הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
לאן צועד קמפיין שינוי הסטטוס קוו בהר הבית אשר מתנהל בתוך הליכוד בשנים האחרונות? פעילים בולטים בליכוד ממשיכים להוביל לשינוי מבפנים ועכשיו נוסף גם כעס על שגריר ישראל בירדן, דניאל נבו בגלל שאמר בפורום סגור ״הר הבית לא בידנו״, אמירה שעולה בקנה אחד עם מדיניות ראש הממשלה נתניהו, אבל מרגיזה מאוד פעילי ימין. נבו גם אמר ״יהודה גליק בחור נחמד אבל משוגע על כל הראש״, מה שהוביל לתלונה של גליק לנציבות שירות המדינה נגד השגריר.
בשבוע האחרון עלתה תזכורת מעניינת לפעילות הציבורית הזו בשיח ברשתות החברתיות – אשר התחיל בציוצים מעניינים מתוך פורום אקדמי סגור שנפגש עם שגריר ישראל בירדן, דניאל נבו. הציוצים נמחקו בדיעבד, בהוראה של הסגל האקדמי באוניברסיטה, כיוון שעשויים היו לפגוע ביכולתם ראשי התכנית האקדמית להביא דיפלומטים לשיחות סגורות עם סטודנטים בעתיד.
שגריר ישראל בירדן, דניאל נבו משרת מזה שש שנים. קודם לכן הוא שימש כציר המדיני בירדן (מס׳ 2 בשגרירות). הוא דיפלומט ותיק מאוד, מוערך מאוד ולמעשה, המומחה הראשי כיום ליחסי ישראל ירדן. הוא אהוד ומקובל מאוד על הממלכה ההאשמית ומבירורים שערכתי עם מספר גורמים, עולה שהוא גם מוערך מאוד על ידי הממלכה הבלפורית, ולא רק על ידי ראש הממשלה נתניהו. לפני כשבוע הוזמן נבו לפורום סגור של ׳הבמה הדיפלומטית׳, סמינר הנערך במסגרת לימודי דיפלומטיה בתואר שני בתל-אביב (פרופ׳ יוסי שיין הוא ראש התכנית, שגריר ישראל בצרפת לשעבר, דני שק הוא המרצה). כ 20 סטודנים משתתפים בפורום אליו מובאים תדרוכים מעניינים תוך שמירה על כללי Chatham House Rule. מותר לספר על תוכן הדברים, אסור לציין מי הדובר.
הדברים שאמר נבו וצויצו על ידי אחד הסטודנטים בתכנית, עומר דוסטרי – הם מרתקים. כבר לציוץ הראשון של דוסטרי מיהרתי להגיב (אני מכירה את דוסטרי מן הרשתות, מעריכה את היכולת האנליטית שלו ואת הטורים שהוא כותב ויודעת שהוא איש ליכוד מובהק ותומך מתמיד של נתניהו)
דוסטרי צייץ: ״השגריר נבו פותח במידע מהמם: גבול ישראל ירדן נמתח ממפרץ אילת ועד איזור בקעת הירדן (350 ק״מ) אך רק 250 חיילים ישראלים פרושים לאורכו״
כתבתי לו בציוץ חוזר: ״זה מה שקורה כשיש הסכמי שלום. מסקנה: שווה לחתור אל הסכמי שלום. ממש שווה״ ואח״כ ״כמובן שאפשר היה לחתור לזה ולפרסם את דבר המגעים הסודיים בין פרס לחוסיין רק אחרי הסכמי אוסלו (שהיום כולם משמיצים אותם)״.
הדיווחים מתוך הרצאת נבו (אשר נמחקו בהמשך):
בשנים האחרונוות מטרידה אותי העובדה שבימין הפכו את הסכמי אוסלו לנקודה שחורה בהיסטוריה של ישראל. ההישגים של הסכמי אוסלו, ביניהם הסכם השלום עם ירדן, משפיעים על כולנו עד היום. להסכם השלום עם ירדן מלאו לא מזמן 20 שנה. הוא הושג ונחתם כשנה אחרי הסכמי אוסלו. רק הסכמי אוסלו אפשרו את הפיכת המו״מ החשאי בין שמעון פרס לבין המלך חוסיין לפתוחים. רק הסכם אוסלו אפשר לישראל לחתום על הפסקת האויבות עם ירדן, לפתח יחסים כלכליים, להגיע להסכמי מים בין המדינות, לעבוד בשיתוף פעולה על נושאים סביבתיים ולתת לישראלים לבקר בירדן. הסכמי השלום בין ישראל למצרים ובין ישראל לירדן, הם הנכסים האסטרטגיים האיזוריים החשובים ביותר. ודניאל נבו הוא האיש בחזית. הוא מי שמופקד על שימור היחסים הללו. אין בקי ממנו.
נתניהו, ממרום הותק והניסיון הקפיד תמיד לשמר מכל משמר על היחסים עם הירדנים. הוא מעולם לא נהה אחרי רוחות קיצוניות בימין ולא הקשיב לדרישות מתוך הליכוד לשנות את הסטטוס קוו המגדיר את התפילה על הר הבית.
עם התגברות האלימות בחודשים אוקטובר- נובמבר 2014 (נסיון ההתנקשות ביהודה גליק ואלפי אירועים נוספים שקדמו לכך ברחבי ירושלים) ממשלת ירדן ביקשה הבהרה לגבי ההצעות לשינוי הסטטוס בהר הבית, נתניהו יצא לפגישה סודית בעמאן עם המלך עבדאללה ומזכיר המדינה קרי ואחרי אותה פגישה, ניפקה לשכת ראש הממשלה וידאו הסברה באנגלית ובו אמר נתניהו שהסטטוס קוו בהר הבית הוא ברור: מוסלמים מתפללים ובני דתות אחרות מבקרים בלבד. נתניהו העלה שם קטעי וידאו שלו בהם הוא מדגיש מספר פעמיםשישראל מחויבת לסטטוס קוו ולא תפר אותו (תוך האשמת הפלסטינים בפרסומים כוזבים על כך שישראל מנסה לשנות את הסטטוס קוו)
על כל פנים – הנקודה ברורה:
נתניהו לא היה וככל הנראה לא עומד להיות בקרוב חלק מן המגמה לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. נבו הוא שגריר המקורב אליו ומוערך על ידו וגם שם, באגף הזה, לא צפוי שום שינוי.
במקרה יצא לי לשוחח עם אדם נוסף שנכח בהרצאה הנ״ל של נבו (והשיחה האקראית הזו היא שגרמה לי להתעניין בכל הסיפור, למען האמת) והוא סיפר לי שהדברים שנבו אמר ואשר אמורים היו להישאר בחדר הסגור הם בבחינת דברים ידועים ומקובלים בדרגים הגבוהים.
בעקבות הפרסום וגם בעקבות ההתייחסות האישית של השגריר נבו ליהודה גליק פנה גליק (כך במקור ראשון) לנציבות שירות המדינה להתלונן על דניאל נבו וביקש להעמיד אותו לדין משמעתי.
אז לאן הליכודניקים הולכים עם העסק הזה מכאן? קבוצת מקדמי אג׳נדת שינוי הסטטוס על הר הבית נאלצה לקחת צעד אחד אחרונית אחרי מהומות אוקטובר-נובמבר האחרונים. מירי רגב אמנם קידמה את מועמדותה בפריימריס תוך אזכור המחויבות שלה לקיום תפילות ליהודים בהר הבית. אבל משה פייגלין נפלט מן הכנסת, וציפי חוטובלי לא ממשיכה להדגיש את העניין יתר על המידה.
הציוצים של דוסטרי, פחות או יותר, מצאו את דרכם ביום שישי האחרון לכתבה במקור ראשון. על החתום, ארנון סגל, עיתונאי שגם הוא אחד מן האנשים המובילים את תהליך שינוי הסטטוס קוו.
האם דניאל נבו יועלה מעתה על המוקד?
מקור ראשון, יום שישי, 17 באפריל
אז בעצם אותו עומר דסטרי הפר את ההתחייבות של ה CHATHAM HOUSE RULE? במידה וכן, ולמרות ההערכה שלך כלפי יכולותיו, יש מקום להביע מעט ביקורת ובמקום פרופ’ שיין – הייתי מעיף אותו מהפורום הזה לאלתר.
אין באמת סטטוס קוו בהר הבית. זו סיסמא של מתנגדי התפילה בהר.
למעשה, הקשר בין מה שקורה שם היום, לעקרונות שנקבעו כביכול כסטטוס קוו לאחר מלחמת ששת הימים הוא די מקרי.
http://jcpa.org.il/article/%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%98%D7%95%D7%A1-%D7%A7%D7%95%D7%95-%D7%91%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA/
הימין לא הפך את הסכמי אוסלו לנקודה שחורה בהיסטוריה של ישראל – הסכמי אוסלו הפכו את עצמם לנקודה שחורה בהיסטוריה של ישראל.
הרעיון המטורף של לתת נשק, שטח וכסף למחבלים בתקווה שיילחמו במחבלים אחרים, היה הזייה משיחית אז, ויישאר הזייה משיחית גם בכל פעם שינסו להציעו מחדש בשמות אחרים.
הסכם השלום הירדן, שמהווה לדעתך את הסיבה למיעוט החיילים בגזרה, הוא כמובן פיסת נייר ריקה מתוכן, שבסה”כ מציינת המשך של מציאות שקיימת כמעט שלושים שנה קודם לכן, ללא כל הסכם.
היחסים עם ירדן החלו מסוף שנות החמישים (כשישראל אפשרה העברת אספקה בריטית ואמריקנית לירדן כאשר אויימה בידי קע”מ), דרך פגישות חשאיות בין חוסיין לבין הדוד של בוז’י (שהיה מנכ”ל משרד ראה”מ), דרך הצלתו של חוסיין מפלישה סורית בימי ספטמבר השחור – וכלה במתן אזהרה ישירה ע”י חוסיין שבועיים לפני מלחמת יוה”כ, אזהרה שגולדה דחתה ביהירות. במלחמת ששת הימים נגרר חוסיין להרפתקה, בלית ברירה, שהייתה החריג – ולא המאפיין. אחריה, היה עמוד שדרה עיקש ששמר על הגבול המזרחי שלנו.
הנוכחות הנמוכה שלנו על גבול ירדן (שבקרוב תהפוך גם היא לנחלת העבר, תודות לפסיקות בג”ץ בעניין המסתננים, ולעובדה שגבול מצרים מגודר לכל אורכו, וגבול ירדן אינו כזה…) נובעת אך ורק מיחסים עם ההאשמים שקדמו לאוסלו בעשורים רבים. אפשר להתפעל מפיסת הנייר המרגשת, אבל המציאות היא ששלום עם ירדן התקיים, ללא כל הסכם, במשך עשורים רבים.
דניאל נבו צריך לעוף על טיל (לא “לעלות על המוקד”), מכיוון שהוא פקיד ולא נבחר ציבור, ועמדותיו האישיות צריכות להתבטא בפתק בקלפי או במכתבים סגורים לממומנים עליו, לא בהופעה באוניברסיטה. הוא צריך לעוף על טיל, מכיוון שיש דרך להתייחס לאדם שרק בנס עדיין בחיים. אני יודע שבשמאל נוהגים לשכוח ניסיונות התנקשות מהמחנה הלא-נכון, אבל יהודה גליק היה קרבן להתנקשות, עת ספג ארבעה כדורים מטווח אפס. לו פעיל שמאל קיצוני היה סופג ארבעה כדורגים, שורד וממשיך להביע דעתו – ופקיד רשמי היה מגדירו אותו כ”מטורף על כל הראש”, הפקיד הזה היה מעופף כציפור, ואולי גם עומד לדין על לשון הרע.
אורי, משהו לא ברור בתגובה שלך. גם אתה מציין את החשיבות הרבה והשלום ארוך השנים (עוד מפני אוסלו) עם הירדנים. נראה בנוסף כי נבו בדעה שיש לאסור תפילת יהודים בהר הבית למרות הפגיעה בחופש הפולחן, וזאת על מנת לשמר את אותו שלום ולחזק את בית המלוכה כדי להמשיך את שיתוף הפעולה איתם. גם נתניהו ככל הנראה חולק את אותה דעה. אז:
א. מה דעתך בנושא? להתיר או לאסור תפילת יהודים בהר הבית?
ב. האם ההערה שלו על גליק שאכן הייתה לא במקום דינה פיטורין של מי שראש הממשלה מעריך, או שהערה משמעתית תספיק.
אני מציין שיחסי שת”פ ואמון עם הירדנים קיימים ללא קשר לפיסת הנייר שחתמו מולם – ובוודאי שאין להם קשר לאוסלו. אני חושב שיש יתרון ביחסים הטובים עם הירדנים (להם, אגב, הרבה יותר מאשר לנו. אנו נשרוד בלי ה”משענת” שלהם – הם יימחקו בלעדינו – והם יודעים את זה, בניגוד למה שאוהבים לספר אצלנו כל אבירי השלום והאחווה), אבל לא במידה שתאפשר לנו למחול על עקרונות בסיסיים במדינה הזו. אני לא מוכן שנוציא להורג ג’ינג’ים רק בגלל שזה ישפר את היחסים עם איראן, למשל. אני לא חושב שצריך להקל על המצוקות הפנימיות של עבדאללה, על חשבון הפנמה שאנחנו מדינה ריבונית וזכותנו לאכוף חופש פולחן, כראוי לדמוקרטיה מערבית.
אני בעד להתיר או לאסור תפילת יהודים על ההר, בצמוד להתרה או לאיסור של תפילת מוסלמים על ההר. אם הם מונעים תפילת יהודים על ההר – אזי יש להשאירו סגור כאתר תפילה, עד שהם יפנימו שאין כזה דבר למנוע תפילת יהודים (בדיוק כפי שהפנימו לגבי קבר רחל, קבר יוסף ומערת המכפלה).
ההערה שלו על יהודה גליק צריכה להסתיים בבעיטה בישבנו המוערך, ללא בדל של קשר לדעתו האישית של ביבי לגביו. יהודה גליק הוא פעיל פוליטי ישראלי שניסו לרצוח אותו על רקע עמדותיו. לו היה פעיל שמאל שזה עתה התאושש מארבעה כדורים בחזהו, אזי התקשורת הייתה משתוללת בטירוף לו הוא הוגדר כמשוגע ע”י פקיד של המדינה. היו דורשים את ראשו של הפקיד, ובצדק.
אני לא מצליח להבין – אדם שנפל קורבן לפיגוע הוא חסין ביקורת? הכדורים שקיבל הופכים אותו לצודק? למה מי שחשב שהבחור משוגע צריך לשנות את דעתו? מעשיו של גליק לא השתנו,גם לא דעותיו. אותו דבר גם לצד השני של המתרס – אם מחר גדעון לוי יקבל כדור (חס וחלילה) ע”י איש ימין זה ממש לא יגרום לי להפסיק להגיד שהוא אדם הזוי.
כמובן אין בדברים כדי להצדיק את אמירת נבו אבל משיקול אחר לחלוטין – התבטאויות כמו “משוגע על כל הראש” (או דברים בסגנון זה) צריכות להיות מחוץ ללקסיקון של נציג דיפלומטי ישראלי,נקודה. גם אני חושב שההתבטאות הזאת צריכה לגרור לכל הפחות שיחת אזהרה חמורה אם לא פיטורין.
אני אסביר: מותר לך לא להסכים עם עמדותיו של גליק, אבל העובדה שאחת התוצאות של הצגתו כאיש לא לגיטימי כמעט וגרמה לרציחתו, אמורה לגרום למעט יותר ריסון בסגנון של הביקורת כלפיו. לא כל שכן כאשר מדובר בנציג רשמי של מדינת ישראל.
רק על זה הוא צריך לעוף.
תיקון קטן: כתבת “רק הסכמי אוסלו אפשרו את הפיכת המו״מ החשאי בין שמעון פרס לבין המלך חוסיין לפתוחים”.
לפי ערך הויקיפדיה של אותו חתרן בלתי-נלאה, לאחר אותו מו”מ חשאי “עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקיימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: “זכרו את השלושה בנובמבר”. בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת ההסכם באוקטובר 1994.”
בתרגום לשפה פוליטית, פרס (כהרגלו) הדליף את עובדת קיומו של מו”מ חשאי אותו היה מעדיף לטרפד (כשרצה אחרת, ידע לנהל מו”מ חשאי גם מאחורי הגב של ממשלות בהן היה חבר), ורק מידורו (של שר החוץ!) מניהול המו”מ ע”י ראש הממשלה (שבמקור מידר את שר החוץ של גם מניהול המו”מ עם הפלסטינים בוושינגטון, עד שזה חתר ויצר את אפיק המו”מ באוסלו, תוך שהוא מעודד את שותפיו הפלסטינים לטרפד את המו”מ בוושינגטון) הציל את המצב ואפשר להגיע להסכם שלום.
30,000 הדולרים החודשים מבנק הפועלים יהיו בסה”כ עוד גרגר בקופת השרצים והנזקים האדירה שסוחב על גבו פרס. מפליא שבמידנה שבה פרס הצליח לנהל קריירה כל כך מפוארת יש מי שטוען שמתקיימת עיתונות רצינית.