הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
בעקבות הכתבה המקורית בערוץ 2 (עמית סגל) ושעון העצר של הפלוג, פרסמה העיתונאית האמריקאית אמילי האוזר טור בהארץ (לפני כשבועיים), על החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לדבר עם התקשורת הישראלית בעוד הוא ממשיך להתראיין לתקשורת הזרה. מדי כמה ימים היא ריטווטה בחשבון הטוויטר שלה את הציוץ היומי שלי בעניין.
בטור כתבה האוזר: “מאחר ונדמה שיש צורך לציין זאת, אני רק אחזור על מה שאמור להיות מובן מאליו: נתניהו ממלא את המשרה בה הוא אמור לשרת את העם הישראלי. לו רק מעצם הגדרת התפקיד שלו נתניהו מחויב לספק מידע בנוגע למתרחש במדינה באופן רציף ורגיל. הוא מחויב בכך לכל ישראלי, לא רק לישראלים אותם הוא מעדיף, לא רק לישראלים המסכימים איתו, לא רק לאלה שיתמכו בו בהמשך הדרך“.
האוזר הציגה את שעון העצר של הפלוג ואת העיסוק שלי בכך למגזין חדשות החוץ (טלוויזיה און-לייין) של האפינגטון טי.וי. ואתמול שודרה שם כתבה מלאה בעניין.
צפו:
עוד בעניין שווה להציץ בכתבת ווינט (באופן מעט מעצבן היא מופעלת מידית איך שנכנסים לפוסט שלי, אם זה ימשיך להרגיז אותי, אסיר אותה מכאן):
בהעדר ראיונות ומסיבות עיתונאים החליטו בווינט לבדוק את הצהרות נתניהו בפתח 44 ישיבות הממשלה במהלך השנה האחרונה ומצאו שרוב מוחץ של הההצהרות החד צדדיות עוסק בנושא הבטחוני והאיומים על ישראל. אף מילה כמעט על יוקר המחיה, משבר הדיור, משבר בריאות או נושאי הטרור הפלילי.
הם כתבו: “ראש הממשלה לא רוצה להתראיין. בקדנציה השלישית שלו, בנימין נתניהו מעדיף לשמור מרחק מהתקשורת הישראלית, בורח משאלות ומפגישות מתוחות עם עיתונאים. לעתים ניתן למצוא ראיון שלו בכלי תקשורת זרים, אולם עם הציבור הישראלי הוא מעדיף לתקשר באמצעות נאומים, מסרים מוקלטים והודעות שהוא מקריא מהדף בפתח ישיבות הממשלה.”
וראיון נוסף השווה צפיה: שיחה בתיק תקשורת של החינוכית עם ברק רביד (הארץ) והיועץ הפרסומי של נתניהו, גיל סמסונוב. האחרון, במקום להשיב לשאלה מדוע ראש הממשלה לא מתראיין ולא מקיים מסיבות עיתונאים, הופך את השיחה להתנהלות העיתונאים, כאילו שזה העניין. סמסונוב עושה את עצמו לא מבין שתפקידה של התקשורת הוא להטיח ביקורת. רביד שופך אור על אותם מפגשים קצרצרים, שמשרד ראש הממשלה מכנה “מסיבות עיתונאים” והן בעצם במה נוספת להעברת מסרים, כאשר מבקר בישראל מנהיג זר, וכל אחד מן הצדדים עונה על שתי שאלות מכל צד. בצד הישראלי, אומר רביד, נבחרים שני עיתונאים לפי תיאום של לירן דן, יועץ התקשורת של נתניהו וגם אז הנושא מוגבל לעניינים של הפרק עקב ביקור המנהיג הזר בישראל (כלומר, איראן או תהליך השלום)
הקטע הרלבנטי הוא החל מן הדקה ה 12:00 (על אף שגם החלק הראשון של התכנית מרתק וחשוב, בנוגע לברלד)
לפוסט בנושא מסיבות עיתונאים ואיך הן נראות במדינות מתוקנות
לפוסט של דבורית שרגל עם אזכור לשעון העצר
זוהי הפתעה מרעישה: “הארץ” באנגלית (מקבילה לא זהה של האתר בעברית – מה שמהווה הישג עיתונאי ראוי לשמו בתחום האמינות, אגב…) מעלה כתבה שתוקפת את ביבי על רקע ההתקפה שלך עליו. מי יודע, אולי מחר אורי משגב יכתוב שנפתלי בנט הוא ממפלגת “האחים היהודים”, ועמירה הס תמליץ על המשך שימוש באבנים כנגד מתיישבים וחיילים…
העובדה שהכתבה צוטטה בהאפינגטון פוסט (עוד פלטפורמה משעממת של השמאל האמריקני) ממשיכה בעצם את קמפיין הצ’אפחות ההדדי בין עיעתונאים שרצו מלכתחילה בממשלה אחרת, ולא יכולים לסבול את האופציה שזה לא הצליח להם להם אז.
הכתבה בטמקא, מעבר להיותה בלתי נסבלת (הניגון האוטומטי, עם פרסומת צרחנית בראשיתו, היא לא “מעט מעצבנת” – ואנשים פחות סבלניים ממני כלפי האתר שלך, כנראה היו סוגרים ת’עמוד וממלמלים מספר מלים לא יפות על מי שמטמיע כאלה דברים באתר שלו…), היא בסה”כ פרק נוסף באותו קמפייין מוזסי ארוך שנים שאומר “ביבי ראש ממשלה שלא עובד עבורי – יש להשמיצו כל הזמן ובכל הקשר”.
כך או כך, פוסט חשוב מאוד. אלמלא הוא, כבר היינו שוכחים שביבי לא עונה לשאלות של כמה אוחזי עט שרוצים להדיח אותו מאז שנבחר לראשות הליכוד לראשונה, ב1993…
חבל שהחלטת לא להוריד את הסרטון של טמקא (או לפחות לשים אזהרה בכותרת האשכול שאולי תחסוך מכמה אנשים את הצורך לחפש במהירות את הMUTE ולהתנצל בפני השכנים על הפרסומת הצעקנים שהופיעה משומקום…).
ראיתי עכשיו את הקטע מתיק תקשורת עם גיל סמסונוב ודובר החזית העממית לשחרור משרד החוץ, ברק רביד (שרק השבוע הזדהה בגלוי כתומך מרצ – וקרדיט לו על היושרה הזו, אגב. רוב מקביליו תומכים במרצ וממשיכים לחרטט אודות “תקשורת מאוזנת” ושאר ירקות…). מכיוון שלא באמת היו הפתעות בקטע, היה סתם מעניין לראות בפעם הראשונה את רביד, ולא רק לקרוא אותו או לשמוע ברדיו. אכן מרענן ומשובב נפש (ולא, אני לא מתכוון לפגם בדיבור שלו – שכן זה הדבר הכי פחות בעייתי במה שאמר…), בעיקר הקטע שבו הוא מתרפק בנוסטלגיה על הימים הטובים עם לשכת אולמרט (לא רק הוא מתרפק אגב – המוני ביזנסמן נזכרים בערגה בימים שבהם אפשר היה לקדם פרוייקטים כמו שצריך עם הבוס הקודם והנמרץ…). קטע גאוני נוסף היה הגדרת העיתונאים כ”שליחי ציבור”, כאילו שהוא עובד עבור הציבור, ולא עבור שוקן…
המשפט הגדול שלך “סמסונוב עושה את עצמו לא מבין שתפקידה של התקשורת הוא להטיח ביקורת”, מעלה תהיות האם את מאמינה במה שכתבת, שכן האמת היא שהמשפט הנכון הוא כמובן ש”סמסונוב עושה עצמו לא מבין שתפקידה של התקשורת הוא להפיל ממשלות ימין”.
את ורביד לא באמת מוטרדים מכך שביבי לא מתראיין, אלא מכך שהוא נבחר לראשות ממשלה. המשחקים המשעממים כאילו הוא חייב לתת צ’אנסים לאותו חלק של האופוזיציה שמחזיק בעט, מקלדת או מיקרופון, הזדמנות להציק לו, “בשם הדמוקרטיה” לא באמת משכנעים אף אחד מאלה שלא הצביע מלכתחילה עבור מפלגות השמאל, ומבכל מקרה חושב שביבי לא ראוי לשבת על הכסא, מעצם היותו מועמד מטעם הגוש הלא-שמאל.