הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
בכירי המפלגה הדמוקרטית התגייסו אתמול כדי להקיף, לתמוך, לדחוף ולפרגן להילרי קלינטון. זה אחר זה עלו על הבמה: סגן הנשיא ביידן, יו״ר המיעוט בסנאט היוצא הארי ריד, מזכיר ההגנה לשעבר ליאון פאנטה, המיועד לסגן נשיא טים קיין, הנשיא ברק אובמה ומי שאינו חבר מפלגה אך הצטרף לחגיגה מייקל בלומברג.
הם כיסחו את טראמפ, ירדו על הכישורים העסקיים שלו, הזהירו מפני בחירה בו והחמיאו ברוחב לב להילרי קלינטון. ברגע השיא, בסוף הנאום של אובמה היא עלתה על הבמה לכל תשואות. המפלגה הדמוקרטית נראתה אתמול זוהרת, מלוכדת, אנרגטית. אך יתכן שהם יקומו בבוקר לעוד מבול של הדלפות מיילים וקבצי אודיו מכיוונו של ג׳וליאן אסאנג׳ והחגיגה תיגמר.
קלינטון קמפיינרית מנוסה. היא כבר עברה, כבת זוג, שתי מערכות בחירות לקונגרס של ביל, מערכת בחירות למושלות ארקנסו, שתי מערכות בחירות נשיאותיות (ופריימריס של ביל לפני הראשונה), מערכת בחירות שלה לתפקיד סנטורית, פריימריס אינטנסיביים מול ברק אובמה ועוד פרמייריס לא פשוטים מול ברני סנדרס. טראמפ, לעומת זאת, לא מנוסה בקמפיין שטח.
הוא עבר עד היום פריימריס מרובי משתתפים וגישת הקמפיין שלו בראשית השנה, לנהל את כל המערכה באמצעות הטוויטר וכלי התקשורת, לריב עם כלי התקשורת כדי לייצר מקסימום עניין והד ציבורי – עבדה עבורו בצורה טובה. האם זה יהיה אפקטיבי עבור טראמפ גם במערכת הבחירות הכללית? במדינות המפתח צריך לדעת להשקיע את כספי התורמים בהנעה להצבעה ביום בחירות ובתשתית של פעילים מקומית.
היום (ה׳) בלילה יהיה ערב הנעילה של המפלגה הדמוקרטית, כולל נאומה של קלינטון. לפני קלינטון תעלה לבמה צ׳לסי קלינטון ותציג אותה. בפילדלפיה אנשים שואלים את עצמם, האם אולם הכנסים יהיה מלא (כמו אתמול בנאום אובמה) או שמא, חלק מן היציעים יקלטו בעין עדשות המצלמה בשממון. קלינטון, צריך להגיד, אינה מעוררת התלהבות מאוד גדולה של הפעילים.
בסיומם של שלושה ימי ועידה, אפשר להגיד שהדמוקרטים הכינו שואו, ספקטקולרי, תפור לצופי הטלוויזיה. אחד אחר השני עלו הסלבריטאים, עם מוזיקה טובה, קטעי הומור ושחקנים מפורסמים. מיותר לציין שזה תוכנן וכוון כך במיוחד. הנאומים החשובים שובצו לשעת פריים- טיים כך שיתאימו גם למזרח וגם למערב ומתוך מחשבה שהצופים ידבקו למסך, אם יפגשו מעגל רחב של שחקנים ובדרנים – ולא רק פוליטיקאים.
המופע של טראמפ, שבוע שעבר, נדמה שהיה תפור לצופי הטוויטר והרשתות החברתיות שלו. מנהל המדיה החברתית שלו, דן סקאבינו הציג נתונים במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר בסיום הועידה הרפובליקנית. ״הטוויטר התפוצץ אתמול בלילה, הפייסבוק התפוצץ״ אמר סקאבינו בנוגע לנתונים ברשתות בעת נאום הסיום של טראמפ. סקאבינו ציין כי לקטעי הוידאו מן הועידה היו 85 מליון צופים (!) בכל הפלטפורות.
ואצל הדמוקרטים כאמור, מצעד מפורסמים:
אלישיה קיז, לני קרביץ, מריל סטריפ, דברה מסינג, פול סיימון, אליזבת בנקס, סיגורני ויבר, אווה לונגוריה, לנה דונהאם. ברגעים מסוימים ניסיתי לברר ביני לבין עצמי, אם הגעתי למופע מוזיקה ותרבות – או שמא זה עדיין אירוע פוליטי.
באחד השיאים של הערב אתמול, עלו על הבמה כשני תריסר שחקני ברודווי ושרו ביחד את ׳מה שהעולם צריך זו אהבה׳. השיר הוכן לזכרם של קורבנות הפיגוע באורלנדו והוא יושמע כחלק מקמפיין המאבק לשינוי חוקי נשיאת הנשק בארה״ב.
אליזבת בנקס (משחקי הרעב) אף הנחתה את הערב השני של הועידה ומדי ערב הוצג הקליפ מרובה הסלבריטאים – Fight Song- שבנקס יזמה והפיקה.
טל, מהנעשה בארצנו.
הבג”ץ שלנו מצא זמן לקרוא את “המושגון” החדש באזרחות. השופט ג’ובראן לא היה מרוצה ממה שכתבו על הערבים והשופט זילברטל לא היה מרוצה ממה שכתבו על בג”ץ עצמו. ביחד החליטו שלושת השופטים ש”מה פתאום מושגון באזרחות?” ו”מי אתם, פקידי החינוך, שתחליטו מה יהיה כתוב בו?”. ההתגייסות של בג”ץ לטובת הצדק הלימודי הביאה אותי לרעיון לשיפור הפלוג. יעתור יואב נגד הטוקבקים של אורי ובא לפלוג גואל.
אף פעם לא הבנתי למה בג”ץ לא משנה את כיוון הצפון.
נניח למשל שבג”ץ יחליט שהדרום הישן הוא הצפון החדש. איזו פריחה תהיה שם! איזו צמחיה נפלאה תגדל שם! הכביש לאילת הצפונית ישגשג ויורחב…
ועוד מהחלטות בג”ץ, רק מהשבוע האחרון:
– אישר הריסת בתים ביטא.
– אישר את מינויו של הרב אליהו היישריק (“יש להעביר ילדים לחינוך אצל ההורה הדתי (אם רק אחד מהם שומר מצוות), אך מחשש להתערבות בג”ץ יש להסוות זאת בנימוקים אחרים” – דהיינו, לשקר) לדיין בבית הדין הרבני הגדול.
– עצר את חוק הגבלת שכר הבכירים.
אני רק מקווה שאורי שומר על אחוריו נקיים. לטובת הבריאות של אנשים מסוימים פה.
“אישר הריסת בתים ביטא”. “אישר מינוי רב”.
אני יודע שזה עניין מורכב עבורך, אבל בג”ץ לא אמור להיות ממשלת-על או כנסת-על. תפקידו של בג”ץ הוא לא להיות ערכאת ערעור על רצון הציבור, נבחריו או ממשלתו. תפקידו הוא למנוע התנהלות לא תקינה של הרשויות. העובדה שבימי שפוט הברק נקבעה הלכה שאומרת שלכולם יש זכות עמידה, ושלביה”מ מותר להזמין עותרים אליו, כאשר ברצונו להצערב בהחלטות פוליטיות/ביטחוניות/מדיניות, לא אומר שזו התנהלות תקינה, ובטח לא אומר שזו התנהלות דמוקרטית, גם אם בחלק מהמקרים שבהם הגיעו אליו עתירות פסיכיות, הוא נמנע מלקבל אותן. אתה לא צריך להגיד תודה למי שפלש אליך לבית, אבל הרשה לך לך לאכול ארוחת ערב במטבח שלך…
ההתערבות של בג”ץ בסוגיית לימודי האזרחות (שמתחילה בהרכב השיפוט האבסורדי להחריד. אפילו ביחס לבג”ץ היה מדובר בהרכב לא מאוזן), היא המשך ישיר להתנהלות שלו ביחס למסתננים, ליישוב קציר, להתיישבות, לפעילות כוחות הביטחון וכיו”ב. מדובר בגוף מוטה פוליטית שהרוב הגדול מבין חבריו תומך במדיניות וואי, ושמנסה להוות משקל נגד לעובדה שרוב העם תומך במדיניות איקס. אנשיו “מחוקקים מהכס” (legislate from the bench) כבר חצי יובל. פוליטיקאים פחדנים לא מעזים לתקן את זה, אבל הדמוגרפיה והדמוקרטיה פועלים, גם אם באיטיות, בכיוון הנכון – ובסופו של דבר בית המשפט יחזור להיות מה שהיה במשך ארבעים שנותיו הראשונות: גוף, שאין לך מושג כיצד מצביעים שופטיו.
לדעתי דווקא הממסד מרוצה מהאקטיביזם השיפוטי, זה מאפשר לו להסיר מעצמו אחריות ולקבל החלטות וחוקים פופוליסטיים שהוא לא מעוניין לבצע אך קורצים לחלק מציבור הבוחרים. אם המחיר לכך הוא שמדי פעם דווקא החלטה שכן רוצים לא מתבצעת, הרי זה מחיר קטן לשלם (ובדרך כלל אחר כך מעבירים אותה שוב בכיסוי כזה או אחר).
אגב, מילא בג״צ. בסמכות היועץ המשפטי לממשלה, שהוא סתם פקיד, להטיל וטו על החלטות ממשלה ולממשלה אסור לפעול בניגוד לעמדתו. לממשלה אסור כיום אפילו להסתייע במשפטנים פרטיים ולפנות לערכאות כפי שהיה מותר בעבר.
אני מסכים איתך שלממסד נוח להסתתר מאחורי גבם של פקידים כאלה ואחרים – אבל זה לא משנה את העובדה שהמדיניות שהללו נוקטים, היא פוליטיקה שפקידים לא אמורים לעסוק בה.
הפיסקה השנייה שלך היא מדוייקת להחריד. סיפור היועמ”ש לגמרי יצא מכלל שליטה. גם פה, אגב, אשמים הפוליטיקאים, שהיו צריכים לגדר בחקיקה את גבולות התפקיד.
כמובן, מבחינתך אין צורך בפיקוח על עבודת הכנסת. ברגע שהרוב קבע – הכל מותר. לא ייתכן שהרוב יקבע חוקים בלתי-דמוקרטיים, נכון?
לא, יואב. צריך פיקוח.
מאידך, צריך שהפיקוח יתקייםן בידי גוף שהמינויים אליו נעשים בצורה שקופה, שאינו ממנה את עצמו, שסמכויותיו מוגדרות בחקיקה מפורשת (שגם מגדירה מהם הגבולות לסמכויותיו). נכטון להיום, ביה”מ העליון הוא גוף מוטה פוליטית, שפסיקותיו הן בסה”כ דרך של השמאל לבטל חקיקה ראשית וחקיקה משנית שעברה באופן חוקי, ושאין להם יכולת לבטלה באופן דמוקרטי, מכיוון שהציבור הרשע לא תמך בהם בקלפי.
אתה מבין, יואב, החלק של הבחירות הוא בכ”ז חשוב בדמוקרטיה, גם אם המחנה שאתה שונא, ניצח בהן…
אני מסכים. ועד אז? עד שיוקם הגוף הזה? בינתיים, בגלל שלא נוח עם הפיקוח הנוכחי, עדיף שלא יהיה פיקוח? יואילו חברי הממשלה ויקימו גוף כזה, ויחוקקו חקיקה מפורשת. אבל עד שיעשו זאת, שלא יבכו – ושלא יבכו בוחריהם, ובכללם אתה, חייל זקן ונתי – על תפקודו של הגוף היחיד שמפקח על עבודת הכנסת. אין לכם מה לבוא בטענות לבג”ץ. בואו בטענות לנבחריכם.
ובינתיים, בכל זאת, בג”ץ מקפיד לפלס דרך אמצעית, לא ימנית ולא שמאלנית, ודוגמאות לכך הבאתי למעלה. גם אם זה לא מתאים לך, אלה דוגמאות לפסיקות לגמרי לא שמאלניות של בג”ץ – וכאמור, זה רק מהשבוע האחרון. לא מזמן הייתה גם העתירה בעניין מצעד הגאווה בבאר שבע, שגם היא זכתה לפסיקה לא שמאלנית בעליל (שהביאה לביטול המצעד). אז לומר “בג”ץ הוא שמאלני” כשמראים לך ההיפך – אז תגיד. אתה פשוט טועה.
כן, בחירות הן עניין חשוב בדמוקרטיה, אבל הן לא הדבר הכי חשוב. הן לא קדושות, ושוב לא נעים להזכיר שגם המפלגה הנאצית נבחרה בבחירות דמוקרטיות. השאלה היא מה עושה הרוב הנבחר עם הכוח שניתן לו. לכוח הזה חייב להיות גבול – וגוף פיקוחי שמתמנה על ידי אותו רוב לא יכול להוות גוף פיקוח אמיתי.
את מי ינגח הימין כשבג”ץ לא יפריע לו…?
הימין אוהב רק לנגח ולהתלונן. “אכלו לי, שתו לי…”.
כבר 40 שנה הוא בשלטון ורק בוכה.
קדימה, אתם בשלטון, יש קואליציה ימנית. תספחו את השטחים, תאמצו חוקית את דו”ח אדמונד לוי. מי עוצר אתכם?
השמאל למשל מבקר קשות את בג”ץ שהכשיר את הבנייה בשטחים.
לימין וגם לשמאל יש ביקורת קשה על בג”ץ אז כנראה שהוא קצת יותר מאוזן ממה שהימין אוהב לצעוק…
אבל בוא לא ניתן לעובדות להפריע לנו.
בג”ץ מקפיד לפלס דרך אמצעית?:) חזק!
להראות את המקרים הספורים שבג”ץ פוסק אחרת, כדי להוכיח שהוא לא שמאלני, זה בדיוק היישום של השעון המקולקל שמראה שעה נכונה.
הקטע עם חוסר-קדושתן של הבחירות (ופסילת היותן הדבר החשוב ביותר בדמוקרטיה), וכמובן מימושו המשעשע של חוק גודווין, המסביר לנו ש”גם הנאצים נבחרו בבחירות דמוקרטיות”, היו שיא מרשים של הטקסט.
רק כדי להבהיר: בג”ץ הוא אולטרה שמאלני, ועל כל דוגמא שלך ל”דרך אמצעית” יש עשרות שמראות שהדרך האמצעית עוברת בין מיכל רוזין לתמר זנדברג; בחירות חופשיות וריבונות העם הן העקרון הבסיסי ביותר לקיומה של דמוקרטיה. ברגע שאינן קיימות – אין כל דמוקרטיה. הן לא עקרון יחיד, אבל הן הקו המפריד הבולט ביותר. עצוב מאוד שבגלל שאתה חושב שהשמאל לא מסוגל לנצח בחירות בישראל (מעניין למה), אז כנראה שבחירות זה לא כזה חשוב…
לא אמרתי שהוא “אמצעי” אלא שהוא הרבה פחות שמאלני מכפי שאתה והשאר בימין אוהבים לקבוע לגביו. בטח ובטח בתחום המדיני שהוא העיקרי. בג”ץ ה”אולטרה שמאלני” הכשיר לחלוטין את מפעל ההתנחלויות. הדבר היחיד שהוא מתעקש עליו זה לפעול לפי החוק בכל הקשור לבעלי קרקע פרטיים.
אם היה באמת “אולטרה שמאלני” אז הוא היה צריך מזמן להכשיל לגמרי את ההכשר הזה.
אפילו שופט בג”ץ לשעבר כתב דו”ח מפורט איך ניתן להכשיר זאת חוקית אבל אף ממשלת ימין לא מאמצת אותו כי נוח לה להתחבא מאחורי בג”ץ.
לפחות תודה בנושא הזה של אדמונד לוי.
הגבתי ליואב. הוא כתב על “הדרך האמצעית”:)
כנראה שלא נסכים לגבי בג”ץ. הייתי מאוד שמח לו היית צודק בעניין הזה.
בג”ץ הוא “אולטרה שמאלני” כמו שטראמפ הוא איש עסקים מצליח וישר.
בג”ץ אכן מתווה דרך אמצעית. הוא בכלל לא שמאלני, ואמנם אתה חוזר על השקר הזה הרבה מאד פעמים, אבל זה לא הופך את זה לאמת. אתה מוזמן להביא דוגמאות לפסיקות שמאלניות – על כל אחת כזו אפשר להביא דוגמא לפסיקה ימנית. וכאמור, אני הבאתי שלוש דוגמאות רק מהשבוע האחרון.
ddd, אל תדאג, ביבי ימצא את מי להאשים גם בלי בג”ץ או היועמ”שּ. התקשורת, ממשלות קודמות, האופוזיציה, ניצולי שואה, הורים שכולים, הערבים, ח”כים סוררים בליכוד, בנט, ליברמן, גוגל, מיקרוסופט, אפל, אבו-מאזן, אובמה, קלינטון, דבי וסרמן-שולץ, טראמפ, מלאניה, פוטין, ארדואן… הכל לפי הצורך והתנאים.
הלוואי והיית צודק. למרבה הצער, אתה לא צודק. לו בג”ץ היה בוחר דרך אמצע (אמצע בין ימין ושמאל, ולא בין מרצ לרשימה המשותפת), אז עמותות הקרן לא היו מתנחלות בפתחו עם אינספםור עתירות.
באשר לביבי, הוא אכן פחדן שכל הזמן מחפש להתחבא מאחורי אחרים, במקום לעשות את מה שהציבור מצפה ממנו. בג”ץ מיצב עצמו כממשלה וכנסת, מבלי שהוסמך לכך באופן חוקי, תוך ניצול פחדנות של פוליטיקאים להתמודד עם האימפריאליזם השיפוטי הזה, שאין לו אח ורע (וכשזה מצטרף לשיטת המינויים הפחות-שקופה בעולם המערבי, זה בכלל בעייתי). כל תירוץ שלא יחפש בהקשר הזה, יהיה חסר טעם.
למרבה האמת, אני כן צודק. לומר ש”בג”ץ שמאלני כי עמותות שמאל מתנחלות בפתחו” זה הגיון עקום למדי. ראשית, כי גם עמותות ימין (כמו אלמגור) מגישות עתירות; ושנית כי האלטרנטיבה של עמותות השמאל היא מרי אזרחי (סטייל זו ארצנו), והן מעדיפות להישאר בתחום החוקי. מה אתה מצפה מהן לעשות חוץ מלהגיש עתירות נגד מה שהן רואות כעוולות של המדינה?
בג”ץ אכן מיצב את עצמו – מחוסר ברירה, בראותו לאקונה שהכנסת ממאנת למלא. אתה רואה את אהרון ברק כאדם רודף שררה; אני חושב שאתה טועה, והוא – וממשיכיו – היו שמחים להיפטר מכובד האחריות הזה אילו, כדבריך, היה מנגנון חוקי שמייתר את האקטיביזם השיפוטי. שוב, מה אתה מצפה מבג”ץ לעשות – לומר “חברי כנסת יקרים, אני מפסיק להיות המוסד היחיד שמפקח על עבודתכם. הואילו בטובכם ליצור מנגנון פיקוח חלופי”? האם אתה באמת חושב שאמירה כזו של בג”ץ תדחוף את ח”כינו הנאמנים ליצור את מנגנון הפיקוח שעליו אתה מדבר?
יואב, עד כמה שאני משועשע מהרצון שלך לעסוק בתחום ההגחיון, תחום שהוא חור שחור עבורך, הרי שאפילו הטיעונים שלך מחזקים את הטיעון שכנגד. עמותות שמאל בהמוניהן אכן מתנחלות בפתחו של ביה”מ העליון, בידיעה שזה הפטנט שלהן. אצל הימין, כפי שציינת “יש עמותות” שעדיין לא התייאשו, ועותרות מפעם לפעם (בתקווה להיות אותו מקרה ממוזל שבו בג”ץ יחליט שהפעם פוסקים בהתאם למקרהף ולא בהתאם לאג’נדה).
אני רואה את אהרן ברק כמו שאני רואה כל פוליטיקאי: ציניקן שמחפש כוח. איש לא הכריח אותו לשאוב לעצמו סמכויות-לא-לו, ובג”ץ יכול היה להימנע מלקחת לעצמו את הסמכויות האלה. אלא מה? אז ישראל תצטרך להישלט רק ע”י הציבורים הזה של הבוז’גלואים שברק כ”כ לא אוהב. אתה חושב שבג”ץ צריך להגיד לכנסת שהוא מפסיק להתנהל כממשלה וכנסת-על, אבל האמת היא שכל מה שעליו לעשות, זה לחזור למדיניות שהתקיימה בו במשך 45 שנותיו הראשונות: זו שקובעת שרק לבעלי זכות עמידה יש אפשרות לעתור לבג”ץ, ועתירות כל השאר תידחנה על הסף. זה הכל.
בכל מקרה, שוב, הפוליטיקאים הפחדנים מפחדים מביצוע רפורמות מתבקשות במערכת המשפט, שכן בעולם האורווליאני של השיח התקשורתי/פוליטי, מי ריבונות העם מוצגת כרודנות, ממש כמו שכל מי שרוצה תחרות בתקשורת, מוצג דווקא כ”סותם פיות”.
אכן, הגיון ברזל יש לך. העובדה שעמותות שמאל מגישות יותר עתירות מצביעה רק על כך שאין להן ברירה, לא על גישתו של בג”ץ. לעמותות ימין יש ברירות אחרות. לך יש בעיה בהבנה של סיבה ומסובב.
לגבי אהרון ברק – זכותך לחשוב בצורה המעווותת שלך. העובדה היא שבמשך 45 שנותיו הראשונות, לא היה פיקוח על עבודת הכנסת. הבעיה היא שלקח 45 שנה עד שהיה שופט אמיץ מספיק בשביל לכסות על הבור הזה. ולמזלנו זה הגיע לפני שלכנסת נכנסו כל מיני אורן חזן ונאווה בוקר.
ממתי שופטים מחליטים על דעת עצמם מהי סמכותם ותפקידיהם?
יואב, אחרי שזיהית כמי שכותב “צבא הזקפה לישראל”, בגלל שהכותב חתם כ”אורי”, אני חושב שמוטב לך להצניע יומרות ללוגיקה…
עמותות שמאל עותרות לבג”ץ, כי הן יודעות שהסיכויים לזכייה גבוהים מאוד. עמותות ימין יודעות שאין כמעט טעם בעתירה, ושמדובר בבזבוז זמן וכסף. הטענה שלך שיש לעמותות ימין דרקכים אחרות, מתנגשת עם הפיסקה השנייה שלך, שבה אתה מודה שבית המשפט העליון לקח לעצמו מעמד-על על הכנסת, מבלי שמישהו העניק לו את המעמד הזה. אתה, כמובן, לא מבין מה הבעייה בגוף שפועל ללא הרשאה שניתנה לו ע”י הריבון (כלומר חוק שעבר ע”י נבחרי העם), אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה אתה חושב שהתערבות של ממשלות בפוליטיקה של מדינות אחרות, היא חלק מתהליך דמוקרטי תקין, ומאותו הגיון שגורם לך לראות בבחירות, סוג של המלצה לא מחייבת, במידה ולא נבחר מי שאתה רוצה…
אנחנו לא המצאנו את זה שבית המשפט לוקח לעצמו סמכויות שלא הוקנו לו בחוק. בית המשפט העליון האמריקאי המציא את השיטה הזו כבר לפני 200 שנה.
אורי, תסכים שבכל זאת חלק גדול מהעתירות מהצד השמאלי של המפה לבג״ץ לא מתקבלות או ממומסמסות (ממתינים לתשובת המדינה, המדינה עונה שהנושא בבדיקה, אחרי שנתיים של בדיקה מודיעים שהעתירה מיותרת כי המדינה מתכוונת לתקן את המעוות לכל המאוחר עד שנת 2019, העתירה נמחקת, ב- 2022 כששום דבר לא נעשה יש עתירה חדשה, מחכים לתשובת המדינה וכו׳). אם בג״ץ כל כך רוצה להשליט את עמדת מרץ, למה הוא לא עושה את זה בצורה יותר אקטיבית כשיש לו הזדמנות?
אני חותם עכשיו על בית משפט עליון ישראלי שיתנהג כמו מקבילו האמריקני, וששיטת המינויים שלו תהיה כמו בארה”ב.
אין, ולא היה, בית משפט שהמציא לעצמו סמכויות חוקתיות, לקח לעצמו את התפקיד של הרשות הראשונה מבין שלוש הרשויות (למרות שהיא הרשות היחידה שאין עליה כל פיקוח ושאיש לא בחר בה), תוך שהוא מתנגד לכל רפורמה שתאפשר איזושהי בקרה על ההתנהלךות שלו, או ביכולת שלו לקבוע את הרכבו.
לא כל עתירה של גופי שמאל אכן מתקבלת. מה לעשות, השמאל אמנם אינ ו גדול כמו הימין, אבל גם בתוכו יש אי הסכמות… עם זאת, אם אתה מהמר שחייב להמר על סיכויי קבלתה של עתירה, מבלי לקרוא את תוכנה – אני מציע שתהמר את על סיכויי עתירה השמאל. זה הימור שסיכויים טובים יותר בכמה סדרי גודל…
בית המשפט האמריקאי מתבסס על חוקה כתובה. אצלנו השופטים החליטו שיש חוקה, וכהשלמה קבעו שמותר להם לפסול חוקים על סמך אותה חוקה שקיימת עפ”י קביעתם…
אורי, התגובה שלך היא הגזמה. בטוח שאפשר למצוא קריטריון בו אנחנו הכי גרועים בעולם (או ביחס לאיזושהי קבוצת השוואה), אבל התהליכים פה לא מאוד שונים ממה שקורה במקומות אחרים. הנטיה של גופים בירוקרטיים להתרחב היא לא בדיוק משהו חדש או מפתיע.
ר. בקצה, במדינת ישראל יש חוקה שלא הושלמה, אך הפרקים שחוקקו כבר מחייבים. האקטיביזם השיפוטי התחיל באותה התקופה שבה חוקקו הפרקים בחוקה שעוסקים בזכויות אדם ואזרח (כבוד האדם וחירותו, חופש העיסוק), לעומת הפרקים שחוקקו עד אז שעסקו בעיקר במבנה הארגוני של רשויות המדינה. אפשר להתווכח האם בית המשפט עושה אקסטרפולציה מוגזמת של הכוח שלו לפרש את החוקה (למשל האם יש לו בכלל סמכות לבטל חוק שאינו חוקתי), אבל אין פה איזה טריק חדש (כאמור גם בארה״ב החוקה לא נותנת לבית המשפט כוח לבטל חוקים, זו סמכות שהוא נטל בעצמו). יש שיאמרו שכל עוד הפרשנות היא לכיוון של להקטין את כוחו של השלטון ולהגדיל את החירות של האזרחים, זה דווקא מבורך.
אתה צודק, כתבתי לא נכון. התכוונתי לכתוב שאנחנו הגרועים ביותר במערב, אבל עקב ניסוח גרוע שלי, כתבתי בעצם שאנחנו הגרועים ביותר בעולם.
התהליכים אצלנו הם חריג ביחס למדינות אחרות במערב, בעיקר בגלל שלא מדובר בסתם פקידות אימפריאליסטית שמנסה לקבל עוד תחומי אחריות, אלא ברשות עצמאית, שעקב שיטת מינויים עקומה, פועלת ללא פיקוח, ונטולת לעצמה סמכויות שאינן כאלה שייכות לגופי פקידות אחרים, אלא כאלה שאמורות להיות בידי הריבון, זה שנבחר לתפקידו ע”י העם.
אנונימי, בהקשר לתשובתך לר בקצה: פרקי החוקה שנכתבו אינם מחייבים, בטרם נכתבה חוקה מחאה ואושררה כזאת. כל האקטיביזם השיפוטי בנוי על כך שברק לקח לעצמו את הזכות לקבוע שכבר אפשר לנהוג כאילו:
1. יש חוקה.
2. החוקה הסמיכה אותו לבטל חוקים, שעל פי פרשנותו סותרים את החוקה (שהמציא).
למעשה, יש לנו כאן פאול כפול: קודם הוא מפרש חוק באופן שירחיב את סמכויותיו; ולאחר מכן הוא משתמש בסמכויות המורחבות שהעניק לעצמו, כדי להתערב עוד יותר בפעולת החקיקה והממשל.
אין לזה אח ורע בעולם המערבי, וכאשר מוסיפים לזה את העובדה שאין כרגע שיטת מינויים שמאפשרת מינוי שופט ללא הסכמת ההרכב הנוכחי, הרי שגם אין דרך טכנית לתקן את זה.
אורי, אפשר להתווכח האם פרקי החוקה הקיימים מחייבים או לא, דעתך שהם לא מחייבים היא רק דעה ולא עובדה.
גם ה״עובדה״ שלא ניתן למנות שופט ללא הסכמת השופטים המכהנים נגזרת מיחסי הכוחות הנוכחיים בין הגופים הפוליטיים הרלוונטיים, שיכולים להשתנות מחר בבוקר. למשל אין סיבה שלשכת עורכי הדין תמיד תצביע יחד עם השופטים, אמנם מדובר בקליקות שכנות אבל כבר היו ביניהן חילוקי דעות חמורים (למשל בקשר למשוב השופטים). כנ״ל נציגי הקואליציה והאופוזיציה יכולים להצביע כנגד המשפטנים. זה לא חוק משמים שחייבים להסכים עם המועמדים של השופטים.
מחייבים למה? כחוקה?
קרא שוב את החלטת הררי-היא קובעת בפירוש שרק בסיום חקיקת חוקי היסוד הם יתאגדו לחוקה. ממילא, אין זה מסמכותו של בית משפט לאגד חוקה.
אורי, הבנו כבר שאין לך שום תשובה לשאלה “איזה פיקוח יהיה על הכנסת. מבחינתך אין צורך בפיקוח. וכשאין מה לומר מתחמקים עם זעקות “גודווין.” מה לעשות שלמרות גודווין, המפלגה הנאצית היא דוגמא לניצול לרעה של הבחירות הדמוקרטיות. מה שמשעשע זה שאתה חושב שזה לא יכול לקרות בישראל.
וכמובן, כדרכך בקודש, אתה חוזר מספיק פעמים על שקר (“בג”ץ שמאלני”) ואתה חושב שזה הופך אותו לאמת. דבר במספרים.
יואב, אני יודע שהקונספט של “הכנסת מתחלפת בכל כמה שנים, והפיקוח עליה מסור בידי האנשים שבידיהם הזכות להצביע עבור מועמדים אחרים”, הוא מורכב מדי עבורך – אבל תתפלא לדעת שדמוקרטיה זה פטנט די ישן שעובד לא רע בהמון מקומות בחו”ל.
יואב, לא צריך לצעוק “גודווין”, ואכן לא צעקתי, אלא ציינתי בשעשוע את העובדה ששוב הגעת להשוואה לנאצים, במטרה להסביר למה הציבור לא צריך להיות הריבון. זה טיעון כ”כ לא רציני, שאין דרך להתייחס אליו ברצינות. ההגיון שעולה מהטיעון שלך הוא שאסור לקיים בחירות דמוקרטיות, כי בזכות בחירות כאלה עלו הנאצים לשלטון.
אגב, עצם התמיכה שלך בבג”ץ, מהווה ראייה בדוקה להטייה שלו שמאלה. אתה לא אוהב מצבים של חוסר וודאות – לכן אתה כ”כ עויין את הרעיון של בחירות דמוקרטיות…
שים לב איזה קרדיט גדול נותן לך: אני אשכרה מייחס לך ידיעה של משהו. אני באמת חושב שאתה יודע שבג”ץ הוא מהמחנה הנכון…
שוב, הגיון ברזל. מההשוואה לנאצים הגעת לכך שהטיעון שלי הוא שלא צריך לקיים בחירות. מפחיד להיות בתוך הראש שלך.
הציבור צריך להיות הריבון. אבל כוחו של הרוב צריך להיות מוגבל. שוב, במושגים של ילד שיהיו ברורים לך, אני מקווה: הרוב לא יכול לקבוע חוק שאומר שכל האנשים ששמם אורי חייבים בתשלום מיסים כפול, או שאנשים ששמם אורי ישרתו זמן ממושך פי שניים בצבא לעומת אנשים ששמם יואב, או שלאנשים ששמם אורי לא יינתן רשיון נהיגה. אלה חוקים לא דמוקרטיים. לשיטתך, אין בעיה עם חוקים כאלה. אני רק מקווה בשבילך שלא תקום קואליציה שונאת-השם-אורי.
יואב, אתה ממשיך לכתוב על “הגיון” ואז מתלונן על כך שמזלזלים בך. אולי תפסיק להרים להנחתות?…
ההשוואה לנאצים שלך באה כהקשר של “תראו מה בחירות דמוקרטיות יכולות לעשות”. אני מבין שלא י תכננת שזה ייצא לך כ”כ מפורש, אבל את העויינות שלך לבחירות הראית הרבה לפני שהחלטת לנצח במבחן גודווין. ההשוואה לנאצים הגיעה רק אחרי שהחלטת להשתמש בנשק יום הדין במסגרת הסבריך למה בחירות זה פוייה.
הדוגמא שהבאת היא מוצלחת במיוחד דווקא עבורך, שכן כבר הדגמת כיצד השם “אורי” הוא קונספט מורכב עבורך, היות ומסתבר שיש כאלה שמשתמשים בו שהם לא אני.
אורי, אולי תשחק בצד בזמן שהגדולים מדברים? אתה מדבר כמו ילד, בחיי.
יצא לי בדיוק כמו שתכננתי, אבל אתה כמובן תתחמק מהתייחסות עניינית. האם חוקים כמו שהצגתי הם דמוקרטיים? האם ראוי שרוב יקבל חוקים כאלה? האם לא צריכה להיות מגבלה לכוחו של הרוב?
אם אין לך תשובה עניינית, חסוך מאיתנו את התגובות העאלק-משעשעות שלך, כי כמו שאמר כבר מישהו, הן מתישות.
יואב, “הגדולים מדברים”?:) חצי מהטקסטים שלך לאורך הזמן, היו “הכל עובר עליך”…
יואב, מה שאתה רואה כחוקים אנטי-דמוקרטיים (כי ככה התקשורת המאוד-מאוזנת טוענת), אחרים רואים כהצלה של הדמוקרטיה ממעורבות חיצונית של ממשלות זרות, ולא מי-יודע-מה ידידותיות.
הטענה שלך שצריכה להיות מגבלה על כוח הרוב, היא לגמרי נכונה, לולא כללה את הרעיון היצירתי שהגבלת כוחו של הרוב, צריכה להתבצע ע”י גוף שתומך בעמדות המיעוט, ושאין עליו כל בקרה, מלבד מה שהוא מוכן לקחת עמו, ושאין דרך לשנות את הרכבו ללא הסכמתו. מעבר לכך, יש את הבעייה הכרונית שלך עם הרעיון המוזר שלעם יש זכות לקבוע מי ישלוט, שכן ככה הנאצים עלו לשלטון…
ולסיום, לא מבין איך אתה יכול להיות מותש. בהתחשב בכך שלא נדרש ממך דבר מלבד גיגולים קלים, ואמירת קלישאות, מותר לצפות ממך לעמידות…
ממשיך להתחמק. מה שאני הצגתי כחוקים לא דמוקרטים – לא ראיתי בשום כלי תקשורת, אפילו לא ב”הארץ” הנורא, ולו משום שהם לא מכירים את אורי.
נסה להישאר מפוקס ולענות לשאלות הפשוטות:
1. האם החוקים שהצגתי למעלה (ולא חוקים כלשהם שאתה חושב שאני מתייחס אליהם) הם חוקים דמוקרטיים?
2. האם ייתכן שרוב בכנסת יחוקק חוקים כאלה או דומים להם?
3. אם כן, האם צריך ואיך אפשר למנוע זאת?
יואב, אתה מביא דוגמאות לחוקים כל כך מביכים בדמיונותם, ואז מתלונן שלא לוקחים אותך ברצינות.
אם תעשה מאמץ מינימלי לדעת על מה אתה כותב, במקום לחזור על גיבובי הקלישאות שראית בטלוויזיה, אולי תוכל לבנות טיעון רציני (או סתם להבין שיש לך הרבה מה ללמוד בנושא).
אבל כדי שתהיה מרוצה, להלן תשובות המתייחסות ספציפית לדוגמאות שהבאת:
1. החוקים שהצגת הם חוקים לא דמוקרטיים בעליל.
2. לא, אין היתכנות שרוב בכנסת מחוקק כאלה חוקים, או יחשוב עליהם בכלל. רק אתה מסוגל לכזו יצירתיות.
3.מכיוון שהתשובה היא “לא”, הרי שאין צורך לעשות דבר בכדי למנוע זאת, מעבר להימנעות מה בע”ה עבורך, שתיתן לך את הרוב לחוקק כאלה חוקים יצירתיים…
וואו, התיקון האוטומטי עושה בי שמות היום.
בשורה האחרונה צ”ל: “להימנע מהצבעה עבורך…”. רק אללה יודע איך מ”הצבעה” הפך ל”מה בע”ה”…
אורי- להערכתי אם הממשלה תנסה לכפות קצת סדר וצדק בבג”ץ (זה נשמע דבר והיפוכו, אני מסכים) כל ‘יפי הנפש’ ילחמו בשיניים ובידיים שזה לא יצליח. יש כנראה סיבה טובה להססנות של הימין בקטע הזה.
כרגיל, הימין מפחד מיפי הנפש. שילחמו בשיניים ובציפורניים, שיתלשו שערות ושיוציאו לעצמם את העיניים. אין ליפי הנפש האלה רוב, אז מה הבעיה?
הסיבה האמיתית היא שהימין הוא לא מקשה אחת, ויש עדיין כאלה בימין שמבינים שעשיית “סדר” (דהיינו, מינויים אישיים של ביבי בבג”צ סטייל מפכ”ל המשטרה, כי זו האפשרות היחידה שביבי מוכן לחשוב עליה) כמוה כהתאבדות של הדמוקרטיה. הרי למדנו השבוע שבנט ושקד הם בעצם שתולים של השמאל.
הימין אכן אינו מקשה אחת.
ביבי אכן מפחד מהשמאל על זרועותיו השונות – לא אלה שבכנסת, אלא אלה שהציבור לא יכול להצביע נגדן, בתקשורת ובביה”מ.
הוא לא צריך לפחד, ויש לו כל ההצדקות (החוקתיות והמוסריות) להוביל רפורמה, אבל הוא מפחד.
בנט ושקד וביבי ומטיחים אלה באלה דברים קשים, וכנראה שכולם צודקים, לפחות חלקית…
התאבדות איטית של דמוקרטיה היא מצב מתמשך שבו ריבונות העם נפגעת ע”י גוף שאמור להיות א-פוליטי (ובפועל כל-כולו פוליטי), שאין עליו כל בקרה ופיקוח, ששיטת המינויים שלו היא שיא-חוסר-השקיפות, ואשר לאנשיו יש זכות וטו על יכול להתמנות לגוף זה.
אני יודע שקל לשכוח את זה, אבל גם לקואליציה (שני שרים + ח”כ מהקואליציה) יש יכולת להטיל וטו על בחירת שופט.
ועדיפה התאבדות איטית כזו מהתאבדות מהירה ע”י ביטול הפרדת הרשויות לחלוטין, במקרה שהממשלה תמנה את שופטי העליון.
הקואליציה וחבריה מתחלפים. ועד העובדים של השופטים נשאר, מצביע כבלוק עפ”י מה שהחליטו השופטים מראש, ומצרף חברים שבתורם ימונו לועד העובדים של השופטים, יצביעו כבלוק וכו’ וכו’…
זו תיאוריה נחמדה, אבל מכיוון שחסרים לנו הפרוטוקולים של הועדה לבחירת שופטים, אי אפשר לדעת אם היא נכונה.
וזה שחברי הקואליציה מתחלפים לא מונע מהם להצביע כגוש אחד (“בלוק”) בהצבעה ספציפית ולמנוע מינוי של שופט אשר שאר חברי הועדה רוצים בו.
התוצאות תמיד מודלפות. ניתן לדעת מי הצביע. אגב, בוועדה הקודמת היו שני חברי כנסת מהאופוזיציה.
הפרדת הרשויות אצלנו אינה קיימת. אין כל איזונים ובלמים. אכן גם לרשויות הנבחרות יש ביחד את אותו כוח מניעה שיש לרשות הלא נבחרת לגבי מינויים לאותה רשות לא נבחרת…
הכפפת מינוי השופטים לדרג הנבחר, תוך שרשות מבצעת וממוקדת מפתחות זו על זו במהלך המינוי, זו השיטה היחידה שמאפשרת סיטואציה שבה יש איזושהי בקרה על מערכת המשפט.
המצב הקיים הוא גרוע יותר מאשר מינוי אקראי באמצעות הגרלה, שכן בהגרלה ע”ש סיכוי שימונה מישהו שאינו העתק נוסף של ההרכב הנוכחי.
נתי, אין ספק שרפורמה במערכת המשפט יכולה להתאפשר רק אחרי מאבק, בדיוק כמו שכל ניסיון לייצר פלורליזם בתקשורת מוביל למסע צרחות על “סתימת פיות”, ולכתובת מצחיקות בנ”י על כך שביבי שולט בתקשורת (העורכת של מהדורת “הארץ” באנגלית אפילו עשתה ספירת מלאי בטוויטר, שממנה עלה שביבי שולט בכל כלי התקשורת, פרט לאמיצי הלב של שוקן, כמובן…).
עם זאת, העובדה שהשגת משהו נחוץ, מחייבת מאבק על השגתו, ממש לא מצדיקה ויתור מראש. הימין נבחר כדי למלא מדיניות מסויימת. אם הוא לא מסוגל לבצע זאת, אז הוא מועל בתפקיד הבסיסי ביותר של נבחר ציבור: לבצע את המדיניות שבגללה בחרו בו.
בית המשפט העליון הוא גוף חשוב להחריד, שקביעת מעמדו וסמכויותיו בחקיקה מפורשת, שתגדיר את שיטת המינוי המתאימה לו (כזו שתאפשר פיקוח הדדי בינו לבין שתי הרשויות האחרות, ולא כמו כרגע, שבו הוא לא תלוי בהן, והן תלויות בו), היא הכרח בסיסי בדרך לחיזוקה וביצורה של השיטה הדמוקרטית במדינת ישראל. מי שמתנגד לרפורמה בעליון, לא עושה כן מחשש ל”פגיעה בבית המשפט העליון כממגלשים וזכויות האדם”, אלא בגלל שברור להם שכל רפורמה בעליון תפגע במיצובו הנוכחי כערכאת ערעור של השמאל על כל מדיניות ימנית שהם לא רוצים בה, והציבור דווקא כן רצה בה והצביע בעדה.
הבעייה הגדולה ביותר של נתניהו, היא המרחק העצום בין הדיבורים שלו לבין המעשים שלו. הוא מדבר המון על פתיחת תחרות בתקשורת, ובפועל לא נצתן רשיון אפילו לערוץ נוסף. הוא מדבר על שוק חופשי, ומאפשר פתיחת עוד ערוץ תקשורת שימומן ע”י הציבור (ואפילו משלם מס שפתיים לקשקוש כאילו יש צורך בשידור ציבורי, ממש כמו בקלישאה שמדקלמים לנו כל הזמן על “חשיבות השידור הציבורי”). בנושא ביה”מ העליון, ביבי אפילו לא מנסה. מספרים בתקשורת שזה בגלל שכחלון מטיל וטו, אבל הניסיון לעשות מכחלון סוג של אבו עלי שיכול להטיל וטו, הוא לא אמין, למרות שהוא נוח מאוד לביבי. בסופו של דבר, מה יעשה כחלון אם יוחלט על קידום רפורמה במערכת המשפט? יפרק את הממשלה ויוביל לבחירות שבהן מפלגתו תתאדה?
אשמח לשמוע ממך – ברצינות, ובלי התחמקויות – מהי “שיטת המינוי המתאימה לו”, כזו ש”תאפשר פיקוח הדדי בינו לבין שתי הרשויות האחרות”.
בשיא הרצינות: השיטה האמריקנית.
הממשלה ממנה מועמד לשליטה, והוא עובר שימוע בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ולאחר מכן אשרור המינוי בהצבעה במליאה. כך גם הרשות המבצעת וגם הרשות המחוקקת מייצרות פיקוח אפקטיבי על בית המשפט העליון, שמאזן את הפיקוח שיש לו עליהן.
לשיטה האמריקנית פגמים משלה – ובראשם – הטיה ברורה ורשמית. הסיבה שרפובליקאים רבים לא יוצאים בגלוי נגד טראמפ היא הפחד מפני המינויים של קלינטון לבית המשפט (גם תחליף לסקאליה וגם במקרה שגינסבורג תפרוש) והחשש מפני הנטיה הליברלית שלו. והרי כשקלינטון תמנה מישהו יותר ליברלי מגרלאנד, הרפובליקאים – כולל אותך – יבכו על הנטיה הליברלית של בית המשפט, ובצדק. וזה בלי לדבר על המשחקים של הסנאט בעיכוב השימוע לגרלאנד בטענות מגוחכות (אבל לא, ניסן סלומיאנסקי, ישר כסרגל, ידוע כאחד שלא מנצל לרעה את תפקידו בראש ועדת החוקה).
וזה גם בלי לדבר על כך שאם בסנאט יכול להיות רוב לאופוזיציה לנשיא (כי יש בחירות נפרדות לרשויות הללו), בישראל זה לא ייתכן – גם בממשלה, גם בכנסת וגם בועדת החוקה יש רוב לקואליציה, כך שכל התהליך שתארת מיותר: לשיטתך, הממשלה תמנה וכל השאר זה חותמות גומי. דהיינו, גם בג”צ יהיה שלוחה של הקואליציה, וככזה – הפיקוח שלו על עבודת הקואליציה, פסיקתם של שופטים לגבי עבודת ח”כים שסייעו במינויים – זה אכן יהיה פיקוח ראוי לשמו. בערך כמו עבודתו של מפכ”ל המשטרה.
אין ספק שבשיטה הישראלית יש פגמים – ובראשם חוסר השקיפות בועדה למינוי שופטים – אבל היא בטח לא רעה יותר מזו שבארה”ב. אחרי שתיפתח ועדת השרים לחקיקה לשקיפות מלאה, צריך לפתוח גם את פרוטוקולי הועדה למינוי שופטים ובא לציון גואל.
הפוליטיזציה הברורה ולא-מתחכמת של השיטה האמריקנית, עדיפה לאין שיעור על פוליטיזציה חריפה לא פחות שקיימת אצלנו – אשר מתחזה לשיטה שכולה מקצועית.
השקיפות היא אכן אחד היתרונות הגדולים של השיטה האמריקנית, אבל כך גם האופן שבו היא יוצרת תלות של הרשות השופטת בשתי הרשויות האחרות – תלות שגורמת לכך שגם בתקופה הליברלית ביותר שלו, עדיין ביה”מ העליון בארה”ב, לא חלם לנסות לנהל את המדינה מכס המשפט, ולא מקרי שליברלים מעולם המשפט האמריקני (כוללה השופטת קאגאן, בימיה בהארווארד) העדיפו להסתכל בקנאה דווקא על ישראל, כמקום שבו שופטים יכולים באמת לעישות מה שבא להם…
בית משפט עליון שהוא א-פוןליטי לחלוטין, הוא אכן האידיאל , אבל ברמות האלה כנראה שהכל פוליטי, ובמצב כזה, עדיפה מינוי פוליטי בגלוי, שההליך שלו נעשה בשקיפות, על פני מינוי פוליטי לא-פחות, שכל ההליך נעשה במחשכים במסגרת של דילים כאלה ואחרים.
נאלץ שלא להסכים. הפוליטיזציה הברורה בארה”ב היא צרה צרורה, ואני אומר את זה כליברל שמאמין שקלינטון תיבחר ותסיט את מטוטלת ביהמ”ש העליון לכיוון הליברלי.
אבל כאמור, בישראל המצב שונה. אין הפרדה בכלל בין הרשות המחוקקת למבצעת, כך ששימוע בועדת החוקה ואשרור בכנסת הם חותמות גומי – בניגוד לשימוע בסנאט. הסכנה ביישום השיטה האמריקנית בישראל היא שלאדם כמו ביבי, שבכיסו יש כבר יועמ”ש או שניים ומפכ”ל משטרה שחייב לו, יהיו גם שופטים עליונים שחייבים לו.
פיקוח של הרשות השופטת על הרשות המחוקקת הוא הרבה יותר חשוב מלהיפך: הרשות המחוקקת היא זו שמסוגלת להמציא חוקים בלתי-דמוקרטיים. הרשות השופטת היא פאסיבית, והיא יכולה, לכל היותר, להחזיר חוקים לדיון בכנסת. בניגוד, אולי, לדעה הרווחת בימין, בג”צ לא ממציא כלום, הוא מתייחס לחומר שמוצג בפניו.
בשורה התחתונה הבעיה העיקרית בשיטה הישראלית – ועל כך אני חושב שיש הסכמה רחבה – היא החוסר בשקיפות. אבל לשנות לחלוטין את השיטה בגלל הבעיה הזו זה פשוט לשפוך את התינוק עם המים.
ממתי פסילה של חוק היא פסיבית? זו חקיקה בפועל.
פסילה של חוק היא פסיבית מעצם הגדרתה.
חקיקה היא *יצירה* של חוק. בג”צ לא *יוצר* חוקים, כך שהוא לא מחוקק, לא בפועל ולא בתאוריה. הוא לא מכניס חוקים חדשים לספר החוקים של מדינת ישראל. בג”צ לכל היותר מונע מחוק שנחקק בכנסת להיכנס לספר החוקים. בלא חקיקה, לבג”צ (בהקשר של פיקוח על הכנסת) אין עבודה.
לרוב, בג”צ אפילו לא עושה את זה – לרוב הוא מחזיר את החוק לדיון נוסף בכנסת.
זו תאוריה מרתקת- לכן קוראים לזה פסיבם שיפוטי?
הפוליטיזציה במערכת המשפט ארה”ב היא צרה צרורה, שמתגמדת בהשוואה לפוליטיזציה המתחסדת במערכת המשפט שלנו. שם כל מועמד צריך לעבור הליך שקוף ורציני, בידי הרשויות האחרות.
הקביעה שלך שפיקוח של רשות לא נבחרת על רשות נבחרת הוא חשוב יותר מאשר להיפך, מדגים שוב את חוסר ההבנה שלך לכך שהדבר הבסיסי ביותר בדמוקרטיה הוא ריבונות העם. רשות לא נבחרת שאין עליה פיקוח, זה רודנות.
אתה טוען שזה לא נורא כי הרשות השופטת היא פאסיבית באופייה ואינה מחוקקת, בניגוד לכנסת. זה נכון רק ברמת התיאוריה. בפועל נטל לעצמו בית המשפט העליון של ברק ויורשיו, את הסמכות לפרש חוקים באופן שמהווה חקיקה לכל דבר ועניין. אני לא מדבר רק הזכות לבטל חוקים (דבר שנעשה לעתים נדירות) או באיומים לבטל חוקים (שגורמת לצנזורה עצמית של הרשות המחוקקת מחשש ל”אי עמידה במבחן בג”ץ”) – אלא על מה שמכונה בברקית ספרותית בשם “פרשנות מרחיבה”. הרעיון היפה שם הוא שאתה לוקח טקסט שנכתב ע”י המחוקק, נותן לו פרשנות שיכולה לסתור לגמרי את לשון החוק המפורשת, ולפסוק בהתאם לכך. כך למשל מונע ביה”מ העליון פסילתן של מפלגות שמתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, למרות שחוק הבחירות וחוק יסוד הכנסת במפורש אוסרים על התמודדות מפלגות כאלה. איך הוא מצליח לעשות כן כאשדר החוק קובע אחרת בלשון ברורה? פשוט מאוד, הוא “מפרש” את החוק באופן יצירתי, שמתאים לאידיאולוגיה שלו.
התופעה של “חקיקה מכס השיפוט”, היא ביטוי ידוע שמקורו בארה”ב, אבל שם, כאמור, לא חלמו ולא חולמים להתקרב לרמות שהגיעו אליהן אצלנו, שגרמו לריצ’ארד פוזנר ורוברט בורק, להגדיר את ברק כ”פיראט שיפוטי”, וגרמו לשופט סקאליה המנוח, להגיד שכשאני רוצה לראות כמה מצבנו בסדר יחסית, אני מסתכל על מה שקורה בישראל…”.
גוף לא נבחר ללא פיקוח, זו תופעה אנטי דמוקרטית.
זו לא תאוריה. אפילו במסגרת האקטיביזם השיפוטי עוד לא נכנס חוק אחד מטעמו של ברק, או כל שופט אחר, לספר החוקים. האקטיביזם השיפוטי הוא מנגנון מקומי שפועל בישראל. באופן עקרוני, כשמדובר על הפרדת הרשויות, הרשות השופטת יושבת ומחכה לאינפוט שמגיע מהרשות המחוקקת. היא לא מייצרת כלום.
אתה יודע מה, אולי “פאסיבית” זו מילה לא מדויקת. אבל אני מקווה שהכוונה ברורה. עם כל האקטיביזם השיפוטי, שופטי בית המשפט העליון מעולם לא חוקקו חוקים.
בלבלת אותי-
מה זה האקטיביזם השיפוטי שמדברים עליו ב-20 השנה האחרונות?
הרי כרגע טענת שמדובר בפעולה פסיבית…
אתה עושה את עצמך?
האקטיביזם השיפוטי הוא בדיוק היכולת לבקר את עבודת הכנסת: היכולת לפסול חוקים או להחזירם לדיון נוסף. ברק נטל על עצמו את היכולת הזאת כשראה שאין גוף אחר שעושה את זה (או, לפי גרסא אחרת, כשראה הזדמנות להפוך למלך העולם). וזו עדיין פעילות שמונעת מתוך החקיקה שנוצרת בכנסת. האקטיביזם השיפוטי לא יוצר חוקים חדשים.
ושוב, אולי “פאסיבית” זו מילה לא מדויקת.
תגיד,
אם האקטיביזם כדבריך היא היכולת לפסול חוקים, וברק נטל לעצמו את היכולת הזו (באיזו סמכות?), האם לא ניתן לקבוע שהתנהלות בית המשפט היא בדיוק ההיפך מפסיבית?
הבנתי, אתה סתם מנסה לעצבן. שיהיה לך בהצלחה. (והתשובה היא לא.)
אל תיעלב. זו פעולה אקטיבית מדי, ואנחנו הרי עוסקים בפסיביות.
מה הוחלט בסוף- פסילת חוקים היא אקטיבית או פסיבית?
אני לא נעלב. בפעם השלישית והאחרונה, “פאסיבית” אולי לא מתאים כאן. “ריאקטיבית” אולי יותר מתאים. הנקודה היא – בפעם האחרונה – שבג”צ לא *יוצר* חוקים. פסילה של חוקים היא לא “חקיקה בפועל”.
תחשוב על סופר ועורך, או מוציא לאור: העורך והמו”ל לא כותבים ספרים. הם עובדים על ספרים שכתב הסופר. האם ניתן לומר שהעורך “כותב ספרים בפועל”?
עד כמה שידוע לי, העורך משכתב את כתב היד והמו”ל מחליט אם להוציא את כתב היד לאור כספר, או לגנוז אותו. האם זה מספיק אקטיבי בשבילך?
אגב, זו הקבלה מעניינת, משום שהשופט האמריקאי שהוזכר בתגובות, פוזנר, טען בדיוק את זה- שבית המשפט בישראל משתמש בחוק כטיוטה ראשונה לשכתוב…
קלעת לדעת גדולים.
למיטב ידיעתי העורך לא משכתב אלא מחזיר את הספר לסופר לשכתוב – ואם לא כך, אז האנלוגיה לא מתאימה, כי בית המשפט לא משכתב חוקים. ונכון, המו”ל מחליט אם לגנוז, וההחלטה הזו היא גם לא יצירה של ספר חדש. בסופו של דבר, ספר חדש שיושב על המדפים הוא יצירה של הסופר ולא של אף אחד אחר.
בקיצור, מפריעה לך המילה “פאסיבי”? בסדר. תמחק אותה. בכל מקרה, כתבת ש”פסילת חוקים היא חקיקה בפועל”. היא לא. אין חוק שנכתב ע”י שופט. בג”צ, בפעולותיו האקטיביות ביותר, לא מחוקק חוקים.
בית המשפט לחלוטין משכתב חוקים- לדוגמא, חוק ההסתננות שחלקים ממנו נפסלו 3 פעמים עד שהנוסח התאים לשופטים.
בית המשפט לא שכתב כלום. אף מילה שם לא נכתבה ע”י שופט. הוא החזיר את החוק לכנסת שתשכתב אותו.
“עד לנוסח שהתאים לשופטים” זו פרשנות שלך. הפרשנות שלי היא “עד לנוסח שהתאים לערכי הדמוקרטיה”.
בית המשפט פסל את הסעיפים בחוק פעם אחר פעם, עד שהם תוקנו לנוסח אליו הוא כיוון. הפרשנות שלך מצחיקה כמו ההיתממות של השופטים.
ברור. הפרשנות שלך היא אורים ותומים.
בוא רק נניח, לרגע, שהשופטים כן חשבו באמת ובתמים שהחוק לא חוקתי. אני יודע שזה לא באמת יכול לקרות, כי כל מה שהכנסת מוציאה תחת ידה הוא יצירת אומנות מופלאה שמיטיבה עם כל העם, כולל, כמובן, חוק יישום תוכנית ההתנתקות. אבל נניח שהשופטים בכל זאת קצת טמבלים ולא רואים את עומק פאר היצירה ואת האיכות האמנותית וההיסטורית שבחוק. לדעתך הם היו צריכים להעביר אותו, רק כדי שר.בקצה לא יחשוד בהם?
רק כדי להבהיר, מעשית, אין לנו יכולת להבדיל בין “עד לנוסח שהתאים לשופטים” לבין “עד לנוסח שהתאים לערכי הדמוקרטיה”. אני רוצה לקוות שאין הבדל, אתה ואורי חושבים שיש הבדל – זכותכם. וזה אכן אחד הפגמים בשיטה הנוכחית. אבל כמו שכתבתי בפוסט אחר, עד שתימצא שיטה טובה יותר, שלא תניח מראש שכל מה שהכנסת מחוקקת הוא קדוש – ועד שהכנסת (הימנית ברובה!) תסדיר את העניין בחוק – זה הרע במיעוטו. וזה עדיין לא חקיקת חוקים בפועל ע”י בית המשפט.
תגיד,
אם המצב היה הפוך, והכנסת הייתה פוסלת פסקי דין של בית המשפט, עד להשגת פסק הדין הרצוי לה- גם אז היית טוען שהכנסת אינה שופטת בפועל?
אל תספר מעשיות..
לדעתי הם צריכים לנהוג עפ”י הסמכויות המוקנות להם בחוק. הן לא כוללות יצירה של חוקה, וגם לא פסילה של חוקים. וזו, אם כבר הזכרת, שמירה על ערכי הדמוקרטיה- אי נטילת סמכויות שלא הוקנו לך בחוק. למעשה, זהו מושג בסיסי של שלטון דמוקרטי. זה לא ממש משנה אם השליט הוא נאור או לא(משנה לנתיניו, כמובן, אך לא לוויכוח בו אנו עוסקים), והשופטים בוודאי משוכנעים שהם כאלה. כל עוד אינך שולט מכוח אמון הציבור, שמגולם בפעולות נבחריו, הרי שמדובר בהליך דמוקרטי פגום.
יכול להיות. לא אמרתי שזה לא פגום. אבל זו וודאי לא חקיקה בפועל. ואם הכנסת הייתה מחזירה פסקי דין לבג”צ לדיון חוזר, לא הייתי אומר שהכנסת מבצעת פסיקה בפועל.
ועדיין, יש הבדל מהותי בין חקיקה – שלא מבוססת על כלום – ופסיקה – שמבוססת על אותם חוקים שהכנסת חוקקה. למיטב ידיעתי – ותקן אותי אם אני טועה – כל פסיקה ע”י בג”צ, כולל פסילת חוקים, מבוססת על התאמה או פגיעה בחוקים אחרים – בדר”כ חוקי יסוד – לפי הבנתו של בית המשפט את אותם חוקים.
אני מסכים שצריך לפעול לפי הסמכויות המוקנות בחוק. אבל החוק לא מסדיר (ולכן גם לא מונע) את הסמכויות שבית המשפט נטל על עצמו. אדרבא, מוזמנת הכנסת לבוא ולהסדיר את העניין בחוק. עד אז, אני לא רואה שיטה יותר טובה.
ובוא נמנע ממשפטים כמו “אל תספר מעשיות”.
זהו שורש הוויכוח- שהפסיקה של בית המשפט *לא* מבוססת על רצון המחוקק, אלא על מה שהשופט חושב שהמחוקק היה אמור לרצות.
בוודאי שהחוק מסדיר את סמכויות בית המשפט, בחוק יסוד השפיטה.
זאת ועוד, מופיע שם בפירוש שמלבד הסמכויות המפורטות בסעיף עצמו, סמכויות אחרות של בית המשפט העליון ייקבעו בחוק. כלומר, אין לבית המשפט רשות ליטול סמכויות לעצמו, וממילא הכלל הבסיסי הנוגע לרשויות שלטון הוא שמה שאינו מופיע בחוק כמותר להן, אסור להן. במקרה של בית המשפט זה אפילו לא נתון לפרשנות יצירתית, היות והחוק ברור לחלוטין, כפי שציינתי.
אני חושב שאתה לא מדויק. הטענה שהפסיקה מבוססת על מה “שהשופט חושב שהמחוקק היה אמור לרצות” היא מטעה. פסיקה בעניין חוקתיות של חוק מבוססת על מה שהשופט חושב שהמחוקק רצה – עד למצב שבו המחוקק לא היה מספיק ברור, או לא התייחס בצורה מספקת, ואז השופט בדר”כ מחזיר את החוק לדיון נוסף בכנסת.
הבאת כדוגמא את פסילת חוק המסתננים (פסילה פה אחד ובראשות גרוניס, אחד מהמתנגדים לאקטיביזם ולא בדיוק ממחנה זהבה גלאון): ובכן, הפסיקה טענה שהחוק עומד בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שאותו חוקקה הכנסת.
ידוע לי על מה ביססו השופטים את פסילת החוק. אני שואל, על מה ביססו השופטים את ״זכותם״ לפסול חוקים?
זו שאלה אחרת, וזכותם (הקיימת או לא קיימת) לא מובילה לחקיקה בפועל. לצורך העניין, הן ביססו את זכותם הזו על מחסור בגורם אחר שיכול לפסול חוקים, כי *מישהו* צריך. הפרדת רשויות, אתה יודע. ואת הגוף הנפלא שאורי תאר אף אחד לא יצר, אז השופטים לקחו על עצמם את התפקיד כפוי הטובה הזה, לפחות עד שמישהו יצור גוף כזה.
בכל מקרה, מה שהם עושים זה חד-משמעית לא חקיקה בפועל. אפילו היית צודק והם היו פוסקים על סמך “מה השופט חושב שהמחוקק היה אמור לרצות” – הם עדיין לא יוצרים חוקים, הם לכל היותר מונעים מחוקים להירשם בספר החוקים. הם לא יכולים להחליט שמזרח הוא מערב – הם יכולים להחליט שחוק “מזרח הוא מזרח” שהוציאה הכנסת תחת ידה אינו חוקי. הכנסת לא מעוניינת שהחוק יגיע להיות “מזרח הוא מערב”? שתבטל אותו. בג”צ לא יכול להכריח את הכנסת לחוקק חוק כלשהו.
שוב אתה מעלה את גירת “מונעים מהחוק להיכנס לספר החוקים”? הרי רמזתי לך בעדינות שהאקטיביזם השיפוטי נקרא כך מסיבה מסוימת. אז אתה ממשיך להתעקש שפסילת חוק שוב ושוב עד לתוצאה הרצויה לשופטים אינה חקיקה בפועל?
ודאי שאני אתעקש על כך, פשוט כי אני מכיר קצת את השפה העברית. שוב, גם אם אתה צודק שבג”צ פוסל חוקים שוב ושוב עד לתוצאה הרצויה לשופטים – ואתה לא – אם הכנסת לא מעוניינת שבג”צ “יחוקק” את החוק, היא יכולה פשוט לבטל אותו. הכוח לחוקק חוקים נתון באופן בלעדי בידי הכנסת. בג”צ לא יכול לחוקק חוקים, חד-משמעית. אם שופט מעוניין לחוקק חוק, הוא צריך שהכנסת תחוקק חוק דומה ושמישהו יביא את החוק לדיון בבג”צ כדי שהוא יוכל להשפיע בעניין. יש הרבה חוקים שנחקקו ללא התערבות בג”צ. אין ולו חוק אחד שנחקק ללא התערבות הכנסת.
אתה יכול לרמוז עד מחר וזה לא יהפוך את הרמיזות שלך לאמת.
אגב, אתה חוזר על “פסילת חוק שוב ושוב” – פרט לחוק המסתננים, יש עוד חוקים שנפסלו “שוב ושוב” ע”י בג”צ, או שאתה בונה תאוריות שלמות על מקרה בודד? כי הרי הבעיה, אליבא דאורי, לפחות, היא בעיקר “האיום בפסילה” מצד בג”צ, לא ההתערבות הפעילה שלו – וזו אכן התערבות פאסיבית. כי הרי בפועל נפסלו חוקים ותיקונים-לחוקים בודדים בלבד.
כבקי בשפה העברית, אתה בוודאי מבין את המושג ״הפרדת רשויות״…
מדוע ששופט ישפיע על הליך החקיקה מלכתחילה?
מה זאת אומרת – ״אם הכנסת לא מעוניינת שבג״צ לא יחוקק את החוק, היא יכולה לבטל אותו״? התפקיד של בית המשפט אינו להתגרות בכנסת ולחוקק חוקים מעל ראשה. הוא אינו שותף של הכנסת במלאכת החקיקה, וגם לא אמור להשפיע על חקיקה מסוימת (כפי שטען אורי, ובצדק). אין בכלל מקום לבית המשפט בענייני חקיקה, ללא סמכות מפורשת, ואין זה משנה כלל אם שופט מתערב פעמיים, או עשרים פעם. חקיקה אינה מו״מ בין הפרלמנט לבית המשפט.
חוק ההסתננות אינו מקרה בודד, אלא חוק שנפסל מספר פעמים, וגם כך, כחוק אחד, הוא אינו המקרה היחיד של פסילה. לכמה דוגמאות אתה זקוק? אם הכנסת הייתה פוסלת רק פסק דין אחד של בית המשפט, זה היה סביר לדעתך? אחרי הכל מדובר רק באחד…
השאלה היא האם אתה מבין את המושג “הפרדת רשויות” ואת המושג הנלווה, “איזונים ובלמים”. האם לא ראוי להיות פיקוח על עבודת הכנסת? האם כל חוק שהכנסת מוציאה תחת ידה הוא חוק ראוי, דמוקרטי, חוקתי, מוסרי? או שגם אתה תתעלם מהאפשרות של הכנסת לחוקק חוקים בלתי-דמוקרטיים (לא יכול להיות, אצלנו???) ולכן לא צריך פיקוח עליה?
אני מסכים ש”התפקיד של בית המשפט אינו להתגרות בכנסת ולחוקק חוקים מעל ראשה.” מעולם לא אמרתי שזה תפקידו. תפקידו, כל עוד לא קיים גוף אחר שזה תפקידו, הוא לפקח על עבודת הכנסת ולוודא שהכנסת לא תחרוג מכללי המשחק הדמוקרטיים – למשל תוציא חוק שפוגע, לצורך העניין, ב”זכויות בסיסיות שלא ניתנות לערעור”. אתה לא חושב שצריך פיקוח כזה?
וגם לא אמרתי שחוק המסתננים הוא מקרה בודד של חוק שנפסל. אמרתי שהוא מקרה בודד של חוק שנפסל “שוב ושוב” – כדבריך, “עד לתוצאה רצויה לשופטים”. חוק שנפסל פעם אחת – אי אפשר לומר שבית המשפט כפה עליו נוסח כלשהו. ולכן התאוריה שלך של “עד לתוצאה רצויה לשופטים” מבוססת על מקרה בודד ולא מחזיקה מים.
אנא ממך, אל תשים לי מלים בפה. חבל על המשאבים הדרושים כדי לכתוב שוב ושוב “לא אמרתי ש…”
אתה טועה.
תפקידו, או תפקידיו, של בית המשפט מוגדרים בחוק, ואינם תלויים בגחמת ליבם של השופטים. בית המשפט לא קובע מה הם תפקידיו. זהו גם חלק מהמושג הקרוי הפרדת רשויות. אי לכך, ביקורת שיפוטית אפשרית רק ברשות ובסמכות. גם פסילה בודדת של חוק היא חקיקה בפועל- למשל, השופטים לא רצו שבישראל יהיו בתי סוהר פרטיים, והנה, אין בתי סוהר פרטיים…
מספיק משמעותי בשבילך?
או שתתבזה שוב בהכרזה שפסילת חוק היא מעשה פסיבי?
אגב, פסילה של חוק אחד שוב ושוב מתאימה בהחלט ל״תאוריה״ שלי- אתה הרי טענת שזה כלל לא מתקיים…
אתה צודק שתפקידיו של בית המשפט מוגדרים בחוק. אבל מה קורה אם החוק שקובע את תפקידיו לוקה בחסר? יואיל המחוקק וישלים את החסר. ומה עושים עד אז? ואם ייקח למחוקק מאה שנה להשלים את החסר? אז לטענתך אנחנו צריכים לחיות בלי פיקוח על הרשות המחוקקת במשך מאה שנה? במילים שלך, אם אין רשות ואין סמכות, עדיף שלא תהיה ביקורת שיפוטית?
גם אם תחזור כמו טראמפ על שקר שוב ושוב זה לא יהפוך אותו לאמת. פסילה של חקיקה היא לא חקיקה, כמו שאי-הוצאה לאור של ספר היא לא כתיבה של ספר. אם בעיניך זו התבזות, שיבושם לך.
וה”אגב” שלך מעיד שוב – יש לך בעיה קשה בלוגיקה. ודאי שפסילה של חוק אחד שוב ושוב מתאימה בהחלט ל״תאוריה״ שלך – כך בנית את התיאוריה שלך. אבל יש רק דוגמא אחת של “פסילה של חוק אחד שוב ושוב” – ואתה בנית על הדוגמא היחידה הזו את כל התיאוריה שלך. לבנות תאוריה שלמה שלפיה שופטים פוסלים שוב ושוב חוקים על סמך דוגמא אחת שבה שופטים פסלו שוב ושוב חוק אחד – איך לומר, לא עובר כיתה ג’.
אתה מרמה בענייני, כמובן- טענתי שהשופטים פוסלים חוקים ללא סמכות שוב ושוב, ובכך מעצבים את ספר החוקים. בין החוקים אותם הם פוסלים נמצא גם חוק ההסתננות שגרסא שלו עצמו נפסלה שוב ושוב. בנוסף, הם פוסלים סעיפים מסוימים מתוך חוקים מלאים, ובכך משנים ומעצבים את החוק שהתקבל בכנסת. וממילא, אתה בעצמך טענת שהשופטים רק “מחזירים” חוקים לכנסת, כלומר לחקיקה חוזרת. אז אם לשיטתך הם רק מחזירים אותם לחקיקה חוזרת, מדוע כעת אתה טוען שהשופטים לא פוסלים גרסאות של חוקים שאינם מעוניינים בהם?
טענתך שבית המשפט נטל לעצמו סמכות משום שחשב שהחוק לוקה בחסר מדגימה היטב שאין לך מושג מהי הפרדת רשויות. לשיטתך, יכולה הכנסת לקבוע מחר בבוקר ששיקול הדעת של בית המשפט לוקה בחסר, ולפסול פסק דין שלו. אם זה עובד לצד אחד, מדוע שלא יעבוד לצד שני?
אך אם כבר העלית את הטיעון הזה, נא ספר- איזה חוק אנטי דמוקרטי רצה אהרן ברק לבטל, כשהחליט שמותר לו לפסול חוקים?
אוקיי, יש לנו פה בעיה בהבנת הנכתב. עזוב, העניין של “שוב ושוב” מיותר. דיברת על חוק המסתננים, וכתבת שהשופטים פוסלים את *אותו חוק* שוב ושוב עד לתוצאה הרצויה להם. ביקשתי דוגמאות נוספות לחוקים שנפסלו שוב ושוב. אין לך.
העניין הוא שבכל מקום נורמלי בית המשפט – או גוף דומה, שנחשב חלק מהרשות השופטת – מבקר את החקיקה, ובשום מקום נורמלי המחוקק לא מבטל פסקי דין.
ולפני שאני עונה לך, אני מצפה לתשובה ממך לשאלה שאני חוזר ושואל: אם אין רשות ואין סמכות, עדיף שלא תהיה ביקורת שיפוטית? מבחינתך אין צורך בביקורת על המחוקק? אני מבין שאתה מנסה ליישם את שיטת אורי להתחמקות מתשובות, אבל זה מתחיל להימאס. למה אתה כל-כך פחדן? למה אתה מפחד לענות על השאלה הפשוטה הזו?
ובאמת, צריך גיגול קל בשביל לגלות שחוקים נפסלו עוד לפני אהרון ברק. חפש בג”צ ברגמן.
בג”צ ברגמן עוסק בפסילה של חוק בגלל שלא עבר ברוב הנדרש עפ”י החוק, לא בשל סתירה בינו לבין חוק יסוד. כלומר, מנימוק טכני.
באותו פסק דין כותב השופט שנושא הביקורת השיפוטית צריך להיוותר ב”צריך עיון”.הווה אומר, שבית המשפט עצמו כלל לא היה בטוח שמותר לו להפעיל ביקורת שיפוטית…
כעת, אתה כתבת שהסיבה לביקורת שיפוטית הינה החשש שהכנסת תחוקק חוק אנטי דמוקרטי. ולכן אשאל שוב- איזה חוק אנטי דמוקרטי חוקקה הכנסת, שגרם לאהרן ברק לקבוע שמותר לו לפסול חוק- אחרי כ- 40 שנים שבית המשפט לא נתקרב בכלל למסקנה הזו?
אז תן לי להבין, בגלל עניין טכני מותר לפסול חוק? זה “ברשות ובסמכות”? לזה יש לבג”צ סמכות? אתה יכול להפנות אותי לחוק שמאפשר לבג”צ לפסול חוק בגלל עניין טכני?
אכן כתבתי שהסיבה לביקורת שיפוטית הינה החשש שהכנסת תחוקק חוק אנטי דמוקרטי. הבנת הנקרא ולוגיקה: האם זה אומר שכבר נחקק חוק כזה? לא. זה גם לא אומר שלא נחקק חוק כזה. “חשש” מדבר על העתיד, לא על העבר.
המשמעות היא זו: אם אין ביקורת שיפוטית והכנסת מחוקקת את “חוק ביטול הבחירות” לפני שהיא מסדירה את עניין הביקורת השיפוטית – אז זה כבר מאוחר מדי.
אני יודע שהגישה בארץ היא “בוא נחכה לאסון ואז נסיק ממנו מסקנות וננסה למנוע את האסון הבא.” אני מעדיף לנסות למנוע את האסון הראשון, בעיקר כשיש רפרנסים היסטוריים ממקומות אחרים שאפשר ללמוד מהם. שוב, בהעדר ביקורת שיפוטית, כשהחוק הראשון שגם אתה חושב שהוא לא-דמוקרטי יעבור בכנסת, זה יהיה מאוחר מדי, גם בשבילך. או שאולי אתה חושב שהכנסת לא מסוגלת להוציא תחת ידה חוק לא-דמוקרטי?