מיהו פמיניסט? למה מרב מיכאלי לא חייבת לתמוך ביחימוביץ’

מובן שיש סיבות רבות למהלך של מיכאלי ופמיניזם אינו השיקול היחיד. אך לאור הדיון שהתפתח, שווה להעלות זכרונות קמפיין מלפני שנה, מן התאים הורודים במוחי, ולבדוק לרגע את סוגיית הפמיניזם במפלגת העבודה.

לפני שנה, כחודש פלוס לפני הבחירות הכלליות ערכהשדולת הנשים כנס רב משתתפים ומשתתפות אליו הזמינה את כל ראשי המפלגות. אמנם היה זה, עוד אחד מאותם הכנסים הרבים שהתקיימו, אך בשדולת הנשים הצביעו על מסורת קודמת, של כינוס בכירי הפוליטיקאים ממש לפני בחירות כדי לשמוע מהם – גם על האג’נדה בתחום קידום נשים.

יו”ר יש עתיד, יאיר לפיד, עם רשימה המונה 40% נשים הגיע ונאם בכנס שדולת הנשים. גם יו”ר מרצ, זהבה גלאון, עם 50% נשים ברשימה, היתה שם. יו”ר התנועה ציפי לבני (עם הרשימה הכל-גברית שלה) דיברה.  הליכוד, לא הסכים לשגר את ראש הממשלה ושלח את לימור לבנת למלא את מקומו. למי שזוכר, נתניהו התבצר בביתו ולמעט גיחות ספורות לא התערבב באירועים פוליטיים במשך כל התקופה, אפילו לא עבור חברי מפלגתו.

וכך, יו”ר העבודה, שלי יחימוביץ’, שראתה עצמה מתמודדת ראש בראש עם נתניהו על ראשות הממשלה, לא הגיעה לכנס שדולת הנשים. הטיעון הרשמי היה: קשיים בלו”ז. אולם יחימוביץ’, כך הסתבר, שהתה באותו הבניין בית ציוני אמריקה, שעה קודם לכן בכנס אחר ונשות שדולת הנשים שהתכנסו במבואה לקראת הכנס שלהן, ראו אותה יוצאת מן המפגש המוקדם.

במקום יחימוביץ’, התייצב בשדולת הנשים, יצחק (בוז’י) הרצוג, מספר 2 במפלגה ודיבר על האג’נדה הפמיניסטית שלו. אגב, גם נפתלי בנט, יו”ר הבית היהודי, אמור היה להיות נוכח ורק בשעות שלפני הכנס, הסתבך לוח הזמנים שלו והוא נעדר.

האירוע ההוא, לא פגע במערכת היחסים של יחימוביץ’ עם שדולת הנשים. ממילא במהלך השנים שקדמו שמעתי מנשות שדולת הנשים ומארגוני נשים אחרים חוסר שביעות רצון ממערכת היחסים עם מי שהן החשיבו כאישה החזקה ביותר בכנסת. הרי גם כשציפי לבני היתה יו”ר האופוזיציה, ארגוני שמאל וארגונים חברתיים סימנו את יחימוביץ’ ככוח חברתי-כלכלי אדיר.

עם זאת יש לומר, יחימוביץ’ הוכיחה נחרצות רבה מול אורי שגיא כאשר רצה להתמודד בפריימריז בתוך מפלגת העבודה – ותמיד פעלה במאבקים ציבוריים בנוגע לאלימות נגד נשים. כמו כן, בתקופתה של יחימוביץ כיו״ר העבודה עלה מספר הנשים, בפעם הראשונה בעשיריה הראשונה לשלוש. דווקא לשינוי הזה התנגד הרצוג במהלך הכנת השינוי התקנוני

בינתיים מחוץ למפלגת העבודה – בלי להתבלבל  – הלכו לפיד וגלאון ודאגו ל 40% ו 50% נשים, בהתאמה. אצל לפיד, בהחלטה בלתי דמוקרטית של אדם אחד ובמרצ, בתהליך דמוקרטי פנימי שלא מאפשר היום ובעתיד ירידה מתחת לקו ה 40%. אפילו בישראל ביתנו, הקפידו בעבר וממשיכים להקפיד על לפחות 30% נשים.

פעילים במפלגת העבודה דווקא רצו, שבמפלגתם יובילו קו מן הסוג הזה. אם לא באותו הרגע (לקראת הבחירות בינואר 2013) אזי להמשך הדרך ואולי באופן מדורג. זהו הסטנדרט שעובדים לפיו במדינות החותרות לייצוג שווה בין המינים. אולם יחימוביץ’ לא רצתה בכך. והתוצאה ידועה: למפלגת העבודה יש סיעה המורכבת מ 75% גברים ו 25% נשים, כולל היו”רית עצמה.

במקביל, מתברר שגבר יכול להיות פמיניסט באותה המידה כמו אישה. ולראיה, ח”כ מרגלית, היה מודע לביקורת של ארגוני הנשים (הפעם ארגון אחר, תא העיתונאיות שאף אני אחת מפעילותיו) על אולפני הטלוויזיה המעדיפים לראיין גברים ורק גברים. הוא שמע ואף יישם אחרי שמצא עצמו יושב באולפן טלוויזיה על טהרת הגברים והרגיש שזה מוזר. הוא הצהיר שלא יישב יותר באולפנים שאין בהם נשים וניסה לשכנע פוליטיקאים נוספים להוביל מהלך בעניין.

הרצוג, אם יבחר, יצטרך להשיב לפעילי מפלגת העבודה בדיוק באותן הטענות לעיל. הסיטואציה הטובה ביותר עבור נשים בוחרות (וגם עבור גברים) היא כשהן יכולות לבחור בין שתי אופציות פמיניסטיות ולא להסתפק בהצבעה עבור אישה באשר היא אישה.

אז להגיד לכם שההצטרפות של מיכאלי להרצוג, כבל ומרגלית – אינה טבעית? אולי ההפך הוא הנכון