טידביטס – איך מזהים ראיון שכולו פוליטיקה, דילול פוליטי ועוד

– איך מזהים ראיון שהוא כל כולו פוליטיקה ואין מאחוריו אמירות בעלות משמעות?

הנה הסימנים:

ראשית, חלק מן הדברים שנאמרים, נקלטים בחושיו של הצופה כבלתי הגיוניים, אבסורדים ומוזרים.

דוגמה: שר החוץ, אביגדור ליברמן, אתמול בערב באולפן שישי: “יש חלוקת עבודה בין חאלד משעל לאבו מאזן. משעל מוביל טרור מזוין. אבו מאזן מוביל טרור מדיני. כל הדחיפה של התביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג, שאבו מאזן עומד מאחורי זה ומאשים חיילי צה”ל בפשיעה נגד האנושות.” קושמרו : “אז הדברים האלה שהוא מוביל מסוכנים יותר מטרור רגיל?” ליברמן: “כשהוא בדרבן מוביל החלטה שישראל היא מדינת אפרטהייד, כשהוא מוביל חרם אקדמי, חרם על מוצרים ישראלים, זה טרור מדיני. לטעמי זה יותר מסוכן מטרור רגיל”.

הבנתם? הטרור המדיני של אבו מאזן (כתבי אישום נגד חיילים, חרם על מוצרים וכו’) יותר מסוכן מטרור מזוין. כתב אישום נגד חייל חמור יותר מילד שנפצע (או חו”ח נרצח), חרם על מוצרי אהבה מסוכן יותר מירי קסאמים על אוכלוסיה אזרחית.

שנית, במהלך הראיון ניתנת לפחות תשובה אחת שהיא מנותקת באופן קיצוני מן השאלה.

דוגמה: קושמרו: “שר הבטחון הולך על איראן מטעמי אג’נדה?” ליברמן: “המסקנה החד משמעית היא שחייבים לעבור למשטר נשיאותי. חייבים לעשות רפורמה עמוקה של המשטר.” קושמרו: “ומה עם תשובה לשאלה עצמה?”

שלישית, לא משנה מה נשאל המרואיין הפוליטי, אחת התשובות תמיד תשמש כפלטפורמה לניגוח של פוליטיקאי אחר. לרוב, הפולטיקאי המנוגח יהיה ממפלגת הדלת-הסמוכה, הפונה לציבור בוחרים חופף או מפלגה שביצועיה בסקרים חלשים, אך המגלה סימני התאוששות. לפי כלל שרשרת שאריות-המזון הזה, ראש הממשלה בנימין נתניהו יתקוף בשלב כלשהו את ליברמן, ליברמן יתקוף את ברק, ברק יתקוף את יאיר לפיד וכולי וכולי. שימו לב, שהפולטיקאי המתראיין יתקוף אך ורק את הפוליטיקאי המוחלש, אך לא את החזק הנמצא מעליו בשרשרת, אפילו שמבחינת הטיעון ניתן לתקוף את שניהם בו זמנית ומאותה הסיבה.

דוגמה: קושמרו: “אתה מוציא מכתב כזה (המכתב להדחת אבו מאזן – ט.ש.). ראש הממשלה אומר שזו לא המדיניות של ישראל. שר הבטחון אומר שהדברים פוגעים באינטרסים של ישראל. זה רציני?” ליברמן: “לגבי שר הבטחון, לבי איתו. אני מבין שהוא במצוקה ומחפש אג’נדה לעבור את אחוז החסימה. אם אני יכול לספק לו אג’נדה שיבושם לו. כפרות.”

—–

– עניינים אחרים:

יו”ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ’, התחילה (הגיע הזמן או “זמן גבוה”, כמו שאומרת סבתו היקרה של בעלי) להעלות את הפרופיל המדיני/חוץ שלה. אחרי שמיט רומני, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה”ב הבריז לה לאחרונה, היא יצאה השבוע לפריז לפגישה ראשונה עם העמית הסוציאל-דמוקרטי, נשיא צרפת החדש, פרנסואה הולנד.

לפי ההודעה לעיתונות ששלחו דובריה, יחימוביץ’ אמרה לו שבכוחה של צרפת להשפיע על הנעשה במזרח התיכון ו”להפעיל סנקציות חזקות יותר על איראן”. היא גם שוחחה איתו על נושאים כלכליים, כמובן. אתמול (שישי) היתה אמורה לנאום בפני כינוס המפלגה הסוציאליסטית ולהיפגש גם עם שר הפנים מנואל ואלס ומזכירת המפלגה הסוציאליסטית מרטין אוברי. אתמול פגשה גם את שר החוץ הצרפתי לורן פביוס.

– ענייינים אחרים 2:

במפלגת האיחוד הלאומי יוצאים נגד המפקד והפריימריז של הבית היהודי (“האם אדם בוחר את אשתו בפריימריס? אז מה פתאום את נבחריו?”) ומודיעים כבר עתה לציבור הבוחרים הפוטנציאלים של המפלגה-האחות-הקטנה שממילא כולם בשתי המפלגות ירוצו לבחירות יחדיו בשיטת הריצרץ’ (אחד מכאן, אחד משם). הנה מאמרו (זהירות פידיאף) של יו”ר האיחוד הלאומי, יעקב (כצל’ה) כץ, העומד בראש המפלגת-האחות הגדולה, ומי שצפוי להוביל את הגוף המאוחד הזה לקלפיות. מאמרו נשלח אלי על ידי דובריו, כפי שאמור היה להתפרסם השבת בעלון “העולם הקטן”.

לפי כצל’ה, כל מי שמתפקד/ת היום לבית היהודי, כדי להיות מעורב ולהשפיע על הרשימה (לדוגמא, להכניס אישה או צעיר או לבחור את יו”ר המפלגה), צריך לקחת בחשבון שהשפעתו תדולל פי שתיים. ואיך תדולל השפעתו? באמצעות החלטתם של “גדולי ישראל, אשר להם שיקול דעת מעמיק בענייני הנפשות של עם ישראל, (אשר) יחליטו תוך עצה עם מועצת המפלגה מי הם הנציגים” וכו’.

בקיצור, למי שלא הבין, תשכחו מנשים במפלגה המאוחדת הזו. גדולי ישראל הם שיחליטו. בעוד תתי-פלגים של האיחוד הלאומי (אריה אלדד) אינם שוללים את התמודדותן של נשים, כצל’ה, העומד בראש, מעולם לא חזר בו מן המדווח כאן ומעולם לא קיבל נשים בזרועות פתוחות.