התירוץ התדמיתי הצולע של ראש הממשלה

יותר מוקדם היום פרסמתי באתר הארץ וגם אצלי כאן בפלוג, פוסט בנוגע לאין-קביים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.  עמיתי, עדי כהן, כתב ערוץ הכנסת שרואה את הדברים מול העיניים יום יום מוסיף, מדגיש, מחדד ואף הולך רחוק יותר ממני:

עדי כהן, פוסט אורח

כמה נוח לפטור את הימנעותו של ראש הממשלה מהופעות פומביות בתירוצי תדמית. השיקולים האלה פעלו גם אתמול, כשהועדה לענייני ביקורת המדינה היתה אמורה להתכנס. אבל לא מראה הליכתו של נתניהו הטרידה אותם, אלא יותר עצם הדיון וסיקורו התקשורתי.

התירוצים שנזרקו אתמול לאויר בנוגע למגבלות הסיקור של הועדה לענייני ביקורת המדינה היו צולעים בלשון המעטה (האולמות הצרים מלהכיל במשרד רה”מ, המקום שנקבע מראש ואי אפשר להעבירו וכו’). השורה התחתונה היתה – אנשי נתניהו משקיעים אנרגיות כדי למנוע או לכל הפחות להצניע את הדיון עצמו ולא את הרגל של ראש הממשלה.

כמו ילד שמנסה להתחמק מבית הספר ומקווה שהמדחום יצביע על יותר מ-37 מעלות, כך נתניהו הצטייר בחודשים האחרונים ובפרט אתמול כמי שמבקש להימנע מליצור מגע עם הרשות המחוקקת, עד להחלמה מלאה של הרגל. אם מתעקשים שם במשכן הוא ייעתר, אבל יעשה הכל כדי לכופף את הכללים. הועדה לביקורת המדינה רוצה לזמנו? – אדרבא, שתבוא אליו ובתנאים שלו. הוא הרי צולע, מותר לו.

תמוה עוד יותר שבוועדה קיבלו את התירוץ הזה כנימוק ענייני: מותר לסגור דיון פשוט כי ראש הממשלה צולע. מי יתננו גבס בכל מושב של הכנסת. ברגע האחרון נמנע הפיאסקו, לא בזכות עמידתה האיתנה של הכנסת אלא נוכח לחץ של משפחות הנספים בשיתוף התקשורת וההתפכחות שהגיעה ממשרדו של מבקר המדינה.

בסופו של יום נתניהו שרד את ההופעה הפומבית בצורה די מרשימה – כלומר, הוא לא צולם צולע. על הדרך גם גילו בלשכתו שהישיבה לא היתה כל כך נוראית עבורו. עיקר הטענות של המשפחות לא מופנות כלפיו ועבורו זו היתה הזדמנות נוספת להציג יכולת רטורית, שהקולגות שלו יכולים רק להתקנא בה. בתום הדיון לא היה ברור למה ניסה להתחמק ממנו מלכתחילה.

נוכח נימוקי הלשכה מעניין להיזכר שהשיקול התדמיתי נדחק הצידה לפחות פעם אחת, בהלוויתו של יצחק שמיר ז”ל, נתניהו נראה אז עם הקביים להרף עין והוכיח שכבוד, למתים לפחות, הוא מסוגל לחלוק גם עם רגל פצועה.

הכתבה של עדי כהן בערוץ הכנסת על הדיון אתמול בועדת ביקורת המדינה