתבקשת מהחזון היהודי העוסק במושגים של חרות, צדק ושלום. בעשור השביעי לעצמאותנו, נהנים אזרחיה היהודים של המדינה מבית לאומי מפואר ואיתן. עלינו לזכור תמיד את מה שהפך עבור הצעירים והצעירות בינינו, זה מכבר למובן מאליו: אזרחי ישראל מדברים בעברית ויוצרים תרבות מגוונת ועשירה בשפתם, חגי ישראל נחגגים בפרהסיה, מערכת החינוך הציבורית בישראל מספקת לבאים בשעריה חינוך יהודי ולאומי עשיר; דגל ישראל וההמנון הלאומי נוכחים בגאון בתחרויות ספורט ברחבי העולם כולו; סמלה של המדינה ובו המנורה, מתנוסס על דפי הדרכון הישראלי, שעימו נכנסים אזרחי ישראל בשערן של 144 מדינות מבלי להידרש לאשרת כניסה. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, עם חופשי בארצו. מעטים, מוקצים (ומשוקצים) הם המערערים על כך, מבית ומחוץ גם יחד.

לכן, יש לשאול היום בכובד ראש: מה הטעם בהצעה לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. האם אין בעצם קידומה של הצעה זאת משום הטלת ספק בהצלחתו של המפעל הציוני הכביר שזכינו כולנו לחיות בו? האם הצעה זאת אינה למעשה דוחפת ומעודדת אותנו, לחפש סתירה בין אופייה היהודי של מדינת ישראל לאופייה הדמוקרטי? האם בכך, הצעת החוק הזאת, לא משחקת לידי המבקשים להשמיצנו? לידי אלה המבקשים להראות כאילו גם בתוכנו, יש כאלה המוצאים סתירה בין היותנו עם חופשי בארצנו, לבין חירותם של ציבורים לא יהודים בתוכנו?

אני זוכר כמו היום, את הגאווה העצומה שחשנו, אני וחבריי בעשרה לנובמבר 1975, בשעה שראינו את שגריר ישראל באו”ם (לימים נשיא מדינת ישראל), חיים הרצוג, קורע לגזרים מעל בימת האו”ם את החלטת העצרת המשווה בין ציונות לגזענות. הרצוג קרע החלטה פסולה ומעוותת, אשר ביקשה לייחס למפעל הציוני את אותן העוולות, שהמפעל הציוני עצמו בא לתקן. ואולם, גם בשעה שחיים הרצוג יצא חוצץ נגד אלה שהעזו לערער על הבסיס המוסרי לזכותנו בהגדרה עצמית לאומית; לא ראו לנכון קברניטי ישראל להגיב למנסחי ההצעה המבישה באו”ם, באמצעות חוק יסוד המקבע את עליונותו של המרכיב היהודי באופייה של המדינה. מחשבה זו לא עלתה על דעתם, דווקא משום שהיותה של ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי, הייתה עבורם מוסכמה שאינה צריכה ראיה.

בלב כבד, קראתי בשעתו, (עוד בהיותי יושב ראש הכנסת),את חוות דעתו של היועץ המשפטי לכנסת שכתב על הנוסח המקורי של הצעת חוק יסוד: ישראל- מדינת הלאום של העם היהודי, כך: “הנה באה הצעה זו לקבוע היררכיה חדשה ושונה– בין היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין היותה מדינה דמוקרטית.” והוא ממשיך- “לא עוד איזון אופקי בין שני חלקי הנוסחה אלא ניתוק שני חלקיה ויצירת איזון אנכי ביניהם, כך שלאחר קבלת ההצעה יוצב בראש המדרג החוקתי העיקרון של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ורק תחתיו יוצב במדרג החוקתי עיקרון המדינה הדמוקרטית”. כך כתב. רבותי.

הגישה ההירארכית, המעמידה את היהודית לפני הדמוקרטית, מחמיצה את עומקה וגדולתה של מגילת העצמאות שכרכה את שני המרכיבים יחדיו- ללא הפרד. יהודית ודמוקרטית,  דמוקרטית ויהודית- בדיבור אחד נאמרו, ובדיבור אחד הן מוכרחות להמשיך ולהיאמר. אלה אינן מילים בעלמא. זוהי נשמת אפה של מדינת ישראל. מדינה, המיוסדת על שני אדנים מוצקים של לאום מחד ודמוקרטיה מאידך. נטלת אחד, והפלת את הבניין כולו. גם אם חוק אחר יעבור לבסוף בכנסת הנוכחית, הרי שאני חושש שהאווירה שהביאה להורתו ולידתו של החוק- לא תעבור מהכנסת, ומהציבוריות הישראלית במהרה.

אם נשקלת האפשרות של עריכת שינוי באדניה החוקתיים של מדינת ישראל, הרי שראוי לקיים דיון ציבורי מקיף וממצה, בהשלכותיו של תיקון מעין זה. דיון כזה, יש לערוך מתוך כובד הראש המתחייב, ומתוך שיקולים ארוכי טווח. עלינו להבין, הזיקה העמוקה, שבין הרכיב היהודי לזה הדמוקרטי- אינה מלאכותית. מי שסבור כי הצעת חוק היסוד המעגנת את אופייה היהודי של ישראל כמדינה יהודית צריך להוות משקל נגד, לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, טועה. יתרה מכך, מי שחשב שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עומד בסתירה ליהדותה של המדינה, לא רק שאיננו מבין מהי מדינה דמוקרטית, אלא אינו מבין מהי מדינה יהודית. שהרי, אני שואל אתכם, האם ישנו “חוק יהודי” יותר, מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? בכל ספר החוקים כולו, זהו החוק המבטא באופן הצלול והברור ביותר את הבשורה הגדולה שהביאה התפיסה היהודית לעולם כולו- “חביב אדם שנברא בצלם”.

ולכן, אני חושש, שנוסח החוק המקורי, ניסה להימלט מסתירה בין יהודית לדמוקרטית, ונקלע לסתירה בין מדינה יהודית ליהודית. כל חוק שיחליש את החוק היהודי הגדול של כבוד האדם, לא רק שלא יחזק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, אלא סופו שיחליש אופי זה, של ביתנו הלאומי. אני קורא לחבריי בכנסת, ולאזרחי ישראל, היהודים ושאינם יהודים: המאמץ שלנו כולו צריך להיות מושקע לא במקף המפריד בין היהודית לדמוקרטית; אלא, בהפריה הדדית, בהעצמה הדדית, שמתרחשות במפגש שביניהן. מבין אלה המקדמים את חוק היסוד המדובר בגרסה ההיררכית שלו, יש הטוענים כי מטרתו של החוק היא לאלץ את בית המשפט העליון להעדיף בפסיקתו את השיקול היהודי על פני שיקולי הדמוקרטיה.

צריך לומר ביושר: היחסים שבין בית המשפט מן העבר האחד, והרשות המחוקקת מנגד, טרם הגיעו לאיזון הרצוי. מזה עשרים שנה, מצויים הכנסת ובית המשפט העליון על מסלול התנגשות כרוני, כאשר כנגד אקטיביזם שיפוטי מזה, מבקשת הכנסת לזלוג לתחומה של הרשות השופטת. תמכתי בעבר, ואני עדיין תומך בצורך החיוני לחוקק את חוק יסוד: החקיקה. אותו חוק אשר גם אם לא יזכה אותנו בחוקה, יסדיר לפחות את כללי המשחק בין הרשויות. חוק, אשר יסדיר לראשונה את מעמדם של חוקי היסוד; יקבע בחוק את הביקורת השיפוטית; ויאפשר חקיקה מחודשת לתקופה מוגבלת של חוקים שלא עמדו בביקורת השיפוטית, בהינתן רוב מיוחד (של שישים וחמישה חברי כנסת). חשבתי אז ואני חושב גם היום, שאזרחי ישראל הם הריבון במדינה, ולכן לכנסת כנציגתם, נתונה המילה התחיקתית האחרונה. אם בכנסת יש מי שחושש ממצב שבו בית המשפט העליון יחליט לפתע לפסול את “חוק השבות”; או יראה בהתיישבות יהודית בנגב ובגליל משימה לא חוקתית- שיתכבד ויחוקק את חוק יסוד החקיקה. לשם כך, איננו נדרשים לפגוע במהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל, על ידי העדפת רכיב אחד על פני האחר.

בל נטעה: כנסת ריבונית ועצמאית, איננה שקולה לישראל דמוקרטית פחות, ויהודית יותר. ממילא, מתבררת כאן השאלה שבה פתחנו את הדברים: שאיפתנו להיות עם חופשי בארצנו ובביתנו הלאומי, מוכרחה להתגשם בהעצמה ובחיזוק של היסודות הדמוקרטיים האיתנים עליהם נוסדה מדינת ישראל. העצמת היסודות הדמוקרטיים הללו, בוודאי אינה עוברת דרך ייפוי כוחו של בג”ץ, ועל ידי החלשתה של הכנסת, נציג הריבון. יתרה מכך: העצמתה של הכנסת איננה רק מבטיחה את החופש שאליו ייחלנו מדורי דורות, אלא היא גם מבטאת במובהק את המורשת היהודית המפוארת, שבשמה הקמנו את מדינת ישראל.

ובכן, מהו להיות אזרח לא יהודי חופשי בארצנו? אם בחירותו של הציבור הערבי ובזכויותיו השוות במדינת ישראל עסקינן, הרי שהדרך לשם חייבת לעבור גם דרך תיקון מעמיק של ההפליה המתמשכת, ממנה הוא סובל. וכאשר אנו עוסקים ביהודית ודמוקרטית, אין לנו אלא לומר זאת בקול ברור. ההפליה החמורה של הציבור הערבי, במשאבים, (בחינוך, בתשתיות, בתכנון ובבניה), איננה עולה בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של המדינה, כפי שהיא אינה עולה בקנה אחד עם אופייה היהודי. ו

אולם, גם כאשר נצליח לצמצם את אי השוויון הזה, ולבער את ההפליה הזאת מקרבנו; הרי שטרם מימשנו את החזון, וטרם קיימנו את הבטחתה של מגילת העצמאות, אם נבקש לעגן בחוק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, באופן שקודם לאופייה הדמוקרטי. דווקא בימים אלה של טרור אכזרי ורצחני המפיל חללים מקרבנו, חובה עלינו לחזור ולשנן לעצמנו, (כאן, בכנסת, בבתי הספר, באקדמיה ובבתי המדרש,) יהודית היא דמוקרטית, דמוקרטית היא יהודית.

רק כך נדע, שהטרור האכזרי מחוץ לא רק שלא שבר את גופנו, אלא גם לא שבר את רוחנו. היו ברוכים כולכם. חזקו ואמצו.