הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
הסנטור הדמוקרטי הבכיר צ׳אק שומר מחא כפיים בהתלהבות בנאום נתניהו בקונגרס בחודש שעבר. כשנתניהו נכנס למליאה בדקות אשר לפני הנאום שומר קיבל את פניו בחום. שלא כמו הסנטורית הדמוקרטית הותיקה והבכירה דיאן פיינשטיין, שניצבה בצד ואפילו לא לחצה לנתניהו את היד במליאה. אתמול הודיע שומר כי יתייצב לצידם של הסנטורים הרפובליקנים בחקיקה שתחייב העברת ההסכם עם איראן תחת ידי הקונגרס. להחלטתו של שומר יש משקל רב, כיוון שהוא מבכירי הסנטורים הדמוקרטיים כיום ובעוד כשנה וחצי צפוי להחליף את הסנטור הארי ריד הפורש בתפקיד מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט.
החקיקה הנ״ל, אשר תונח בועדת יחסי החוץ של הסנאט בראשותו של בוב קורקר הרפובליקני, כבר בשבוע הבא עשויה לעכב את השלמת המו״מ עד לסוף חודש יוני. ואם יושלם המו״מ לפני גמר החקיקה הרי שהחקיקה הנ״ל עשויה לשמש ככדור ברזל הקשור לרגל ההסכם. בועדת יחסי החוץ של הסנאט, תחת קורקר, יקויימו שימועים למזכיר המדינה ג׳ון קרי ושאר אנשי מדיניות החוץ, עד אשר תוכנו המלא של ההסכם ילובן.
מה הסיכוי שזה יקרה? לבית הלבן יש סמכות להטיל וטו על חקיקה מן הסוג הזה, אלא אם הסנאט יאשר את החוק ברוב של 67 סנטורים. המצב הפוליטי בארה״ב הוא רגיש. כל קול קובע.
איפא״ק (הלובי האמריקאי-ישראלי) הודיעו כי הם מעוניינים בחקיקה אשר תחייב הבאת ההסכם לאישור הקונגרס. יו״ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט, בוב קורקר, חתום על יזמת החקיקה. לצידו ניצב עד עתה הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז, אשר ממשיך לתמוך בחוק (אך עומד בפני כתב אישום פדרלי ולכן קולו פחות נשמע לאחרונה). והנה יש מחליף: שומר חתום על החוק והופך אותו למה שהאמריקאים מכנים Bi-Partisan Bill. אבל זה לא רק שומר שתומך.
הנה הסבר קצר:
בסנאט יש רוב רפובליקני (54) אשר יתייצב אוטומטית בעד החקיקה. נתניהו/איפא״ק/הרפובליקנים זקוקים לעוד 13 סנטורים כדי לנטרל את סמכות הוטו של הנשיא ברק אובמה.
שני הסנטורים העצמאייים – אנגוס קינג וברני סנדרס נוטים לתמוך בגישה הדמוקרטית באופן כללי. לפי התבטאויות כלליות של סנדרס עד עתה, עושה רושם שהוא תומך בבית הלבן ולא תומך באיפא״ק/נתניהו/קורקר. ואילו הסנטור העצמאי הנוסף קינג, כבר חתום על החקיקה (כלומר תומך ברפובליקנים).
מתוך שאר הסנטורים הדמוקרטים (44) יש עוד שמונה שתומכים (מננדז, שומר, קיין, דונלי, הייטקאמפ, נלסון, בנט, בלומנטל) וכאמור, יחד עם קינג הנ״ל, תשעה.
אז להיכן הלובי מכוון? ארבעה, ארבעה סנטורים דמוקרטים נוספים. זה כל מה שצריך כרגע כדי לעכב את ההסכם כבר בשלב המקדמי הזה עוד לפני ה 30 ביוני. הנה הרשימה המלאה של השמות (למי שרוצה להתקשר אליהם ולנסות לשכנע). בהצלחה.
* סייג: בבית הלבן ינסו לשכנע רפובליקנים להתנגד לחקיקה. אבל זו נראית משימה קשה במיוחד.
נתניהו עם ההנהגה הדו-מפלגתית של הסנאט, 3 במארס 2015. מימין: שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר
אגב: נשיאים אמריקאיים נאלצים להתווכח עם הקונגרס על יציאה למלחמה או הצדקה לפעולה צבאית (War Power Resolution), כאשר המלחמה נמצאת כבר בתנועה. במקרה של מלחמת עיראק בשנת 2003, הרוב הדרוש לאישור המתקפה הושג ללא קושי רב. כך גם באפגניסטן (2001). אבל הקושי להשיג רוב להסכם דיפלומטי האמור למנוע מלחמה נראה עצום פי כמה מהשגת התמיכה למלחמה.
מי שעקב אחרי הקריירה הפוליטית של ברק אובמה, בשלבים מוקדמים, עוד כשהיה רק סנטור מקומי במדינת אילינוי ובקושי תכנן להפוך לסנטור בסנאט בוושינגטון – יגלה שהוא היה מבין הבודדים שהתנגדו למלחמה האמריקאית בעיראק, שנה בלבד אחרי מתקפת 11 בספטמבר. באוקטובר 2002, הוא יצא בגלוי נגד המלחמה, בניגוד מוחלט להלך הרוח הפטריוטית שנשבה באמריקה שנה אחרי מתקפת הטרור הנוראה. לולא היה מכהן בשנים האחרונות כנשיא ארה״ב ומאשר מתקפות באפגניסטן ובמקומות נוספים ברחבי העולם, היינו מכנים אותו ׳הפצפיסט׳.
בפרספקטיבה הזו, לדעתי, צריך לנסות לפרש את הגישות והמדיניות של ברק אובמה. הוא מוכן לעשות הכל, ממש הכל, כדי למנוע מלחמה.
קיימת אפשרות שהסנאט לא יאשר את ההסכם עם איראן אבל המדינות האחרות ששותפות להסכם (רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה) יחליטו לממש אותו גם ללא השתתפותה של ארצות הברית.
להנהגה האיראנית יהיה אינטרס כלכלי מובהק לקבל את ההסכם גם ללא הסרת הסנקציות מצד ארצות הברית.
אובמה איננו פציפיסט. אובמה מכיר בצורך להפעיל כוח צבאי, אבל הוא סבור שזו צריכה להיות האופציה האחרונה ולפניה יש לנסות לפתור משברים באופן דיפלומטי.
הפלישה לעיראק הביאה את האסון שהמזרח התיכון חווה כעת. האמריקנים והישראלים הריעו כאשר החלה המלחמה ורק מעטים הבינו אז את המשמעות ההיסטורית של הפלת משטרו של סדאם חוסיין.
מדהים. המון המון שגיאות, החל משמו של יו”ר וועדת החוץ (בוב קורקר, ולר קרוקר, כפי שכתבת כמה וכמה פעמים), דרך הצגתו של ברני סנדרס כ”נוטה לתמוך בבית הלבן” (שזו אנדרסטיימנט של המאה – סנדרס הוא מ-ש-מ-א-ל לדמוקרטים. מדובר בסנאטור יהודי, אגב, מוורמונט, שהיא המדינה השמאלנית ביותר בארה”ב, והוא עצמאי רק בגלל שלטעמו הדמוקרטים הם ימנים מדי…), וכלה בתיאורו המרגש של אובמה המתנגד-עקרונית למלחמות…
אובמה גדל פוליטית בערוגות המפלגה הדמוקרטית בשיקאגו, ושם היה מאוד-מאוד פופולארי להתנגד לכל מה שבוש עשה, כולל מלחמה בעיראק (לו בוש היה נגד מלחמה בעיראק, אובמה ושות’ היו כנראה דורשים לצאת אליה לאלתר…).
אובמה לא מתנגד לכל מלחמה, אלא באמת חושב שאין בדל של סיבה למנוע מאיראן יכולת גרעינית, כיוון שזו לשיטתו, לא תאיים על הדברים שיקרים לו. כרגע, אגב, נורא חשוב לו להגיע להסכם בכל מחיר, ולנופף בו בגאווה. זה שבעקבות ההסכם תהיה להם פצצת אטום, מטריד אותו הרבה פחות. הוא רוצה הסכם, לעזאזל התנאים, ולעזאזל ההשלכות. זו הסיבה שממשלת שמאל בצרפת טוענת שהאמריקנים איבדו את הצפון במהלך המו”מ.
אובמה הוא קדוש, ויפה, וחשוב, וצדיק, ושונא את ביבי – אבל עדיין צריך לדייק בעובדות, גם כשבאים לשבח, לרומם, להדר, לעלה ולקלס…
תודה. מתקנת השם
חצי קשור – אני סתם תמהתי לגבי התשובה של אובמה לתום פרידמן בראיון לפני יומיים – “I’ve been very clear that Iran will not get a nuclear weapon on my watch, and I think they should understand that we mean it.”
נזכיר שה”משמרת” שלו מסתיימת בעוד שנתיים. באמת לא ברור לי אם התפלק לו מה שהוא חושב במודע, זו טעות פרוידיאנית או שהוא מסתלבט על (או מקבל את) ביבי שאמר לפני הבחירות ש(בשל המצג האיזורי) לא תהיה מדינה פלסטינית במשמרת שלו (ואובמה עשה מזה מטעמים מוצאים מהקשרם).
http://www.nytimes.com/2015/04/06/opinion/thomas-friedman-the-obama-doctrine-and-iran-interview.html
פליטות פה של פוליטיקאים שאצים לסגור עיסקאות גרועות למען הפוזה התקשורתית, זה לא דבר חדש. ב1996 עצר שמעון פרס את מבצע ענבי זעם, חודש לפני הבחירות, והגיע להסכמה על הבנות נוראיות, שהיוו בעצם את המשך הבנות מבצע “דין וחשבון” מ1993, שקבעו שחיילי צה”ל הם מטרה סבירה, ושאם יורים עלינו מתוך כפר, ואנחנו משיבים אש למקורות הירי – אז מותר להם לירות על מטרות אזרחיות אצלנו. התוצאה הייתה שקשרו לכוחותינו את הידיים ל4 השנים הבאות, ופעילות חזבאללה נמשכה במלוא עודה, עד לבריחה בשנת 2000. כאשר נשמעה ביקורת על לשון ההבנות, השיבה פרס מבלי לחשוב ש”ההבנות יחזיקו מעמד עד הבחירות”. המשפט היה כ”כ הזוי, שהליכוד מיהר לשלב אותו בתשדירי הבחירות שכללו פינה שנקראה בשם “פסוקו של פרס” (וכללה הברקות כמו “בלי ספק מטרתה הבאה של ישראל היא להצטרף לליגה הערבית”, או “תנו לי שלום – ואוותר על הגרעין”).
אובמה בסה”כ אומר אמת, דבר מאוד לא רגיל אצלו (בדיוק כמו אצל פרס), ולכן מתקשה להסתדר עם זה. שלשום גם ציין בראיון לNPR שברגע שיפוג תוקף ההסכם, הם יוכלו להגיע לפצצה באופן כמעט מיידי, ודובריו מיהרו לנסות “להסביר” את דבריו.
האמת היא פשוטה מאוד: מסמך העקרונות כלל מכירה מוחלטת של כל עקרון שהאמריקנים עמדו עליו. כאשר יצאו לתקשורת, הם ניסו לעשות כל מיני שיפוצים לשוניים במטרה להציג את ההבנות כקשוחות יותר מכפי שהן בפועל (והצליחו בכך בקרב עיתונאים שמראש תמכו בכל המהלך, כמו ברק רביד מ”הארץ”), והאיראנים הרשעים הוציאו את כל האוויר מהבלון הזה, כשאמרו במפורש מה סוכם. עכשיו יבואו תומכי ההסכם וישאלו מדוע אני מאמין דווקא לאיראנים, ועל כך ישנה תשובה פשוטה אחת: מכיוון שלהם אין אינטרס לשקר במצב הזה. מבחינתם דווקא יותר טוב שאובמה ישוויץ בהסכם קשוח (בשעה שבפועל ההסכם יהיה חלול) וכך יעביר אותו בקלות רבה יותר, והסנקציות יוסרו במהירות גדולה יותר. לממשל, לעומת זאת, יש אינטרס מובהק לשקר – שכן אם ההסכם יתברר כחלול, יהיה קשה יותר למנוע יצירת רוב חסין-וטו בסנאט.
ההבנות שאליהן הגיעו האמריקנים עם איראן, הן אסון נוראי – גם אם מה שאובמה אומר זה נכון, וגם אם האיראנים יקפידו על כל תו בהסכם (שכן במקרה כזה יוכלו בעוד 10 שנים, לייצר בבת אחת מספר גדול של פצצות גרעיניות, כשבמקביל יפתחו עוד יותר, ללא כל פיקוח את יכולת שיגור הטילים ארוכי הטווח שלהם). אלא מה? במידה והם לא יעמדו בהסכם (כמו הצפון קוריאנים, וכמו רוב המשטרים מהסוג הזה, שיודעים שאין באמת מה לפחד מאובמה במקרה של הפרת הסכם, ובמהלך השנתיים שלו, יוכלו להשלים את הפרוייקט, ולעמוד מול הנשיא הבא עם עובדות מוגמרות) – העסק יהיה אפילו יותר מהיר.
אובמה לא מפסיק להזכיר את הפתווה של חמנהאי בדבר איסור נשק גרעיני (למרות שככל הנראה אין כל פתווה כזו), מבלי להזכיר את העובדה שלשיעים מותר להונות כדי לקדם את המטרותיהם. קוראים לזה “חודעה” והמשטר באיראן התגאה בכך שהשתמש בשיטה זו פעמים ברות בדרכו לשלטון (כאשר הסתתר מאחורי מפגיני שמאל שקארטר הטמבל חשב שמביאים דמוקרטית לאיראן האומללה), ובמהלך שנותיהם בשלטון.
אני לא חושב שאובמה לא יודע את כל הדברים הללו. אובמה פתח את כל נאומיו באיפא”ק ובישראל באמירות נחרצות ש”הכלה היא לא אופציה”, ו”כל האופציות על השולחן”, ומסיים את הדרך בכך שהוא מזדעק בכל כוחו נגד “ערעור המזה”ת בעוד מלחמה” ו”הכרה בכך שאי אפשר לקבל הכל מהאיראנים ותכנית הגרעין היא גאווה לאומית עבורם”. זה היה תהליך צפוי מראש, אבל בשמאל שלנו כ”כ קיוו שהוא יושיע אותם מביבי, ששכחו שיש לו עוד כמה אג’נדות מלבד לנצח פה בבחירות 2015…
לי זכור משהו קצת שונה על הסוף של “ענבי זעם”.
“זכור”? או “קראתי אצל יגאל סרנה, גוש השקרים חסר המודעות העצמית הכי גדול בעיתונות הישראלית”?
אפילו 20 שנה עוד לא עברו. אני זוכר, ואתה?
חוץ מזה, באמת שאין לי מושג על מה אתה מדבר בקשר ליגאל סרנה. מה הוא כתב על ענבי זעם?
יובל זוכר, וכוונתו הייתה לכתבת-מופת של יגאל סרנה, שהאשימה את בנט בכך שכוחותינו נאלצו לירות לעבר אנשי חזבאללה בקנא, שתקפו כוח מגלן (בפיקוד בנט), וכתוצאה מכך נהרגו אזרחים רבים שהחזבאללה השתמש בהם כמגן אנושי.
אני משער (וכנראה שגם יובל שיער) שלכך התכוונת בדבריך המרגשים על סיומו של ענבי זעם. אלא מה? זה לא סותר מילה ממה שכתבתי. האירוע בקנא הוביל ללחץ על פרס לסיים את המבצע, והוא נכנע ללחץ וסיים את המבצע, תוך הגעה לאותן הבנות איומות ועקובות מדם.
טוב, אוקי, לבריאות שיהיה ליגאל סרנה.
ההרג ההמוני בקנא הביא להתקפלות ולסוף המבצע. זה ממש לא היה האינטרס של שמעון פרס להפסיק את המבצע ולחתום על הסכם בגלל הבחירות והתקשורת כמו שכתבת. אם כבר להיפך, פרס יצא למבצע בגלל הבחירות המתקרבות כדי שיהיה לו פוטו אופ עם גנרלים ומפות והליקפטרים.
ועוד נקודה רק חצי קשורה שהצחיקה אותי נורא בנאום של אובמה מייד אחרי ההודעה על ההסכם. בהפרש של כמה משפטים הוא אמר משהו כמו “If Iran will keep on its covert activity, that means in secrecy” ואז “אני סומך על האינטליגנציה של הציבור האמריקאי שרובו בעד הסכם”. כלומר סומך-סומך, אבל כדאי להסביר להם מילים פשוטות, שלא יתבלבלו.
אנשים שאינם נתמכי סעד שהצביעו לו פעמיים – באמת צריכים שידברו אליהם כמו אל טמבלים…:)
ועוד תיקון : אובמה לא יכול החה להתנגד למלחמה בעירק באוקטובר 2002,משום שהיא פרצה במרת 2003.אז,הוא אכן התבטא נגדה- “אני לא נגד מלחמות.אני נגד מלחמות טיפשות”…