בדרכים בפברואר עם קלינטון, קרוז, טראמפ, סנדרס, רוביו וקייסיק

האם ניצניה של מהפכת סנדרס ניטעו בבחירות לראשות עירית ניו יורק כאשר ביל דה-בלאזיו הסעיר וסחף? * מדוע שדרני הרדיו הימניים יהנו מארבע שנות קלינטון? * וה-The Women in the Van של העיתונאית הדס גולד * שבועיים בדרכים בכתבת סוף שבוע בדה מרקר

טל שניידר, ניו המפשיר

לאחר שהפסיד בפריימריס באייווה, נסע דונלד טראמפ הביתה, לניו יורק, “לעשות חושבים”. סופת השלג שהשתוללה שם קירקעה את מטוסו הפרטי בניו יורק, והוא ביטל בהתראה קצרה אירוע בחירות גדול בניו המפשייר. תמיד אפשר להאשים את מזג האוויר. יותר מכך, אפשר להאשים את החזאים.

תמיד מישהו אשם. אף פעם לא טראמפ. האשמה החביבה עליו מכולן היא כמובן התקשורת: צריך לעמוד באירוע בחירות שלו ולשמוע אותו מטנף על העיתונאים כדי להאמין. חגיגת הדמוקרטיה הגדולה מכולן מצטמצמת אצל טראמפ (אך לא רק אצלו) לוויכוח טוויטר בינו לבין חבורה של שקרנים זחוחים, העסוקים בוקר עד ערב בלשקר, לרמות, להונות את הציבור. העיתונאים, אלא מה. ״אלה שעומדים פה מאחוריכם, העיתונאים, הם האנשים הכי בלתי הגונים שיש בעולם. אולי רק 5% מהם טובים. כל השאר מאוד מאוד מאוד רעים״, הוא אמר באחד מאירועי הבחירות שאליהם הלכתי, וכמו כל המרגליות שהפיק פיו בחודשים האחרונים — גם אלה זכו לתשואות סוערות מהקהל.

טראמפ הרחיב את יריעת הקללות הפוליטיות המקובלות: ״Pussy״, הוא כינה את טד קרוז, תוך שהוא משתמש במלה הגסה ביותר בלקסיקון לתיאור איבר המין הנשי. כאשר מפנים מלה כזאת לגבר, זה מתחת לחגורה. כלי התקשורת נאלצו להשמיע ״ביפ״ על הדברים בשל רמת הגסות. “פתטית״ ו״שקרנית״ — זאת הילרי קלינטון, וג׳ב בוש זכה לכינוי ״Basket Case״, מקרה אבוד. את מייגן קלי, שדרנית רשת פוקס, הוא כינה Dopey, כלומר טיפשה. אלה הן רק הקללות על רגל אחת, הרשימה המלאה ארוכה יותר. הרבה הרבה יותר. כל מה שפעם היה אסור נהפך מותר ורצוי.היעדר מעצורים והיכולת להרגיז את כל בכירי המפלגה הרפובליקנית הצליחו לטראמפ עד כה. הוא הגיע למקום השני באייווה (בשיטת הצבעה של אסיפות כפר מורכבות) ולמקום הראשון במדינה שבה נערכו פריימריס רגילים, ניו המפשייר.

אם טראמפ ינצח בקרב על ראשות המפלגה הרפובליקנית, שיגיע לשיאו לקראת אפריל, האמריקאים יצטרכו לעשות בדק בית מקיף. לא היתה כמערכת הבחירות הזו. הסגנון והמהות סותרים את כל מה שהאמריקאים חשבו על ארה”ב כממלכת הפוליטיקלי קורקט.

השדרנים הימניים: מקווים ששמרן ינצח – אבל ירוויחו בגדול מהפסד

אחד מסיפורי הרקע המורכבים במפלגה הרפובליקנית הוא האחיזה החזקה של שדרני הרדיו הימניים בבסיס הבוחרים השמרניים. הרייטינג של תוכניות ההטפה הימניות הוא עצום, ובמשך עשרות שנים שומר השדרן ראש לימבו על מקום הכבוד בצמרת ההאזנה: יותר מ–13 מיליון איש שותים את דבריו בצמא מדי שבוע. לימבו הוא מלך השמרנים הבלתי מעורער, המוציא והמביא של המפלגה הרפובליקנית, הממליך והמדיח. כולם היו בניו (הימניים): שון האניטי, גלן בק, מארק לוין, מייקל סאבג׳ ולורה אינגרם. רק האחרונה היא אשה, והיא הפחות מאוזנת מבין קבוצת הגברים הלבנים סמי־דתיים האלה ששולטים בסדר היום הרפובליקני כל כך עד שאין כל חשיבות להנהגה הנבחרת של המפלגה. הם מושכים את השטח ימינה ולא עוצרים באדום.

בארה״ב של עידן טראמפ, יש מי שרואה בסגנון של לימבו ובק האחראי העקיף לנסיקתו של הטייקון בעל הפה המלוכלך. בזמן שהממסד של המפלגה הרפובליקנית לא הצליח לגעת באנשים, שדרנים כמו לימבו ובק מכתיבים את סדר היום השמרני. הם ממלאים את החלל בהטפה, בטרוניות וגם בקללות, הכל מגובה בגישות שמרניות, נוקשות וקיצוניות. רק פוליטקאי אחד, בערך, מצליח לעמוד בסטנדרטים שלהם — טד קרוז. לימבו החמיא פה ושם גם לטראמפ. מרקו רוביו, ג’ב בוש, ג’ון קייסיק וכריס כריסטי — כולם תויגו בתוכניות הרדיו האלה כליברלים מדי, כאילו היו מפלצות שמאל סוציאליסטיות, מינימום ברני סנדרס. פוקס ניוז השמרנית נתפשת בעיניהם כמי שמתייצבת לצד הממסד המפלגתי, וכתוצאה מכך גם היא לא טובה מספיק עבורם.

בבחירות הנוכחיות שבר בק טאבו. ״זאת הפעם הראשונה בחיי שאני נוקט עמדה פוליטית לטובת מועמד״, הוא סיפר באסיפת בחירות באייווה. ״תמיד נקטתי עמדה פוליטית שמרנית, אבל לא תמכתי באישיותו של זה או אחר. עד היום גם אף אחד לא ביקש ממני שאתמוך, בעיקר כי עד לפני כמה שנים הם לא ידעו מי אני״, הוסיף לקול צחוקי הקהל. ״הפעם אני לא יכול לעמוד מנגד, אני חייב לעזור לטד קרוז להיות הנשיא הבא שלכם. בי נשבעתי״. מישהו בקהל קרא בקול רם: ״אמן!״.

בק עלה על אוטובוס הקמפיין של קרוז ויצא עמו לשטח כדי לדבר עם הקהל בסגנון מטיף בכנסייה, ונשא נאומים ממושכים לפני שקרוז יצא אל הקהל. האיש הכריזמטי והמצחיק הזה ניצל את כל כישורי הבמה שלו. כשהוא על במה קטנה, במבנה חקלאי אי־שם במזרח אייווה הקפואה, ירד בק על הברכיים וסיפר על היום שבו הציל אותו אלוהים מתהומות השכרות וההתמכרות. לאחר מכן ניגש לבתו, שישבה בשורה הראשונה, משך מתוך ידיה את ספר התנ”ך שלו ונופף בו בפני הקהל. הוא סיפר על התפקיד המרכזי שממלא אלוהים בחייו של חברו קרוז. ״על שולחן המטבח בבית הוריו, בית אמריקאי פשוט, היו מונחים שני כתבים, התנ״ך והחוקה. והוא נשבע לאלוהיו שימלא אחר רצונו ויתייעץ אתו בדרך. בי נשבעתי”. וגם פה מישהו בקהל קרא בקול רם: ״אמן!״.

אבל לא הכל לשם שמים אצל השדרנים. מייקל סמרקוניץ, בעל טור מוביל ב–CNN, ניתח את המצב בצד הרפובליקני והעלה טענה מעניינת על מעורבות התקשורת, ובמיוחד על השדרנים הפופולריים לימבו, בק ושון האניטי. לדבריו, הם היו רוצים לראות נשיא שמרן באופן קיצוני, משום שאז ירוויחו כסף רב — אבל הם ייהנו יותר מהפסד. כמי שחיים מהרייטינג, הציוצים, הקליק בייטס, הלייקים והפצת השיח ברשתות החברתיות, עלבונות וקללות הם לחם חוקם. הם יצרו את מפלצת העלבונות טראמפ, והם גם מרוויחים מזה היטב: כמה שיותר כעס ועצבים, כך הם מתעשרים יותר. ואם קלינטון תרוץ לנשיאות מצד המפלגה הדמוקרטית הם ירוויחו אפילו יותר, ופרנסתם תצמח שבעתיים אם היא תשב ארבע שנים בבית הלבן. רק דרך הפריזמה הזו אפשר להבין את מופע הערצת האלוהים והערצת קרוז שנתן בק.

הדס גולד, בת להורים ישראלים שגדלה באריזונה, המסקרת את הצטלבות הדרכים בין הפוליטיקה האמריקאית לכלי התקשורת, מסכימה עם הניתוח הזה. ״לפני כמה שנים יצאה שדרנית הרדיו השמרנית לורה אינגרם מהאולפן והתגייסה כדי להפיל את המועמדות של אריק קנטור, הרפובליקאי היהודי היחיד. הוא לא היה מספיק שמרן לדעתה, וזה הצליח לה. הכוח של אנשים כמותה עצום״.

עוד נחזור בהמשך לגולד, אבל קודם עוד קצת על הצד הרפובליקני. מושל אוהיו ג׳ון קייסיק הפתיע בשלישי בלילה כשהצליח להגיע למקום השני מבין שמונת המועמדים בניו המפשייר. קייסיק, שכמעט לא מוכר לישראלים, מכנה את עצמו הרפובליקאי הדמוקרטי ביותר, והמתינות והנחמדות שלו עומדות בניגוד מוחלט לגישה הוולגרית של טראמפ. ביום שני בבוקר הוא הגיע עם אשתו קארן לספרייה ציבורית בעיר הציורית פלייסטאו על הגבול בין ניו המפשייר למסצ׳וסטס. בניגוד לשאר המועמדים הרפובליקאים, שאצלם ישראל היא פריט קישוט חובה, הוא לא נשא את שם ישראל לשווא. הוא גם לא הבטיח להתקשר ביומו הראשון בחדר הסגלגל לנשיא אירן ולהודיע לו שהסכם הגרעין בטל ומבוטל. תחת זאת, אמר קייסיק, הוא יעמוד על אכיפת ההסכם. העמדות שלו כל כך מתונות שאירועי הקמפיין שלו מבלבלים. ״אני אבחר בך בפריימריס״, אמר לקייסיק יוצא מלחמת וייטנאם, ״אבל תבטיח שבתור המפקד העליון של הצבא לא תמהר לשלוח חיילים אמריקאים לכל מקום, רק אם אין ברירה ורק כאשר תוכל להבטיח שיש להם ציוד ואמצעי לחימה״. קייסיק התלהב ואמר בתגובה: ״כאשר אמנה את מזכיר ההגנה, אתה תהיה פנוי לתפקיד?״.

בחוץ, כאשר שלג יורד על ראשו של קייסיק, הוא הבטיח להפתיע את כולם. ״יותר מכל מועמד אחר, קיימתי פה בניו המפשייר יותר מ–100 חוגי בית. הציבור מכיר אותי. אני אדם מתון ולא מעוניין להתכסח עם מועמדים אחרים. אני ממשיכו של רונלד רייגן״, הוא אמר.

מול הברוטליות והאלימות המילולית שמאפיינת את המועמדים הרפובליקאים, קייסיק נדמה כנחבא אל הכלים. אבל במפלגה השמרנית יודעים שמושל של מדינה כמו אוהיו, שמתנדנדת בין אדום (רפבוליקני) לכחול (דמוקרטי) בבחירות הכלליות, עשוי להביא להם את הניצחון. קייסיק סיים את הקמפיין בניו המפשייר במקום השני, אחרי טראמפ, עם 15.9% מהקולות.

הקלינטונים: הכל עובד, ואיכשהו גם לא

שלא כמו רבים מעמיתיה, גולד אינה מוצמדת לקמפיין של מועמד מסוים, דמוקרטי או רפובליקני, אלא מסתובבת בכל המקומות ומחפשת את הסיפורים על ההשפעה המכרעת של כלי התקשורת בארה״ב. נפגשנו במסעדת JD’s Tavern, מתחת למלון רדיסון בעיר מנצ׳סטר. במלון הזה שהתה משפחת קלינטון וגם אנשי רשת MSNBC שפתחו במסעדה עמדת שידורים חיים, אולפן פתוח עם סועדים ברקע.

כל מי שהתקרב למרכז העיר מנצ׳סטר נכנס לרדיסון. ״כדאי לשבת שם, סתם בלובי של המלון״, יעצה לי קולגה. ״אפשר לתצפת בלובי על כל אנשי קלינטון״. לדבריה, ביל קלינטון ניגש שם לפטפט עם העיתונאים מפעם לפעם.

גולד שולפת את הטלפון הסלולרי ומראה לי את הכתבה שלה על העיתונאיות שמלוות את קמפיין קלינטון תחת הכותרת The Women on the Van, מחווה לספר המפורסם The Boys on the Bus של העיתונאי טימותי קראוס, שמלמדים עד היום בפקולטות לעיתונאות ברחבי ארה״ב. באופן מקרי או שלא, הצטברו סביב קלינטון יותר עיתונאיות מעיתונאים, וכך הקמפיין שלה לנשיאות נראה מאוד שונה מכפי שהיה הקמפיין של בעלה — ואפילו שונה מהקמפיין שלה לפני שמונה שנים.

גולד אומרת כי החלק הקשה ביותר בהכנת הכתבה הזאת היה לגרום להן לבוא לצילום משותף, ומספרת על התכתבויות ממושכות במייל בינה לבין כל אחת מהנשים העסוקות האלה, עד שהצליחה לרכז את כולן בלובי של מלון בלאס וגאס בבוקרו של העימות הדמוקרטי הראשון. כשמעיפים מבט על התמונה המשותפת, קשה לפספס שכולן, אחת אחת, נשים לבנות פריווילגיות. אחת או שתיים מהן ממוצא אסיאתי, נשים שחורות אין שם. מהפכות פמיניסטיות מתרחשות לאט.

הדיווחים של נשות התקשורת לא עשו לקלינטון הנחות. למעשה, רוב כלי התקשורת בארה״ב דיווחו על תמיכה מאסיבית בסנדרס בקרב צעירים וצעירות, והצביעו על עייפות ציבורית כללית מהשם קלינטון.

באירוע בחירות של קלינטון בתיכון רנדלט שבעיר קונקורד אפשר היה לראות את המכונה המשומנת של קמפיין קלינטון בפעולה. האנשים שנבחרו מראש לשבת מאחורי קלינטון ישובים ומחכים מבעוד מועד. הפריימינג, כך שהניצבים התומכים יהוו רקע מדויק למצלמות הטלוויזיה, מתוכנן לפרטים. קלינטון מגיעה בזמן.

קורי בוקר, הסנאטור השחור הצעיר מניו ג׳רזי, הוא מופע החימום שלה, והוא מצטט את מיה אנג’לו, המשוררת האקטיביסטית השחורה שמתה לפני קצת יותר משנה. אותה אנג׳לו נבחרה להקריא שיר בטקס השבעת הנשיא ביל קלינטון ב–1993. בוקר ציטט את הפואמה Still I Rise במיוחד עבור קלינטון העומדת (באותו שלב לפי הסקרים) לחטוף חבטה קשה בניו המפשייר. בסוף נאומה של קלינטון היא עוברת ולוחצת ידיים, מה שמנהלי הקמפיין מכנים Working The Line. אנשי השירות החשאי מאחוריה, היא עוברת לאורכו של חבל המפריד בינה לבין הקהל מצטלמת ולוחצת ידיים. לא נמאס לה מאף אחד, היא מחייכת לכולם, לא מחמיצה פנים לשום בקשה.

העוזרת הראשית של קלינטון, הומה אבאדין, ניגשת בינתיים לאזרחים שישבו כניצבים בגבה של קלינטון. היא מודה להם אחד אחד, שומעת טרוניות והערות, מנקה את השטח בגבה של קלינטון בעבודת קמפיין מדויקת. אותה אבדין עלולה להסתבך בקרוב בפלילים בפרשות המיילים האינסופיות של הבוסית קלינטון. אצל הקלינטונים כמו אצל הקלינטונים הכוריאוגרפיה מושלמת, התכנון דקדקני, המערכות משומנות. ובכל זאת, משהו בקמפיין לא דופק. קלינטון לא מצליחה לעורר התרגשות בצעירים.

ברני סנדרס: סוציאליזם הוא לא מלה גסה

גם באירועים של סנדרס אפשר ללמוד דברים חדשים. בשלב הזה קשה לדעת אם הוא יצליח להתקדם עם הקמפיין ואם ההתבטאויות שלו — ״אני רדיקלי כי אני מציע לחלק את ההון ל–99% ולא ל–1%״, ״אנחנו הולכים פה על מהפכה״, ״סוציאליזם״ — לא ירתיעו ציבור מתון מהמרכז הפוליטי האמריקאי. ״חיכיתי למועמד כזה כל החיים שלי״, אומרת לי ליסה לאו ביציאה מעמדות ההצבעה בעיר מנצ׳סטר. ״תמיד הרגשתי את זה בפנים, אבל פתאום בא האיש הזה וחיבר מלים לרגשות שלי. המועמדות שלו מרגשת אותי״.

המלה סוציאליזם לא תבריח את הבוחרים?

״להפך, אני חושבת שאנחנו צריכים כמה שיותר אנשים שיצאו מהארון ויגידו ׳אני סוציאליסט׳. לא יזיקו למדינה הזו שלנו עוד כמה סוציאליסטים רציניים״.

לאו ובן זוגה, חביב לאו, מנהלים רשת של ארבע חנויות מכולת במנצ׳סטר. חביב בחר בקלינטון ״רק כי חבר ביקש ממני לעזור לה, אבל אני הרבה יותר בעד סנדרס״ הוא צוחק. גם ליסה גונייר, שאותה פגשתי בעיר ניוטון, אומרת לי שהיא בחרה בסנדרס בלב שלם. ״אני בכלל באתי להצביע נגד קלינטון. שקלתי להצביע נגד טראמפ כי הוא מפחיד אותי, אבל בסוף החלטתי שעדיף לי להיות נגד קלינטון״.

הקמפיין של סנדרס פחות מאורגן. את אייווה וניו המפשיר הוא הצליח לעבור, אך השאלה הגדולה היא אם יישאר לו אוויר לנשימה למשך שבועות ארוכים. סנדרס הכניס סטנדרט חדש לפוליטיקה האמריקאית: הוא מתקדם ומצליח בלי Super-PACs, עמותות גיוס הכספים המחוברות להון הגדול. בסיום יום הפריימריס בניו המפשייר סנדרס נעמד על במת הניצחון ואומר לקהל (ולמיליוני צופים): “היכנסו לאתר שלי ותנו לי כסף, 10, 20 או 50 דולר, כדי שאוכל להמשיך עם הקמפיין”. את נאום הניצחון ליווה מייל ממנהל הקמפיין, ג׳ף ויבר, שבו רצו על המסך מספרים מצטברים במהירות מטורפת. ״טל, תראי את התגובות לנאום של ברני״, כתב ויבר כאילו היה מדובר במייל שנשלח רק אלי. ״כל אחד מהתורמים נותן כסף אמיתי של אדם עובד, מאמריקאים שנמאס להם משיטת הקמפיינים המושחתים, שבהם המיליארדים ואנשי וול סטריט קונים את הבחירות״.

אחרי ההתלהבות הגדולה של אייווה וניו המפשיר, יגיע הקמפיין של סנדרס לחלקים המורכבים יותר: מדינות קשות כמו נוואדה ודרום קרוליינה, עם קהילה אפרו־אמריקאית ואזורים שבהם גם הדמוקרטים הרבה יותר דתיים מאשר חילוניים. לא בטוח שיהודי מברוקלין שמטיף נגד ההון ימצא חן בעיניהם. בעיר נשואה (Nashua) פגשתי את העיתונאי הניו־יורקי ג׳ייקוב קורנבלאו, המסקר את הקמפיינים עבור “ג׳ואיש אינסיידר”.

מה ירגישו לגבי סנדרס הבוחרים היהודים המבוססים, אותם בנקאים מוול סטריט, אנשי העסקים היהודים של החוף המזרחי? המסר שלו מכוון נגדם.

״אני חושב שחלק מאנשי העסקים היהודים המאוד עשירים הם בכלל רפובליקאים, וכן, ייתכן שהקבוצה הזו תעדיף את קלינטון בראשות המפלגה ולא את סנדרס, על אף שהוא יהודי. להערכתי יהיה קשה להם לצאת בפומבי בעדו או נגדו, כי גם הם לא היו רוצים שהנושא של היותו יהודי ייהפך לאייטם מרכזי בקמפיין. עדיף שידברו עליו בתור אמריקאי״.

האמירות של סנדרס אמנם יוצאות דופן, אבל אם מחפשים סימן מקדים, אפשר להיזכר בקמפיין המנצח של ביל דה בלאזיו לראשות עיריית ניו יורק לפני שנתיים. “דה בלאזיו לא אמר את המלה סוציאליזם, אלא הציג את זה לציבור כסיפורן של שתי ערים ואי־שוויון בהכנסות”, מסביר קורנבלאו. “אלה היו סיסמאות שדיברו על הפערים בין השכבות והמעמדות בחברה. בשנתיים שבהן הוא מכהן כראש העירייה, המדיניות שלו היא בדיוק בכיוון שעליו מדבר סנדרס, ועד עכשיו זה עובד יפה מאוד. כל הנבואות השחורות של מבקריו של דה בלאזיו התגלו כמוטעות. הוא העביר מימון מלא לגני ילדים לבני 4 ומעלה, העביר את החקיקה שמעניקה תשלום דמי מחלה, שינה את מדינות החיפושים על גוף חשודים באמצעות רפורמה מאסיבית במשטרה. אלה הן מהפכות סוציאליסטיות שנעשות בניו יורק על אפם וחמתם של כל המתנגדים״.

דה בלאזיו, בכיר במפלגה הדמוקרטית, היה מנהל הקמפיין של קלינטון בהתמודדות לסנאט ב–2000. מאחר שהוא חייב את הקריירה הפוליטית שלו למשפחת קלינטון, הוא הודיע על תמיכה בה לנשיאות, אך כפי שמתאר זאת קורנבלאו — סרטון התמיכה שלו היה חצי נלהב. אין ספק שסנדרס מבטא את רחשי לבו טוב יותר מהחיבור של קלינטון להון הניו־יורקי.

קלינטון יצאה מניו המפשייר חבולה. 38% מהקולות שהשיגה שם השבוע הספיקו לפני שמונה שנים: אז, בהתמודדות מול ברק אובמה, גרפה קלינטון את אותו השיעור בדיוק — והגיעה למקום הראשון. הפעם זה לא הספיק. קלינטון, בעלת קריירה ממושכת של התמודדויות ומאבקים, מיהרה להרים ראש ונשאה נאום הפסד מפואר. כמו שסיכם זאת אחד הפרשנים, רוג׳ר סימון מפוליטיקו: ״הילרי מצטיינת בנאומי הפסד אדיבים, אבל שלא תהפוך את זה להרגל״.

למתעניינים, אתמול ראיינו אותי בהרחבה בתכנית ׳גומרים הולכים׳ של אודי סגל ודני סידס ברדיו תל-אביב 102. הקטע שלי מתחיל מדקה 46:20.

https://soundcloud.com/telavivradio/12-2016-4a