למה המחבלים שלנו הם לא כמו המחבלים שלהם (דעה)

שלשום תהתה כאן המנכ”לית והעורכת הראשית של הפלוג כיצד יצביע השר בנט בעד חוק שלילת חנינה לרוצחים כשבין עוזריו נמנה נתן נתנזון,  איש “המחתרת היהודית” של שנות השמונים. היא קראה לזה “דו פרצופיות” (אגב, החוק אושר היום בועדת השרים לענייני חקיקה).

 ההשוואה של טל לוקה בחוסר דיוק קיצוני, כי החוק עוסק בחנינה לרוצחים מורשעים ונתן נתנזון איננו רוצח, הוא הורשע במעורבות בהנחת מטען נפץ שקטע את רגליו של ראש עיריית שכם, בסאם שכעה. אגב, שכעה היה איש אש”ף (באותם ימים  – ארגון טרור לכל דבר ועניין) שהיה מעורב בעצמו בהסתה לטרור ובמעשי טרור (על פי עדותו של אלוף פקמ”ז דאז, לימים הרמטכ”ל, משה לוי ז”ל).

אבל נניח לפרטים למרות חשיבותם. חשוב לעשות אבחנה עקרונית: המחבלים שלנו הם לא כמו המחבלים שלהם. למה? כי אנחנו אנחנו ואנחנו בעדנו. לו היינו הם, מן הסתם היינו בעדם (כפי שאהוד ברק אהב להזכיר), אבל איתרע מזלנו ואנחנו אנחנו.

חשיבות הדברים עולה בימים אלו כשדוברים רבים, בפוליטיקה ובתקשורת, מתחרים בינהם מי יגנה יותר את פעולות “תג מחיר” ומי יכנה אותן בשם קיצוני יותר, כשאחרי “פשעי שנאה” ו”טרור יהודי” הגיע אתמול הכוכב התורן, הסופר עמוס עוז, שקרא למבצעי המעשים “ניאו נאצים” (ומאוחר יותר ביקש להדגיש שמדובר ב”ניאו” נאצים ולא בסתם נאצים. נו נו).

עיבוד תמונה: אבישי עברי

היחס, הן של מוסדות אכיפת החוק והן של התקשורת הישראלית, לפעולות “תג מחיר”, מוטה בחריפות נגד היהודים ובעד הערבים. כלומר: אותו מעשה בדיוק, חילול מצבות או השחתת רכוש, יזכה לפרוז’קטור עיתונאי ענק כשיהודים עושים אותו לערבים ולסיקור מינימלי, בעצם התעלמות בפועל, כשערבים עושים אותו ליהודים (פה בארץ, בחו”ל התקשורת מרגישה נוח יותר לסקר פעולות כאלה). אבל האבחנה העקרונית שחשוב לעשות היא שיחס זהה לשתי העבירות יהיה לא צודק.

נכון, במדינת חוק כל האזרחים שווים בפני החוק. כך ראוי וכך חייב להיות. אבל המיעוט הערבי בישראל איננו סתם מיעוט בתוך סתם רוב במדינה דמוקרטית, אלא מיעוט של עם הנמצא במצב מלחמה ישיר עם הרוב. נכון, מלחמה קרה ומתחממת חליפות, אבל מלחמה. התעלמות מהנתון הזה תעוות בהכרח כל שיפוט ומשפט של התופעות האלה. הערבים הם לא הכושים שלנו. על אף השאיפה הישראלית העזה להיות כמו באמריקה, לא הבאנו את הערבים בספינות מאפריקה כדי לעבוד פה במטעי הכותנה אלא נלחמנו איתם (הם איתנו אם רוצים לדייק) על אותה ארץ. אם נוער שוליים עברייני מפנה את השנאה שלו למיעוט הערבי זאת כמובן תופעה מכוערת, עבריינית, נפשעת ופסולה, אבל לא לגמרי בלתי מובנת ובודאי לא “פשע שנאה” כהגדרתו.

השנאה המאפיינת פשעי שנאה היא שנאה חסרת מניע למיעוט באשר הוא מיעוט. פשעי “תג מחיר” נגד כנסיות או נגד הומוסקסואלים יכולים ליפול תחת הקטגוריה הזאת (וגם נגד נשים על אף שטכנית הן אינן מיעוט וכמובן פשעים נגד יהודים בעולם). אבל הסכסוך האלים רב השנים בין הערבים לבינינו, סכסוך שביסודו שאיפה ערבית נושנה לסלק כל נוכחות לאומית יהודית מישראל, מבטל מבחינה מעשית את מושג פשעי השנאה נגד ערבים. אי אפשר לבוא לנערים שגדלו במציאות בה ערבים מפוצצים אוטובוסים וכל טיול של ילדי גן מחוייב בליווי שומרים חמושים ולהגיד להם שהכעס שלהם כלפי ערבים הוא “פשע שנאה” ו”גזענות”. לא שאין אצלנו גזענים. סביר להניח שהחברה הישראלית בורכה באחוז מסוים של גזענים בדומה לכל חברה מערבית מודרנית אחרת (שזה הרבה פחות מכל חברה ערבית שהיא), פשוט אי אפשר להבחין באחוזון הזה בתוך המצב האקוטי בו חיה החברה כולה במשך שנים ארוכות.

חשוב לשים לב לכך שפשעים ועבירות מהכיוון השני, שנעשים ליהודים בידי ערבים, לא זוכים לעולם לכינוי “פשעי שנאה”. האם אהבה היא המניע לנסיון הרצח של התינוקת אדל ביטון באבנים, לרצח של ברוך מזרחי ז”ל או לחילול מצבות יהודיות בהר הזיתים (מעשה שבכל יום)? לא, ה”רציונל” מאחורי הכחשת השנאה שביסוד פשעי השנאה של ערבים נגד יהודים הוא ה”כיבוש”. כביכול גזלנו את ארצם אז כל הפשעים שלהם נגד יהודים הם תוצאה של חישוב פוליטי קר, לא שנאת יהודים. העובדה שפשעים כאלה נעשו במידה לא פחותה גם לפני 67′ וגם לפני 48′ לא מצליחה לסדוק את ההצדקה הזאת וכמובן שקיומו של רציונל פוליטי מקביל אצל נערי “תג מחיר” הוא רעיון שלא עולה על הדעת.

(אגב, שאלה שאני נוהג לשאול את מי שמצדיק את האלימות הערבית נגד יהודים על ידי ה”כיבוש”: למה קראו למשה דיין “משה”? התשובה היא: הוא נקרא כך על שם יהודי בשם משה ברסקי, תושב דגניה, שנרצח ע”י ערבי בשנת 1913. “כיבוש” עוד לא ממש היה אז. בארץ כולה היו פחות יהודים ממה שיש היום בפתח תקוה. תל אביב היתה אז שכונה של רחוב וחצי בפאתי יפו. אבל הערבים כבר דאגו להבהיר ליהודים שהם לא רצויים כאן).

 לסיכום: החתימה של בנט על החוק לא מהווה דו פרצופיות. גם אם המחבלים שלנו היו עושים להם בדיוק מה שהמחבלים שלהם עושים לנו – וזה כלל וכלל לא המצב, שלהם תוקפים אותנו יום יום עשרות פעמים התקפות קשות על מנת להרוג ושלנו בעיקר מרססים ספריי על קירות – עדין לא היה נכון להשוות בין המעשים. השוואה כזאת מקבלת בעצם את הטענה הערבית המובלעת – שהיהודים הם כובשים זרים בחלק זה של העולם ומקומם האמיתי באירופה – על קרבה וכרעיה. מי שמשווה בין המחבלים שלנו לשלהם מודה בעצם שהערבים צודקים ולנו אין מה לחפש פה.