בוא הנה לשער הזה, הפל את החומה – על נאומים נשיאותיים

*נוימן, כלכלן, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד, מורה מן החוץ בבי”ס אריסון למנהל עסקים במרכז הבין-תחומי ובפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב

כמה פעמים ראיתם את ג׳ד בארטלט מתרוצץ במסדרון כלשהו מלווה בטובי זיגלר, סיג׳י. קרייג, סאם סיבורן וג׳וש ליימן כשהחבורה מתווכחת, מה לנסח, מה לכתוב, איך למצב את הנשיא. לדוגמא, אחרי טבח באחת מן האוניברסיטאות, בארטלט מחליט להשליך הצידה את כל העצות ולדבר מהלב.

https://www.youtube.com/watch?v=eSTTc_-JTpo

הוא עולה אל הבמה אל מול הסטודנטים ומתוודה: ״אין לי מושג עדיין אם זה עדף אחד שהפעיל את הפצצה בקנזס סיטי או עשרה ואין לי מושג מה הם רוצים. כל מה שאני יודע, בוודאות, זה שהם (הרוצחים) לא נולדו עם הרצון לרצוח. יש רוע בעולם, תמיד יהיה ולא נוכל לשנות זאת. אבל יש אלימות בבתי הספר שלנו, יותר מדי תוקפנות פיזית בתרבות שלנו, כי אין מספיק משמעת, עומק, תוכן בכיתות שלנו, אין מספיק מורות…״

את אסון הפצצת קולג׳, הופך הנשיא בארטלט, לשיח קמפיין על בעיות החינוך של ארה״ב.

המסורת הפוליטית של ארצות הברית, שחגגה מאתיים וארבעים שנה להיווסדה, מעניקה מקום של כבוד לנאומים נשיאותיים. היציבות הפוליטית של השיטה האמריקאית משמעה שארבעים ושלושה אנשים בלבד (גרובר קליבלנד היה הנשיא ה 22 וה 24) כיהנו במשרה הרמה ביותר, ממוצע של חמש וחצי שנים לנשיא.

כאשר האנשים הללו מדברים, האומה האמריקאית – ומאוחר יותר, גם העולם כולו – עוצרים לשמוע. נאום פוליטי באמריקאי הוא כמעט-חוזה, התחייבות בין מועמד, בין נבחר ציבור לבין קהל מאזיניו. מכוח הסמכות והמעמד, כל מילה מדודה. כל דימוי שקול. כל הבעת פנים משורטטת מראש.

הזדמנויות לנאום יש למכביר: הנאום המסורתי בטקס ההשבעה (Inauguration), הנאום השנתי לצורך דיווח לקונגרס על מצב האומה (State of The Union), נאומי סיום הכהונה וכהנה. אבל דווקא חלק מהנאומים הזכורים ביותר של נשיאים אמריקאיים נישאו בהזדמנויות שניתן לכנותן אד–הוק, ואולי דווקא בגלל זה הם זכורים כל כך.

הנה רשימת הנאומים הנשיאותיים שהפכו, כל אחד מסיבה אחרת, לבעלי משמעות יוצאת דופן.

נאום גטיסברג, אברהם לינקולן, 19 בנובמבר, 1863. על פי כל הגרסאות ההיסטוריות, לינקולן כתב את הדברים בעצמו, במספר טיוטות שחלקן נשמרו. המקצוע של כותבי הנאומים, הצמודים לנשיאים, טרם התפתח.

קרב גטיסברג התנהל ליד העיירה גטיסברג בפנסילבניה בין האחד לשלושה ביולי, 1863. זהו הקרב בו נפלו מספר גדול ביותר של נפגעים מכוחות הצפון ומכוחות הדרום בכל מלחמת האזרחים; והנצחון של כוחות הצפון בקרב מתואר לרוב כנקודת המפנה של המלחמה כולה. נקודת השיא של התקדמות הדרום בקרב, Pickett’s Charge , היא נקודת השיא של התקדמות הקונפדרציה לתוך שטח הצפון במלחמה.

חמישה חודשים לאחר תום הקרב הגיע הנשיא לינקולן לאתר הקרב לטקס ההקדשה של בית הקברות לחללי הקרב. הטקס ארך כשעתיים וחצי, והנואם המרכזי בו היה אדוארד אוורט, שבעבר היה מושל מסצ‘וסטס, חבר קונגרס וסנטור מאותה מדינה. נאומו של אוורט ארך כשעתיים, הכיל יותר מ-13,000 מילים, וזכה לתשואות מהקהל.

אך היו אלה דווקא דבריו הקצרים של הנשיא לינקולן, 272 מילים מנוסחות היטב בעשרה משפטים, שזכו לתהילת עולם.

כבר המילים הראשונות (four score and seven years ago) רמזו על משהו שונה.

מי אומר ״לפני ארבע עשרים-ים ושבע שנים…״ כשאפשר פשוט לומר ״לפני שמונים ושבע שנה…״?

לינקולן הגדיר את המניע למלחמה: האבות המייסדים הקימו את ארצות הברית על בסיס הידיעה שכל בני האדם נבראו שווים, ולכן לא ייתכן שהדרום ישעבד את העבדים. (כמובן שאותם אבות מייסדים התייחסו בחוקה לקיום העבדים, והתיקון ה-13 לחוקה שביטל את העבדות טרם נחקק ב-1863, אולם לינקולן לא התייחס לכך.)

לינקולן המשיך והזכיר שכל הנוכחים התאספו בבית הקברות על מנת להקדיש אותו לזכר הנופלים, אולם למעשה אין בדבר צורך כיון שהם לא יצליחו להקדיש אותו יותר משעשו זאת הנופלים עצמם בהקרבתם העילאית. הוא המשיך ואמר (וכאן מגיעה הטעות היחידה שלו בנאום כולו) שהעולם לא יזכור בעתיד את המילים הנאמרות בטקס ההקדשה, ולעומת זאת יזכור גם יזכור את ההקרבה של הלוחמים בקרב. הקרבת הלוחמים אולי לא נשכחה, אבל היו אלו מילותיו שלו עצמו שזכו לתהילת עולם.

ואז הוא סיים ברעיון נפלא: על הנותרים בחיים להקדיש עצמם למטרה למענה נפלו הנופלים בקרב; במילות הסיום המפורסמות של הנאום, לינקולן קרא לשומעיו להקדיש את עצמם כדי שהאומה האמריקאית תזכה ללידה חדשה של חירות, ושממשלה של העם, על ידי העם, ולמען העם, לעולם לא תכלה מן הארץ.

בפרספקטיבה של ימינו, מרגש לחשוב איך מתוך בית הקברות של חיילי מלחמת האזרחים, מתוך פצע מדמם, הצליח הנשיא הענק הזה ליצוק מטרה חדשה לאומה האמריקאית.

דווקא תחת נשיא השחור הראשון, אירועי השנים האחרונות, מ״פסגת הבירה״ על מדשאת הבית הלבן של אובמה, עבור ברצח של טרייבון מרטין בפלורידה, וכלה במהומות בפרגוסון, מיסורי ובמקומות אחרים, מלמדים אותנו שהאומה האמריקאית עדיין לא השיגה בשלמותה את המטרה שהציב לינקולן. מה שהופך את אמריקה לאמריקה הוא שהם ממשיכים לנסות. ואם מותר לנו ללמוד דבר אחד מן ההיסטוריה של ארצות הברית, כדאי לזכור שהם בדרך כלל ממשיכים לנסות עד להצלחה.

כותב הנאומים המוכשר, בעצמו, טדי רוזוולט נשא את אחד הנאומים המפורסמים (או הפסקה המפורסמת) בסורבון, בפריס.

רוזוולט הושבע לנשיאות ב 1901 אחרי רצח הנשיא ויליאם מק׳קינלי. הוא היה בעל מוניטין של גיבור מלחמה (ארה״ב-ספרד 1898) וזכור במיוחד עקב הישגי מדיניות החוץ בתקופה בה ארצות הברית עוד חסתה בצילה של בריטניה המעצמה. ב 1906, זכה רוזוולט לפרס נובל לשלום על תרומו לסיום מלחמת רוסיה–יפן. ‏בתום כהונתו הסתובב קצת בעולם במה שאפשר לתאר כטיול שחרור (אפריקה, דרום אמריקה, ועוד). ובתום אחת הנסיעות רוזוולט הוזמן לסורבון ונשא שם נאום שכותרתו היא ״Citizenship in a Republic”.

הנאום היה ארוך מאוד (35 עמודים) אך פסקה אחת, המכונה The Man In The Arena נכנסה לפנתאון הטקסטים המכוננים. זהו שיר הלל למי שלא מסתפק בלדבר על מה שצריך לעשות, אלא מוכן להתאמץ ולסכן את המוניטין שלו כדי לנסות לשנות את המצב. רוזוולט קושר כתרים לאדם שממקם את עצמו בזירה, מאובק ומזיע ומדמם, על מנת לשנות את המציאות לטובת אמונותיו.

האדם הזה שבזירה, אם יזכה לכך, ידע בסופו של דבר את שמחת הניצחון על שהשיג את ההישג למענו פעל; אבל כיון שהחיים אינם רצף של הצלחות, אותו אדם שבזירה לעיתים נכשל בהשגת המטרה שהציב לעצמו; ואז הוא לפחות מודע לכך שנכשל תוך כדי תעוזה עילאית. ולכן, יקרה מה שיקרה, הוא לפחות יודע שחלקו לעולם לא יהיה עם הפחדנים שלעולם לא ידעו לא ניצחון ולא כשלון. הטיעון של רוזוולט מתכתב, כנראה, עם דבריו של המשורר האנגלי טניסון ״מוטב לאהוב ולאבד מאשר שלא לאהוב כלל״.

נאום ההשבעה הראשון של פרנקלין דלאנו רוזוולט, 1933

ב-1933 ארצות הברית היתה שרויה בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול. התוצר הלאומי צנח בכ-27% והאבטלה הגיעה ל-25% (לשם השוואה, בזמן המשבר הכלכלי של 2007-2009 ירד התוצר הלאומי של ארה״ב בכ-4.3% והאבטלה הגיעה ל-10.3%). רוזוולט (אחיין רחוק של טדי רוזוולט) הדמוקרטי הדיח בבחירות 1932 את הנשיא המכהן, הרברט הובר הרפובליקני, והתכונן להשבעתו כנשיא במארס 1933.

רוזוולט התכונן לנאום ההשבעה כיריית פתיחה לבלימת ההתדרדרות הכלכלית והעלאת ארה״ב על מסלול צמיחה. הוא אבחן את הבעיה העיקרית של אזרחיו: יאוש ופחד. יאוש מן המצב אליו נקלעו אחרי שנים של שפל כלכלי ומן הנסיונות החוזרים ונשנים לצאת ממנו, ופחד מן העתיד וממה שהוא צופן. הציבור היה משוכנע שניסיונות נוספים לבלום את ההתדרדרות נידונו ממילא לכשלון, כדוגמת אלו שקדמו להם.

אם לשאול ממילותיו של תיאודור רוזוולט אותן הבאנו למעלה, האומה האמריקאית של 1933 אינה האיש בזירה. ההפך מזה, ״הפחדנים שלעולם לא יידעו לא ניצחון ולא כישלון״ מכיון שהיא היתה משותקת מרוב פחד.

ולכן, באחת הפסקאות הראשונות התייחס לפחד שאחז בבני עמו: ״הרשו לי לציין את אמונתי העמוקה שהדבר היחידי ממנו עלינו לפחד הוא… הפחד עצמו. הפחד הלא מוצדק שמשתק את המאמצים הנחוצים כדי להפוך נסיגה להתקדמות. בכל שעה חשוכה של חיינו כאומה, השכלנו לתמוך במנהיגות כנה ונמרצת ובכך אפשרנו את הנצחון. ואני משוכנע שכך תעשו גם הפעם.״

הנאום ארך כעשרים דקות, אך משפט אחד, שנגע ישירות בנפש האומה האמריקאית, הוא זה שנותר חקוק בראש ממרחק השנים. נאומו של רוזוולט זכור כמופת של אורטוריה דינמית, בטוחה בעצמה, ומלאת השראה.

לנו נשאר אולי רק להשוות את הסנטימנט של רוזוולט למנהיגים אחרים בהיסטוריה, שלא הציעו לאזרחיהם מנהיגות מלאת בטחון אלא בחרו לספק מנהיגות מסוג אחר. מה אנחנו מעדיפים? כנראה שזו שאלה שכל אחד ואחת מאיתנו צריך לשאול את עצמו בבואו להטיל את הפתק בקלפי.

נאום ההשבעה של ג‘ון פ. קנדי, 1961

הבחירות של 1960 עמדו בסימן סוף תקופה. הנשיא אייזנהאואר, גיבור מלחמת העולם השנייה, סיים את כהונתו השניה, והאמריקאים מתבקשים – בעיצומה של המלחמה הקרה והפחד ממוראות האטום הסובייטי – לבחור בין סגן הנשיא ריצ‘רד ניקסון הרפובליקני, בחירה של more of the same, לבין סנטור צעיר ונאה ממסצ‘וסטס, ג‘ון פיצג‘רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי סימל שינוי מעצם הביוגרפיה שלו: הנשיא הצעיר ביותר, והקתולי הראשון לשאת במשרה.

קנדי נבחר ונשא נאום השבעה קצר יחסית, שהתמקד בתפקידה של ארצות הברית כמעצמה גלובלית ובד בבד בהיותה שוחרת שלום; או, במילים אחרות, ביחסי הגומלין שבין כח לבין אחריות. קנדי פתח באמרה שהמין האנושי מסוגל לבטל את כל הצורות של הסבל האנושי, אבל גם את כל הצורות של החיים האנושיים (רפרנס למירוץ החימוש הגרעיני). הוא המשיך בקריאה לאחדות: כשאנחנו מאוחדים, אין דבר שיעמוד מולנו במגוון רחב של מיזמים; אבל כשאנחנו מפורדים, איננו יכולים לעשות כלום.

אבל רק לקראת סיום הנאום קנדי הגיע לשורות שייזכרו לשנים רבות:

– ראשית, הוא ייחד את תקופתו, תקופת שיא במלחמה הקרה, מתקופות קודמות: ״בהיסטוריה הארוכה של העולם, רק לדורות מועטים ניתנה ההזדמנות להגן על החירות בשעתה הקשה ביותר״

– שנית, הוא פנה לבני עמו האמריקאים: ״שאלו את עצמכם, לא מה יכולה ארצכם לעשות למענכם, אלא מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם״

– שלישית, פנה לאזרחי העולם כולו: ״שאלו את עצמכם, לא מה יכולה ארצות הברית של אמריקה לעשות למענכם, אלא מה אנחנו יכולים ביחד לעשות למען חירותו של האדם באשר הוא״

קנדי נרצח מכדורי מתנקש לפני שהספיק להשלים את כהונתו, אך בשנותיו הקצרות בבית הלבן הצליח להפיח רוח צעירה וחדשה באומה האמריקאית, והשפעתו ניכרה שנים רבות אחרי כהונתו. שתי דוגמאות לכך, אחת לשלילה והשניה לחיוב, בלטו מעל לכל: קנדי החליט שאמריקה תגיע לירח, ותחת נשיאותו של ריצ‘רד ניקסון, אותו ניצח קנדי ב-1960, פסע ביולי 1969 ניל ארמסטרונג על הירח; ואת החרם על קובה שקנדי הטיל ב-1961 הסיר (חלקית) רק לאחרונה הנשיא אובמה.

נדמה שאין הרבה מה להוסיף על מילותיו של קנדי בנאום ההשבעה שלו. לו רק יעמדו לנו מנהיגים ואזרחים שישמעו לעצותיו של קנדי.

נאום בשער ברנדנבורג, רונלד רייגן, 1987

בדור שבו נשיאים אמריקאיים עוד היו גיבורי מלחמה (אייזנהאואר, קנדי, ג‘ונסון, ניקסון, ובוש האב לחמו במלחמת העולם השניה וזכו לעיטורים על תרומתם; פורד וקרטר לחמו באותה מלחמה), רונלד רייגן בלט בחוסר ניסיונו הקרבי. הוא אמנם שירת, והשתחרר כסרן, אבל ראייתו הלקויה מנעה ממנו לשרת כלוחם ובמקום זה העביר את ימיו כקצין קישור וכקצין יחסי ציבור שלא עזב את אדמת ארצות הברית בזמן המלחמה. למרות זאת, הוא היה אולי הנשיא הניצי ביותר בזמן המלחמה הקרה, וזה שבחלקו נפלה כנראה הזכות להכות, באמצעים כלכליים ולא צבאיים, את המכה שהכריעה את האימפריה הסובייטית.

ביוני 1987 רייגן הגיע למערב ברלין, עדיין עיר שבליבה חומה, למרות שבצידה השני של החומה ניטעו כבר זרעי הפרסטרויקה והגלסנוסט עם בחירתו של מיכאיל גורבצ‘וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הוא ביקר ברייכסטאג וצפה בחומת ברלין, ואז ירד ברגל לשער ברנדנבורג ונשא שם נאום. מטרתו של רייגן בנאום, כפי שניסח אותה בראיון אחד מעוזריו, היתה לקרוא לגורבצ׳וב להתקדם יותר מהר עם רפורמות. מהנאום עצמו זכורה בעיקר פסקה אחת קצרה שבה פנייה ישירה לגורבצ׳וב: ״המזכיר הכללי גורבצ‘וב, אם שוחר שלום הנך, אם אתה מבקש שגשוג לברית המועצות ולמזרח אירופה, אם אתה רוצה ליברליזציה, בוא הנה לשער הזה. מר גורבצ׳וב, פתח את השער הזה! מר גורבצ׳וב, הפל את החומה הזאת!״

שנים מאוחר יותר התברר שעוזריו של רייגן התווכחו ביניהם בנוגע לפסקה הזו. חלק מהם טענו שהניסוח אינו נשיאותי, אולי העלבון הגדול ביותר שניתן להטיח בטקסט שעתיד להאמר על ידי נשיא אמריקאי. רייגן היה הפוסק האחרון בויכוח, החליט שהוא אוהב את הנאום כמות שהוא והשאיר את הפסקה במקומה.

קשה לכמת את התרומה של הנאום לנפילת החומה ב-1989 ויותר מאוחר להתמוטטות ברית המועצות. שתיהן נבעו בשל תהליכים פוליטיים (ברובם תוך–סובייטיים) וכלכליים (שחלקם תוך–סובייטיים וחלקם גלובליים) יותר מאשר יכולת אורטורית של אדם כזה או אחר, אפילו אם הוא נשיא ארצות הברית. יתר על כן, חלק ניכר מתהליכים אלו החל קודם לכהונתו של רייגן כנשיא ויש להניח שתוצאתם לא היתה שונה מהותית לו ישב בחדר הסגלגל אדם אחר. סביר גם שהנאום קיבל משנה חשיבות רק בדיעבד, לאחר שהחומה נפלה בתשעה בנובמבר 1989. ועדיין, זוהי דוגמה יוצאת דופן לנאום משמעותי של נשיא אמריקאי בתקופה האחרונה.