נתניהו חשש שילעגו לו והסתיר את הקביים

מנהיגים כמו קלינטון, מרקל וקנדי לא היססו להופיע בציבור כשהם נעזרים בקביים. אבל בלשכת נתניהו חששו שיריביו “יחגגו” על תמונה דומה שלו, ועכשיו, לאחר שהקיבוע הוסר, מקורביו מודים: הקביים הוסתרו בכוונה

הנשיא ביל קלינטון לא הסתיר אותם, הסנטור ג’ון קרי שהתמודד על נשיאות ארצות הברית, לא ברח מן המצלמה, אפילו ג’ון פ. קנדי תועד כשהוא נשען על קביים. ג’ורג’ בוש לא טשטש את מכת גזע העץ על פניו כשנפגש עם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון (התאונה המוזרה התרחשה בעת גיזום עצים בשעות הפנאי, אחת מפעילויות החופשה של הנשיא לשעבר), סגנו ריצ’ארד צ’ייני ישב בגאון על כסא גלגלים וגם הגברת הראשונה של אירופה, אנג’לה מרקל, לא היתה מוטרדת מן המראה המוגבל שלה. גם אצלנו, ראש הממשלה מנחם בגין, נעזר ב-1981 בכסא גלגלים (אחרי ניתוח שבירת ירך) כדי להעביר את חוק סיפוח הגולן, ולא חשש שכך ייראה בציבור.

אף אחד מן המנהיגים האלה לא חשש מפגיעה בתדמיתו, או שהאופוזיציה תנצל את נכותו הזמנית לצורך תקיפה פוליטית. אז איך זה שראש ממשלת ישראל נעזר בחודשיים האחרונים בקביים כדי לנוע ממקום למקום, ולא ראינו אפילו תמונה אחת שלו כך? ביום שני הגיע נתניהו לכנסת בפעם הראשונה מאז קרע גיד במשחק כדורגל עם נערים במסגרת צילומי תוכנית תיירות בינלאומית. הוא צלע קלות, אך לא עשה מאמץ מיוחד להתחבא מן המצלמות.

אבל איך התנייד בחודשיים האחרונים בתוך ביתו? בדרכו למשרד ראש הממשלה? ביציאה מן הרכב? כולנו מכירים את תמונת ראש הממשלה מטפס במדרגות בכניסה למשרד. בחודשיים האחרונים השתמש רק במעלית. כדי להגיע ממקום למקום, הוא נעזר בקביים, אך הציבור לא ראה אותם ולו פעם אחת. הוא אמנם שיתף בערוץ היו-טיוב שלו סרטון ובו נראית רגלו מגובסת, אך מדוע החביא את הקביים בכל הזמן הזה?

“אני לא נכנס לנבכי נשמתו. אולי הרגיש לא נוח עם המצב? צריך דווקא להעריך את העובדה שהמשיך לעבוד כרגיל ולתפקד, למרות המצב”, אמר לי אתמול ח”כ משה מוץ-מטלון (ישראל ביתנו), נכה צה”ל. “אני מעולם לא יכולתי להסתיר את הנכות שלי, אבל אני מכבד כל אחד שפועל על פי התחושות האישיות שלו”, הוסיף.

אבל ח”כ אילן גילאון (מרצ), בעל נכות ברגלו מאז חלה בפוליו כאשר היה בן שבע, רואה את הדברים באופן יותר ביקורתי: “מי שאמר לו להסתיר את הצליעה ואת הקביים, נתן לו עצת אחיתופל. אני צולע 55 שנים ולא מתבייש בזה. תהיה מספיק חלש כדי להרגיש את האנשים סביבך, ומספיק חזק כדי להיות זה שמשפר את המציאות. צליעה זה דבר כל כך אנושי ומי שנתן לו את העצה התדמיתית להסתיר את הצליעה, לא מבין תקשורת. אדם צריך להתבייש רק במעשיו ולא במצב שאירע לו שלא באשמתו. אני מאמין שכל הנכויות צריכות לצאת מן הארון, כי זה הרבה יותר אנושי ואמיתי להיות מוגבל מאשר להפגין כלפי חוץ את המושלמות המזויפת הזו של ראש הממשלה”.

ארגוני נכים התלוננו שהסתרת הצליעה והשימוש בקביים היתה החמצת הזדמנות. החמצה בהתמודדות עם הניראות של נכות, עם כך שלא מדובר במצב של חולשה, של משהו חריג. “עליתי על הדוכן ואמרתי לראש הממשלה, מה קרה, מה אתה מתבייש לצלוע? תבוא אלי ואני אלמד אותך איך צולעים. זו אסטרטגיה. אם יש משהו שנתניהו צריך להתבייש בו זה בממשלתו, לא בצליעה”, אמר לי גילאון.

נתניהו ויתר על אירועים רשמיים – בהם חנוכת האנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום בהשתתפות נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ומסיבת יום העצמאות האמריקאית בבית השגריר האמריקאי, דן שפירו – בעצת הרופאים שלא יסתובב יותר מדי. מסיבה זאת גם נערכו במשרדו כינוסי ועדות של הכנסת, ואתמול רק התנגדותו של מבקר המדינה יוסף שפירא, מנעה ברגע האחרון את קיומה של ישיבת הוועדה לביקורת המדינה בעניין אסון הכרמל במשרדו של נתניהו, אחד המבוקרים.

אך אתמול, בשיחה עם מקורבי ראש הממשלה התבררה סיבה נוספת, חשובה לא פחות. “זה ברור שצילומים של ראש הממשלה על קביים היו משמשים ללעג. לא רק ברשת, לא רק בממים או בסטטוסים, שזה ניחא, אלא בכלי תקשורת מסוימים שהיו עושים בזה שימוש כדי ללעוג לו. צריך להיות מציאותיים. נניח בעוד שנה או בעוד זמן מה, היו שולפים את ראש הממשלה מדדה על קביים ויוצרים לו את התדמית השלילית ולועגים לו. זה לא היה משרת את ארגון הנכים”.

אבל דווקא כשמישהו לועג לחולשה, למצב של חולי או קביים, זה משליך יותר על המלעיז, זה מעיד עליו ומבזה אותו.
“הציבור לא היה משליך את הלעג הזה כמשהו שלילי שעושים כלי התקשורת, אלא היו צוחקים על ראש הממשלה”.

אז זה הכל חשש מן השימוש שיעשו בזה בקמפיין פוליטי?
“לעג לראש הממשלה בגבס, היה מקבל היבט שלילי ולא תורם דבר לציבור הנכים, אלא רק פוגע בהם. ואנחנו צריכים לחשוב קדימה ולהבין איך זה ייראה”.

אגב, הרגל כבר לא כואבת לראש הממשלה. הוא עובר פיזיותרפיה וכבר מנסה לחזור לפעילות ספורט קלה במכשירים ביתיים באופן מדורג. האפיזודה הזו מאחוריו, נמחקה, והוא דאג היטב שבזיכרון הציבורי לא יישאר כל זכר להישענותו על קביים. בישראל של 2012, למרות ריבוי המצלמות והתיעוד ההמוני ברשתות החברתיות, יש דברים שעדיין אפשר להסתיר.

את הפוסט ניתן לקרוא בפלוג, באתר הארץ.