טידביטס 10 בפברואר

– ככל שנוקפים הימים עד לפרסום הסכם המסגרת על ידי האמריקאים (ניחוש בלתי מבוסס שלי, רק אחרי שיסתיים מושב החורף)- מתרבים הספינים בתקשורת וקשה, ממש קשה, למצוא את הידיים והרגליים.

הנה דוגמא מ 24 השעות האחרונות. קשה לדעת מה מכל זה מדויק, ונכון לאיזה רגע זה היה מדויק:

נייר המסגרת יכלול הכרה במדינה יהודית (מעריב),

רון דרמר: קרי לא דיבר על החרם כדי ללחוץ על ישראל (הארץ),

ליברמן, אני אדם פרגמטי (גלי צה”ל),

אין הסכמה על הבירה הפלסטינית (וואלה)

אין לי איזה פתרון קסם בשבילכם (ובשבילי). כולם כאן בבעיה ובאותה הסירה. זה מזכיר (במעט) את השבועות האחרונים של קמפיין. אין שום סיכוי לדעת למי להאמין ולמי להקשיב. התרופה האפשרית היחידה היא לקרוא כל אייטם בחדשות, כולל בבלוג הזה, עם חוש ביקורת בריא.

– לפני שבוע פלוס הטלתי ספק אם ח”כ רובי ריבלין הצליח לגייס כבר את עשרת החתימות הדרושות כדי להציג את מועמדתו. ובכן, התנסחתי בחוסר זהירות והגזמתי (כן). יכול להיות שנכון לאותו הרגע הוא לא השיג, אבל כרגע מסתמן שהוא השיג גם השיג.  על כל פנים, בינתיים ריבלין השיק אתר למרוץ. עיצוב יפהפה. מעין טמבלר כזה שמראה אותו כל הזמן עובד.

– הגעתי ממש ממש באיחור לראיון של עינת פישביין עם ענת קם. אני מבינה שקם מתחרטת ושלא היתה עושה זאת שוב, ושסבלה בכלא ושהיא חושבת שהמעשה שלה לא תרם. אבל תכל’ס לגופו, בלי מדליפים (במיוחד בתחום הצבאי) אי אפשר לגלות ולדעת מעשים לא חוקיים. ללא אנשים ערניים וביקורתיים מתוך המערכת הממוסדת, לא ניתן לכוון את הזרקור על מעשים לא לגיטימיים. על אף מערכת היחסים הקלוקלת שלה עם אורי בלאו והארץ, היה צידוק דמוקרטי בסיסי לאותו הפרסום, הפרסום עבר את אישור הצנזורה וכל שאר ההתרחשויות מאז ועד עתה, כולל הענישה המוגזמת שהושתה עליה,  צריכים להיבחן בפריזמה הזו.

עמוד שעון העצר מתי התראיין נתניהו בפעם האחרונה (לפני 387 ימים) ממשיך לתקתק. אתם יכולים לקרוא על זה גם כאן כולל דוגמאות לאיך אמורה להיראות מסיבת עיתונאים. אחרי חורים ברשת, טיימס אוף יזראל ו 972, הוסיפה גם דבורית שרגל מוולווט אנדרגראונד את שעון העצר להומפייג’ שלה ואף כתבה על כך בקצרה. כמו כן: אתמול יעל דן בגלי צה”ל העלתה אייטם בנושא, היום אורלי וגיא ובהמשך הבוקר אראל סגל ב’גלי ישראל’.

– בענייני הדסה, אני עוקבת אחרי כתבי הבריאות ועבודתם העמוסה בימים אלה, ולא יכולה להגיד שאני מבינה את כל האספקטים של הסיפור המטורף הזה. בינתיים עינת מיזהר, התייחסה בבלוג שלה לנשות הדסה והביאה ציטוט יפה של הנרייטה סאלד, כאשר הגיע פסל לפסל את דמותה:  “תעשה שהמבט שלי יופנה אל העתיד” היא אמרה לאמן. עם האופן בו מתגלגלים ענייני הדסה נחמץ הלב, כותבת מיזהר.

– פרויקט שמחייב תשומת לב של גטי אימאג’ס ושריל סנדברג (פייסבוק) בנוגע לתמונות סטוק (stock images). כל מי שמכיר את Getty מודע להשפעה האדירה שלהם על העיתונות/פרסום/מדיה חדשה וישנה. ובכן, גוף חדש LeanIn, ינסה לטפל בתוכן המערכתי של גטי באופן שתמונות סטוק של נשים לא יהיו רק במטבח/עם הילדים/במנוחה/בתור סבתות – אלא ישקפו בצורה מהותית את עולמן של נשים ב 2014 (עסוקות, כן עסוקות ומנהלות)

ומעניין לעניין, באותו עניין, נגה כהן (במדור הקבוע שלה פה) שמה לב שבכל הקריקטורות שנוגעות לשוויון בנטל, מופיעים כמעט רק גברים וזאת למרות שבראש ועדת שקד עומדת, כמובן, חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי:

נגה: אתמול פורסם שהועדה לשוויון בנטל, בראשות ח”כ איילת שקד אישרה את קיצור השירות של גברים ל- 32 חודשים. זאת, מבלי להאריך את השירות של נשים. המנדט של הועדה, שח”כ שקד היא האישה היחידה בה, הוא להכין את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית.  הקריקטורות השונות סביב הפרסומים על ההכרעות הצפויות בועדת שקד הראו גברים חרדים שמגיעים להתגייס או גברים חרדים שלוקחים להם את הכסף. וזה לא חדש, גם העיסוק בנושא הזה בעבר, היה של גברים המאיירים גברים בלבד. לא רק שנדמה מהקריקטורות שההשפעות היחידות של חוק גיוס תלמידי ישיבות הוא על החיילים הקרביים שיוכלו לשרת פחות ועל הציבור שיפסיק לממן את החרדים, אמירות שאינן נכונות, אלא שדמות אחת בולטת בחסרונה בקריקטורות: ח”כ שקד.

היכן שקד? סוגיית השוויון בנטל הייתה מכרעת בבחירות האחרונות. הפגנות סוערות נגד חרדים, בין השאר בדרישה לשוויון בנטל, נערכו בארץ לפני הבחירות הכלליות, ושאלת “איפה הכסף?”, עליה רכבה מפלגת “יש עתיד” עסקה גם בגיוס תלמידי ישיבות. ייתכן וההשמטה של ח”כ שקד, ושל כמעט כל דמות של אישה, מהקריקטורות על שוויון בנטל היא מקרית. אבל, ייתכן ויש בכך גם אמירה אחרת. בחברה שרואה ערך בגיוס גברים חרדים לצה”ל אבל שממעטת לדון בהשלכות החברתיות של התהליך על נשים, בחברה שאפילו לא מעזה לשאול על גיוס נשים חרדיות לצה”ל ובחברה שקוראת להאריך את שירותן של נשים כיוון שרק כך יתקיים שוויון מגדרי, אין מקום לנשים בקבלת החלטות צבאיות. אפילו אם הגיעה אישה לעמוד בראש ועדה, היא לא תקבל את הבמה כמובילת מדיניות. היא נעדרת מן הקריקטורות, ובכתבות יטשטשו את מסקנותיה באמירות של גנרלים “מביני דבר”.

תוספת שלי (טל): השרה לימור לבנת היתה משמעותית בדיוני ועדת פרי, שקדמו לועדת שקד. הרכב ועדת פרי המקורי, איך לא, לא כלל אף אישה. רק אחרי שחברת הכנסת עליזה שקד והשרה לימור לבנת עוררו את תשומת הלב לכך, שולבה לבנת בועדה והיתה משמעותית. גם היא, כמובן כמובן, לא נספרת בתהליך, כפי שמתארת נגה לעיל.