אסטרטגיית “גן הוורדים” של נתניהו

הדקורציה הלאומית – סמלי לאום, מבנים שהם איקוניים, הפמליה – זו שבפניה ניצב המועמד לנאום באירועי קמפיין, משדרת את הסמכות והכוח הפוליטי, אבל האמריקאים מדביקים את הכינוי הבלתי מחמיא הזה למועמד שממעט להתערבב.

העיתונות האמריקאית עקצה את ג׳ורג׳ בוש האב ב-1992. “הוא עומד ונואם מתוך הוורדים של הגן הנשיאותי, וגם אם הוא כבר יוצא מרחבי הבית הלבן הוא תמיד עטוף בסמלי המנהיגות, כשהוא מתייחס למועמדים האחרים כאל ‘סתם וואנבי׳ס'”, כתבו עליו אז.

קמפיין היבחרותו מחדש של ג׳ימי קרטר ב-1980 תואר בעיתונות האמריקאית כהיצמדות למסרים ולמרחבי הבית הלבן. קרטר לא חטף ביקורת נוקבת, מכיוון שהעביר את שלהי כהונתו בניסיון לפתור את משבר החטופים באיראן, אבל גם במקרה שלו קמפיין גן הוורדים כשל.

אפשר לומר על בנימין נתניהו שהוא שכלל את ״אסטרטגיית גן הוורדים״ והפך אותה ל״אסטרטגיית הפטיו של משכן ראש הממשלה״. הוא יוצא לאירועים פוליטיים פה ושם. בליכוד מקפידים שהם יהיו סגורים לתקשורת. הוא ממריא במטוס הלאומי, מפליג ברכבים מוגנים, מנופף להמונים מעל במות, אבל הוא ממעט לגעת באנשים. הוא נואם נאומים יפים, המוכיח בשער, אבל ממעט לענות על שאלות וללכת צעד אחד אל מחוץ לבועה החמימה של יועצים-חברים שאינם בוגדים בו.

נתניהו לא מציג מצע או תוכנית כלכלית או מדינית כתובה. כששואלים את שרי הליכוד על חסרונה של התוכנית, הם מורחים את הציבור. ״מחר יהיה מצע, לכל היותר שבוע הבא״, אמר גלעד ארדן לתומכים בכנס שנערך בקריית גת לפני כשבוע פלוס. אבל לבוס שלו אין כוונה לפרסם מצע. מדוע צריך תוכנית כלכלית כתובה, כאשר אפשר לשכנע את הבוחרים שרק מי שאוחז בסמכויות ראוי להמשיך לאחוז בהן, על בסיס הכלל המומצא של שימור כוח האחיזה?

באסטרטגיית גן הוורדים של נתניהו לא רק שאפשר להיבנות על בחירה סלקטיבית של אירועים היסטוריים, אלא אפשר גם להתחמק מלדבר על העתיד באמצעות הישענות על ביצועים מהשנים האחרונות. אם לשפוט לפי ההיסטוריה של מועמדים אמריקאים, קמפיין רהיטי הפטיו של נתניהו לא יעבוד.