טל שניידר: אחרי 411 ימים נתניהו התראיין לכלי התקשורת הישראליים

קולגה עדכן אותי שראש הממשלה התראיין בלוס אנג’לס לכלי התקשורת הישראלים. הוא התראיין במשך 20 דקות ובנפרד לערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, קול ישראל, רדיו א-שמס, ישראל היום, בלומברג וסקיי ניוז. יתכן שהוא אף התראיין לכלי תקשורת ישראלים נוספים. אין לי מושג איזה שאלות נשאלו ובמה עסקו הראיונות. אחרי 411 ימים רצופים בהם ראש ממשלת ישראל התראיין אך ורק לכלי תקשורת זרים הוא שבר את החרם (אפשר להגיד שזה היה חרם?) על העיתונות הישראלית.

האם כל הראיונות שנשמע בימים הקרובים יהיו זהים זה לזה?

האם זה אומר שיהיו גם ראיונות חג בקרוב? (פסח?)

האם זה אומר שראש הממשלה מתכוון להשיב את השיח און-רקורד עם העיתונות הישראלית לפסים נורמטייבים?

האם העיתונאים שישבו מול ראש הממשלה – יתחשבו בכך שב 411 הימים שחלפו לא נשאל ראש הממשלה שום שאלה כלכלית-חברתית/שוויון בנטל/הפשע ברחובות/משבר הבריאות/יוקר המחיה/מחירי הדיור בישראל? (וסלחו לי מי שחושבים שלראש הממשלה בישראל אין אחריות על הדברים האלה יש לו אחריות ועוד איך והוא צריך להשיב לציבור תשובות על שאלות בנושאים הללו, כמו גם בנושאים אחרים)

את שעון העצר שהתחלתי  בפלוג לפני 26 ימים רציתי להרים כבר מזמן. חשבתי עליו לראשונה בכלל בהקשר של מסיבות עיתונאים. אבל לא כל כך הסדרתי טכנולוגית עם העסק הזה ואז הגיעה הכתבה של עמית סגל בערוץ 2 (סיכום שנה לבחירות) – והבנתי שאני חייבת למצוא את התוסף הנכון. התמקדתי בנושא הראיונות, כי העובדה הזו זעקה לשמיים לאור הראיונות המרובים לעיתונות הזרה, אבל מהרגע הראשון כתבתי (כמעט בכל סטטוס, ציוץ, ויכוח רשתות או טור בעיתון), שמסיבת עיתונאים פתוחה, בה יכולים להשתתף גם עיתונאים כלכליים, וגם בלוגרים כמוני, היא יותר חיונית. לזכותו של נתניהו, בנקודה האחרונה, יאמר שגם קודמיו בתפקיד קימצו מאוד במסיבות עיתונאים. הם קראו לזה “מסיבות” ובפועל, אלה היו הצהרות לתקשורת בלי אפשרות לשאול שאלות.

לא כך מקובל לנהוג במדינות דמוקרטיות והעיתונות (לענ”ד) לא צריכה לקבל את התכתיב הזה. אפילו שזו המורשת של נתניהו ועל אף שהוא לא המציא את השיטה או אחראי לה. נתניהו הוא ראש הממשלה מזה חמש שנים ברצף, עולם התקשורת הולך ומשתנה ואין שום סיבה להיאחז בתירוץ של ‘כך עשו כולם’ ולהיכנע לחוסר האפשרות לשאול את ראש הממשלה שאלות פתוחות.

מסיבות עיתונאים אינן אירוע פרוץ ובלתי נשלט. זה בהחלט הגיוני שמספר המשתתפים יוגבל, אך לא למשרד ראש הממשלה הזכות לקבוע עבור כלי התקשורת איזה עיתונאי לשלוח מטעמם. לדוגמא: אם יחליטו בידיעות אחרונות או בהארץ לשלוח למסיבת העיתונאים עיתונאי כלכלי בכיר, כך יהיה. גם אני, כבלוגרית פוליטית מעוניינת (מן הסתם) להתייצב במסיבת עיתונאים ולשאול שאלות. ממה שהזדמן לי לראות בתקשורת האמריקאית, הנשיא ברק אובמה מקבל לידיו מראש את סדר השואלים (אך לא את השאלות) וזאת כדי שידע מי הוא אותו העיתונאי או הבלוגר המפנה אליו שאלה.

מכל העיסוק בנושא בחודש האחרון, אני משוכנעת שגם אם נתניהו התראיין במהלך הימים האחרונים לכל כלי התקשורת בישראל, כולל הכלכליים (אני בספק, אבל נניח, לשם הטיעון), אסור לתקשורת בישראל להרשות לעצמה להגיע שוב למצב הנוכחי וכדאי לשאוף (באמצעות השיח הציבורי) למסיבות עיתונאים קבועות.

על כן, שעון העצר של הפלוג יוסט לאחור לנקודה האחרונה בזמן שבה נתניהו ערך מסיבת עיתונאים מלאה.

ועכשיו נותרתי עם השאלה הקשה – מתי באמת היתה בישראל מסיבת עיתונאים אמיתית בפעם האחרונה עם ראש ממשלה?

משום מה נחקק לי בזכרון שבעת צירופו של שאול מופז לקואליציה (בממשלה הקודמת) במאי 2012, ניצבו נתניהו ומופז מול עיתונאים ואף השיבו לכמה שאלות. אבל אחרי שמצאתי את הוידאו הזה, אני רואה שגם אם נשאלו שם שאלות, משרד ראש הממשלה מחק אותן מן הוידאו בן ה 11 דקות (תיקון, תיקון ראו בהמשך). נתניהו מדבר שם במשך 3:40 דקות ושאר ה”מסיבה” היא של מופז. בסוף הוידאו אין אפילו שאלה אחת. בדיווחי העיתונות על מהלך האיחוד ההוא, לא מצאתי אף אזכור לכך שנשאלה שם איזה שהיא שאלה.

אז קוראי הפלוג היקרים – מישהו יודע מתי ערך נתניהו מסיבת עיתונאים לאחרונה?

לא שתי שאלות לכל צד באנגלית כשלצידו של נתניהו מנהיג זר (זה היה עם מרקל, הארפר וכולי), לא מיקרופון מול פניו כשהוא נותן הצהרה חד צדדית לתקשורת, לא הודעות סמס מלשכתו וגם לא סטטוסים שלו בפייסבוק או תשובות לשאלות הגולשים. אלא סיטואציה שבה הוא יושב אל מול העיתונות ועונה על שאלות.

אם לא תהיה לי ברירה, הדיווח של עידו קינן בחדר 404 – יחשב כמסיבת העיתונאים האחרונה ושעון העצר יכוייל לאחור ל 28 באוגוסט 2008.

תוספת/עדכון/תיקון

אכן, אירוע צירוף קדימה לממשלת אחדות לאומית ב 8 במאי 2012 היא מסיבת העיתונאים האחרונה:

מאחר ולא ניתן לאמבד את הסרטון המקורי של מאקו, נאלצתי להקליט מחדש ולהעלות ליוטיוב. התנצלותי בפני כל הצופים ב 40 הדקות הארוכות האלה על הקפיצות של האפליקציה (המקליטה). הפופ-אפס של מאקו מטריפים את הצג וחייבו אותי לרוץ עם העכבר לייצב את העסק בכל פעם. כמו כן, כל הערות שיש או אין על איכות השאלות של התקשורת, נא להעביר למדורי ביקורת התקשורת (לא כאן).

וכך זה נראה בבית הלבן (דצמבר 2013):

כמו כן למי שפספס:

אייטם בן 7:30 דקות בהפינגטון פוסט טי.וי. על הנושא הזה בלבד, כולל קרדיט נאה לפלוג

אייטם וראיון שערכו איתי בוושינגטון פוסט בנוגע להעדר הראיונות לתקשורת הישראלית. הנה חלק מן האייטם:

 

A few weeks ago Tal Schneider, a political blogger and former Washington, D.C. correspondent for Hebrew-language newspaper Maariv, started an online stopwatch counting down the time since Netanyahu’s last domestic interview. At the time of writing, it stands at one year and 42 days.

 

Schneider herself has experience with Netanyahu’s style for handling the media: three months after the last Israeli election, she asked the prime minister’s office for a sit-down interview with Netanyahu. Instead, she was offered a four-minute, off-the-record walk with the prime minister.

 

“What can you ask while you walk with the PM for 4 minutes?” Schneider explained in an e-mail. “I brought up the only question that was useful in such an informal quick opportunity which was – why don’t you talk to the press?” As Schneider’s interview was off-the-record, she cannot reveal the answer.

 

Perhaps what’s strangest about Netanyahu’s lack of engagement with the domestic media is that he seems very comfortable with the international media, both at home and abroad: His October visit to the United States included an interview with CNN, and this trip will likely feature a number of media appearances. 

 

It’s certainly true that Netanyahu’s relationship with his domestic audience can, at times, be testy – as evidenced by the number of memes that have sprung up ridiculing his behavior – and he’s often made fun of for extravagances. However, as Netanyahu is fond of recalling, Israel is one of the few real democracies in the Middle East, and his lack of interviews can easily be perceived as a gap in accountability.

 

“While he does enough foreign press, we were not able to ask him any questions on record [regarding the] housing crisis here, the huge leap in cost of living in last 5 years, the national draft law, the health care system crisis, and more,” Schneider explains. “Obviously I do not expect foreign press to have interest in those issue. Hence, while foreign press keep asking about Iran, the PM do not speak with the Israeli people on any other subject.”