הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
פוסט שלי שנכתב עבור אתר האינטרנט של i24news באנגלית, צרפתית וערבית
טל שניידר
אורית צוקר גלילי, מי שהיתה יועצת התקשורת של ראש הממשלה נתניהו בין השנים 2010 – 2013 צייצה בחשבון הטוויטר שלה השבוע שקמפיין נתניהו נגד התקשורת הישראלית הוא ״כולו ציני ויש לו מטרה להחליש עוד יותר את התקשורת שממילא מוחלשת ולייצר הפרד ומשול בין העיתונאים. ראש ממשלה שיש לו את ישראל היום, ערוץ 2 וחלקים ברשות השידור מתבכיין על ידיעות אחרונות.״
גלילי-צוקר יצאה נגד האדם עבורו עבדה בשנים האחרונות, והתעלמה מכך, שגם היא אחראית על מדיניות התקשורת הזו, אבל תמצית דבריה היתה ברורה. בהתקפת נתניהו על ידיעות אחרונות, כפי שהוא צייץ וכתב בעמוד הפייסבוק שלו ביום שני בבוקר, נתניהו משך שוב לכיוון הנוח לו – עיסוק בנושאים רדודים והתקשורת הישראלית, ילדותית במובן מסוים, נשאבת לתוך הויכוח העקר הזה במקום לעסוק בנושאים המציקים באמת לציבור הישראלי: מחירי הדיור, יוקר המחיה, הסדרת שוק הגז בישראל, תחבורה, מערכת החינוך ומערכת הבריאות.
למעשה, מספר סקרים במהלך השבועות האחרונים מצביעים שהאנשים אינם מעוניינים לדון בנושא המדיני והם אולי לא מאמינים כי הסכסוך עם הפלסטינים פתיר או שאין הבדל גדול בין ימין לשמאל בנושא (על אף שיש רוב תמידי מוצק לתפיסה כי בסוף הדרך מחכה לכולם פתרון שתי המדינות).
אז את מי זה מעניין מה נתניהו חושב על מו״ל זה או אחר? או האם הוא מרגיש קורבן אישי של העיתונות?
אולם, על אף שהמידע בדבר העדפות הציבור נמצא בפני עורכי העיתונות – העובדה שמפלגת השלטון מזה שש שנים, אינה מניחה מצע מפלגתי כתוב עם פירוט החזון או התכניות שלהם בנוגע לפתרון משבר הנדל״ן או בלי להציב מפת דרכים כלשהי לנושא עליית מחירי מוצרי הצריכה באופן עקבי בשנים האחרונות – מעסיקה רק מעטים.
יהיה זה פשטני ורגעי מדי לייחס את הרדידות של מערכת הבחירות רק לפרסומים סביב מחזור הבקבוקים, אישיות אשת ראש הממשלה, או רהיטי הגן. נתניהו עצמו צחק בוידאו קמפיין על הזוטות. והוא צודק. כמה אלפי ש״ח, אפילו עשרות אלפי ש״ח, אינם לב העניין.
אך בניגוד ללשכת ראש הממשלה, אשר נתלת בהצלפת התקשורת כטיעון בחירות, אין להאשים רק את העיתונאים בכך שאין עיסוק רציני בתכנים. אחרי הכל, עם כל הכבוד לעיתונות, יש בישראל מי שקובע את סדר היום הרבה לפני שהתקשורת מצליחה לתפוס ולהפנים לאן מועדות פניו.
קובע סדר היום הוא כמובן ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. צוקר-גלילי צדקה גם באבחון התקשורת כחלשה ורפוסה. ומדוע? כי אינה מספיק חזקה כדי לגרום לראש הממשלה, לכל הפחות, להשיב לשאלות.
הנה, נתניהו התנהל במשך כמעט כל שנת 2013 ועמוק לתוך 2014 מבלי לקיים ראיון עיתונאי אחד בשפה העברית (זאת על אף אינספור ראיונות לכלי תקשורת זרים). יותר מכך: במשך שנתיים רצוף, ממאי 2012 ועד מלחמת צוק איתן בקיץ 2014 נתניהו לא קיים מסיבת עיתונאים אחת. ועד לעצם היום הזה, כל מסיבות העיתונאים היו רק סביב נושאים בטחוניים. התקשורת הישראלית לא הצליחה, ואולי לא ניסתה, לדרוש ביתר עוז תשובות. עיתונאים בישראל ומערכות התקשורת אינם משתפים פעולה זה עם זה כדי להפעיל לחץ ארגוני קבוצתי – וזו התוצאה. כל אחד לנפשו, ללא תשובות. הפרד ומשול, כפי שצייצה צוקר גלילי.
נתניהו הציג תכנית כללית לפתרון משבר הדיור במהלך קיץ 2011, במהלך נאום שלו בכנסת. הציבור הישראלי והתקשורת בכללו – לא העמידה את נתניהו מאז ועד היום אל מול אותו נאום ודרשה ממנו accountability לדברים שהבטיח אז. מה קרה לאותה תכנית דיור? מדוע לא צלחה? איפה היו הטעויות בדרך וכיצד מתמודדים עם המצב הקיים מכאן והלאה?
אם יש דבר מה המאפיין את שנות השלטון הנוכחיות בישראל הוא הזלזול העמוק, של העומד בראשות הממשלה, בכמה מרכיבים בסיסיים של דמוקרטיה. כאמור לעיל: אי קיום מסיבות העיתונאים, ראיונות קמוצים, סירוב העיקש, על אף תחינות של אנשי מפלגתו, להניח תכנית כלכלית-חברתית כתובה לפני הבחירות, וכמובן: אין לו כרגע כוונה להתייצב לעימות טלוויזיוני מול המועמד המוביל של המחנה הציוני, יצחק הרצוג.
וחזרה לאחריות התקשורת במשחק הבחירות הזה? עד שלא יתעוררו וימצאו דרך יצירתית לתבוע מנתניהו תשובות ענייניות לשאלות, קיום מסיבת עיתונאים בנושאים בוערים, יפעילו לחץ לפרסום מצע כלכלי – עד אז, הציבור הרחב בישראל ימשיך לרצות עיסוק מעמיק בנושאים, אך לא יקבל.
נו,אז למה שיח הבחירות שלנו רדוד?
כי אנחנו ממשיכים להצביע לא נכון.
הציבור כבר מזמן הוכיח שאינו רציני…
אהבתי את הקטע על זה שערוץ 2 שייך לביבי, היא מפתיעה אותי כל פעם מחדש האורית גלילי צוקר הזה עם היציאות המגוכחות שלה.
השיח רדוד כי התקשורת רדודה ושטחית ומעדיפה לדבר על פרשת הבקבוקים של שרה במקום על נושאים מהותיים, אבל גם כשהיא מדברת על נושאים מהותיים הטיפול הוא שטחי ורדוד ולא רציני אז עדיף כבר שלא ידברו עליהם.
ניתוח מדוייק! לא של המציאות, כמובן – אלא של התחליף השמאלני והמוזר שלה – אבל עדיין ניתוח חד וחריף.
אין ספק, הציבור לא רוצה לעסוק בסוגיות ביטחון ומדיניות, אלא רוצה לתת לפלסטינים מדינה, ולעסוק במה שהפרסומאים של ציבוז’י רוצים שיעסוק. הכל מצויין בניתוח הזה, למעט העדר קשר מינימלי בינו לבין המציאות האובייקטיבית (זו שבה להרצוג אין כמעט בדל של סיכוי להרכיב ממשלה, ואילו לגוש הימין יש רוב נוח למדי).
יש לנו כמה ציוצים של אורית גלגלי-צוקר, שמשום-מה כל הזמן מוזכר שעבדה עבור ביבי, ולא מוזכר אף פעם שפוטרה על ידו – ורק אז נזכרה שהוא איום, ונורא, ומפלצתי, ומסוכן, ושרה, וגלידה פיסטוק, והמון בקבוקים, וכו’. היא מספרת לנו של”ביבי יש את ערוץ 2 וחלקים מרשות משידור” (אני מניח שהיא מתכוונת לאמנון אברמוביץ’, יונית לוי, אודי סגל, אריה גולן ולקרן נויבך, או אולי לעורכי יומן הצהריים ברשת ב’, או לעודד שחר).
והיכן מסתיים הניתוח המושחז כתער? בקביעה בשם “הציבור הרחב בישראל”, שכמובן נורא נורא מתנגד לביבי ודרכו – אך משום מה ממשיך להצביע עבורו, ולא עבור האנשים שמדברים בשמו.
אם את רוצה לדעת היכן עוברת התהום שגורמת לכך שהתקשורת זוכה לאפס אמון מהציבור, הרי שהפוסט הזה, נותן לך אותה בצורה מצויינת: את יודעת היטב שהעמדות שאת מייצגת, זוכות לתמיכה נמוכה עד אפסית מהציבור. אני אקח הימור פרוע, ואשער שראש הממשלה האחרון שרצית שייבחר, ואכן נבחר, היה או אולמרט, או אהוד ברק, ולא אף אחד שכיהן לפניהם או אחריהם. זו כמובן זכותך הדמוקרטית – אבל העובדה שכל שאר מועמדייך כשלו, צריכה הייתה לרמוז לך שמה שאת רואה כעמדות הציבור, הן כנראה לא עמדות הציבור, שכן הציבור לא חושב כמוך.
לא כיף להיות במיעוט, אבל את יכולה למצוא נחמה בכך שאין בעולם המערבי מיעוט שזוכה להשפעה כ”כ דרמטית על התנהלות מדינתו, כמו המיעוט המהווה את השמאל בישראל.
ואגב, התקשורת בישראל היא הכל, פרט ל”חלשה ומחלשת”, או “רופסת” או כל שם תואר מזלזל אחר. לו התקשורת בישראל הייתה חלשה, כנראה שהשמאל היה מתדרדר עוד יותר בבחירות כאן. ה30-40 אחוז שיש לו בקרב הציבור היהודי, באים ברובם כתוצאה משטיפת מוח תקשורתית מאסיבית. ללא אותו קדיחה אינסופית על שלום/שטחים/מיליארד רעבים/מדינה נוראה, כנראה שגם לזה השמאל לא היה מגיע.
את גם יכולה למצוא נחמה בכך שבקרב הגורם השלטוני החזק ביותר, שכמובן לא עומד לבחירה, הלא הוא ביה”מ העליון, יש לשמאל רוב של 80-90 אחוז…
השורה הראשונה שלך- מצולחת מאוד. קצת קישוני.
לגבי גוף הכתבה- אין לי מה לומר בעניין נשגב זה, משום שמרבית כלי התקשורת, ובראשם איל הניגוח YNET נוהגים להתייחס לחרדים בבוטות ובעיוותים צורמים.
כיוון שכך, אני הראשון שיתמוך בכל ריסון שלהם.
הערה אחת בכל זאת:
נטען כי ראש הממשלה לא התראיין לתקשורת בישראל, וזה מעיד על חולשתה.
לא ולא. זה מעיד שראש הממשלה איננו כה “רכרוכי” כפי שמצטייר מהדיווחים האמינים מאוד של התקשורת, אלא אדם חכם שלא מתכוון להתראיין לתקשורת מוטית שלא יודעת לכבד.
נתי, אני נגד ריסון של איזשהו כלי תקשורת.
ריסון כלי תקשורת צריך להיות באמצעות של צמצום צריכה שלו, ותו לא.
המדינה (ובראש ובראשונה צה”ל) כמובן לא צריכה להחזיק כלי תקשורת, אבל אין בדל של סיבה לסגור אותם. יש להפריט אותם, ואם יצליחו לתפקד בשוק תחרותי, שיהיה להם בהצלחה מכל הלב.
הבעייה בישראל היא ריבוי כלי תקשורת, אלא מספר לא מספיק של כלי תקשורת. כלומר, יש הרבה כלי תקשורת, אבל בגלל נסיבות היסטוריות, רובם נשמעים, נקראים ונראים אותו הדבר. “ישראל היום” הוא לא פאר היצירה העיתונאית, אבל עצם קיומו עשה לחופש הביטוי כאן, יותר מאשר כל שאר התקשורת (למעט ערוץ 7 ומקור ראשון) עשו במשך שנות דור. מי שרוצה מידע אמין, צריך לשאוף לכמה שיותר מקורות מידע שונים. האמת תמיד תהיה איפשהו בין פריטי המידע שמפרסמים (או בוחרים שלא לפרסם).
תראה, למשל, את החרם התקשורתי המוחלט סביב העיסוק ב V15. אתה חושב שזה בגלל שלא מדובר בסיפור עיתונאי ראוי, או בגלל שהסיפור הזה עלול לפגוע באג’נדה שרוב התקשורת תומכת בה?
תראה את העיסוק האפסי בסוגיית החובות שלבני השאירה בקדימה, בעת שלקחה 7 מנדטים (במסגרת חוק שהתנגדה לחקיקתו והציגה אותה כשחיתות לשמה), בכדי להתפלג ולשאוב מליונים במימון מפלגות – תוך שמפלגת קדימה נשארת עם חובות עתק מהבחירות המוניציפליות (ראש המטה המוניציפלי, אגב, הוא ממשורייני המחנ”צ).
אני לא חושב ש”ריסון” יפתור את הבעייה בסיקור העיתונאי הרשלני, אלא בדיוק מדיניות של פתיחת השוק לתחרות, ומתן אפשרות לכל מי שיעמוד בתנאים כלכליים שיוגדרו מראש, יקבל רשיון שידור, ויתחיל לרוץ עם זה.
אני לא חושב שביבי הוא חזק במיוחד. להיפך, עד כה הוכיח חוסר עמידות בפני לחצים תקשורתיים, הגם שידע שכל תכליתם היא להזיק לו (זה קרה לו בעסקת שליט, זה קרה לו במסיבות העיתונאים המיותרות שכינס, בעקבות ביקורת מגמתית שתכליתה להעמידו בסיטואציה לא נוחה – ואני מהמר שגם אם לא ייכנע בעניין הקונגרס, הוא יתקפל, וחבל, בעניין העימות).
היתרון של ביבי מצטמצם לעניין מהותי אחד – ביבי כראש ממשלה אינו תלוי בגורמים אנטי ציוניים, שבהם הרצוג תלוי (בין אם מדובר במפלגה ערבית שתומכת בקואליציה מבחוץ, ובין אם מדובר בגורמים פנים-קואליציוניים, שמתעקשים לספר שהם דווקא נורא ציוניים, למרות שכל הרקורד שלהם מראה בדיוק ההיפך). מאותו רגע, גם אם הרצוג היה מנהיג פנטסטי ונחוש וישר ומתאים (והוא ממש לא עושה רושם כזה), הרי שברור לגמרי שקואליציה שלו תשעט לויתורים נוסח אוסלו, שיעלו לנו במחיר כבד, בדיוק כפי שויתורים כאלה עלו לנו במחיר כבד בעבר.
בכל מדינה עם סטנדרטים מינימלים של אתיקה ואחריות מקצועית גב’ אורית גלילי צוקר הייתה מודחת מהשיח הציבורי ואות קין של העדר אמינות ויושרה מקצועית היה מלווה אותה. למי שלא מכיר את הקליינטית נספר שהגב’ הייתה בשנות התשעים כתבת בעיתון הארץ. תחום סיקורה היה המערכת הפוליטית. מדי שבוע דיווחה הכתבת אורית גלילי בטורים דעתניים על הביצה הפוליטית. רק דבר אחד קטן הסתירה הגברת מקוראיה. שבמקביל לסיקור היא מנהלת רומן סודי עם אחד מחברי הכנסת – דדי צוקר. כן כן. תארו לכם את המקצועיות והאתיקה. אבל פה זה לא נגמר. בבחירות 2009 הייתה ד”ר גלילי צוקר ה”יועצת האסטרטגית” של מפלגת העבודה ואהוד ברק. זה נגמר בתוצאה הגרועה ביותר שקיבלה מפלגת העבודה אי פעם (המפלגה הרביעית בגודלה, מספר הבוחרים והמנדטים הנמוך ביותר בתולדותיה). בשנת 2011 עברה לייעץ לליכוד ולנתניהו למשך כשנתיים (ישנה טעות בפוסט – בסה”כ ייעצה כשנתיים ממרץ 11 עד מאי 13). הטעויות שעשתה בזמן הייעוץ כה רבות – החל מהראיון הגרוע של שרה עם שמלת הנמר ועד אמירות מביכות עם השוואה של שרה נתניהו למישל אובמה. בכלל זה נראה שהיועצת מזיקה יותר מאשר מביאה תועלת ותיזכר לה האמירה ששרה משתתפת בכתיבת נאומיו של נתניהו למרות שנים של הכחשה מיועציו הקודמים. אולם הדבר הגרוע ביותר הוא הקלות שבה הסירה מעל עצמה היועצת כל מראית עין של אתיקה מקצועית כאשר עם פיטוריה מהליכוד אצה רצה לתקשורת וסיפרה כל מה שיכלה על הזוג נתניהו בתקופה שבה הם, בסכלותם, נתנו בה אמון וסמכו על יושרתה המקצועית. לסיום אצטט כאן דברים שכתב עליה עוזי בנזימן – לא מאוהבי נתניהו – בעין השביעית:
“ד”ר אורית גלילי-צוקר, שסיימה לא מכבר כהונה בת שלוש שנים כיועצת לתקשורת פוליטית של בנימין נתניהו, לא התאפקה ומיהרה לספר לחבר’ה על ביבי ושרה ולחלוק איתם את רשמיה…
לגלילי-צוקר אין הסבלנות, חוש המידה, יכולת האיפוק והנימוס להמתין זמן-מה עם המידע שאגרה והתובנות שפיתחה על בני הזוג שאותם נקראה לשרת לפני כשלוש שנים. בוער לה לרכל עם כולם על מה שגילתה בלשכת ראש הממשלה ובמעונו הפרטי. היא הרי “יועצת לתקשורת פוליטית” (איזה מיצוב!), ויש לה שאיפות להשיא עצות נבונות גם לפוליטיקאים אחרים בארץ ובעולם(!), ולכן, לפי הבנתה, כרטיס הביקור היעיל ביותר שבו היא יכולה לנפנף הוא פיסות הרכילות שליקטה במחיצתם של בני הזוג נתניהו.
עיתונאים (כולל אלה שכותבים ב”העין השביעית”) אמורים לעודד את גלילי-צוקר לספר סודות מהחדר, ודאי לא לבקר אותה על כך. ובכל זאת, נכונותה לשתף את הציבור באבחנותיה (בנאליות כפי שהן) על מזגם והתנהלותם של ראש הממשלה ורעייתו, זמן קצר לאחר שסיימה את שירותה במחיצתם, אינה מחמיאה לה. יש מרכיב של משרת אמון בתפקיד מעין זה, גם אם הוא נעשה במתכונת של קבלנות משנה, וגלילי-צוקר הפרה אותו בריצתה לחלוק עם התקשורת את רשמיה. היא עשתה זאת במרדפה אחרי הג’וב הבא (“אני בעיצומו של החיפוש אחר ראש הממשלה הבא”), ולא הבינה שיהיו מי שישאלו את עצמם אם כדאי להם להפקיד את עצמם בידיה.”.
רק אומר.
1. עניין הבקבוקים ורהיטי הגן חשוב יותר מאי-מתן ראיונות לעתונות העברית משום שמדובר בעבירות על החוק הפלילי (גניבה של כספים ורכוש השייכים למדינה, כלומר לנו, האזרחים) לעומת אי-הסכמה להשיב על שאלות, דבר שנבחר ציבור אינו מחוייב לעשות על פי חוק. נבחר ציבור כראש ממשלה מחוייב חוקית בדין וחשבון לנציגי הציבור – הכנסת. והייתי מוסיף שבהתחשב ברמה הנמוכה של העתונאים, אני בהחלט מבין לליבו של איש ציבור שנמנע מלהתראיין.
2. על אורית “גלילי-צוקר” די לומר שאת השם צוקר אימצה בלא שהייתה נשואה למר צוקר, אבי בנה/בתה (איני זוכר כרגע) ויחסיה לא נמשכו זמן רב. זה אומר משהו עליה, לא?