הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
הקלפיות שקטות, אבל המתמודדות אופטימיות – טל שניידר מסיירת באיזור השרון ומחפשת רוח קרב נשית. דיווח מהשטח
מתוך פרויקט גברתי ראש העיר של סלונה
אין הפתעות בבחירות לרשויות המקומיות. המוני מועמדים, דוכנים, חומרי הסברה, בלונים ורמקולים מציפים את הכניסה לקלפיות – אך מצביעים ומצביעות אין.דילגתי בשעות הבוקר בין הוד השרון לפתח תקווה וכמובן, הכל אחרי שהצבעתי ברמת השרון והתופעה דומה בכל מקום: מועמדים שמנסים למשוך את הציבור לקלפיות, שהתרוצצו בחודשים האחרונים בין חוגי בית, שהציעו ומציעים לחדש ולרענן – אך הציבור ברובו אדיש.”איך את כל כך בטוחה שתבחרי, אם אף אחד לא בא להצביע כאן?” שאלתי את מספר 3 ברשימתו של אמיר כוכבי לעירית הוד השרון, יעל לבנוירט-ראם. “אנשים רוצים שינוי ואני מקווה שזו הסיבה שיצביעו לנו. לגבי השקט פה בחוץ בקלפי, זה אכן מבאס כרגע ואני מקווה שאחר הצהריים תהיה פה יותר תנועה”
מחכה לתנועה. יעל לבנוירט ראם, מתמודדת בהוד השרון
נשים רבות נטלו את המושכות לידיהן, נכנסו לקלחת והשתלבו בפעילות מקומית, אך מה הסיכוי שלהן באמת להוביל שינוי בייצוג בשלטון המקומי?אנחנו כאן באתר סלונה, עסקנו בחודשים האחרונים באינטנסיביות בנושא מועמדות נשים בשלטון המקומי, העדרן מתפקידים בכירים ברשויות והקשיים שניצבים בפניהן בהתמודדות. קשה היה לפספס את האיומים על נשים במגזר החרדי, קושי לפרוץ את חומת החמולות הגברית במגזר הערבי ואחד הקשיים המרכזיים בכל המגזרים – אי קיומה של הגבלת כהונה על ראשי ערים מכהנים, דבר שאינו מאפשר לדמויות חדשות במישור המקומי לפרוץ לתוך המודעות הציבורית.היום נדמה שהציבור הישראלי אינו רואה בהעדר ייצוג נשים במישור המקומי עניין מטריד. אחרי עשרות שיחות עם מועמדות, מועמדים ומצביעים ברחבי ישראל, זו היא התחושה. אין נשים? אז מה? זה לא באמת משנה לתושבים בכל אחת מן הערים. ייצוג נשים כערך, כנושא שרלבנטי לחיים המקומיים, לא מעניין כמעט אף אחד. “צריך להצביע למישהו ראוי, מישהו עם הוכחות וקבלות על עשייה, ולא לאיזה אישה רק בגלל שהיא אישה”. הדברים הללו נאמרים כלאחר יד, למרות שנשים רבות שהציגו מועמדות הביאו איתן רקע עשיר של עשייה.
יפית מהוד השרון: “אצביע ליואב רוזן. הנושא של הנשים חשוב לי אבל יותר חשוב זהות ראש העיר”
ייצוג נשים, באמצעות העדפה מתקנת בחברות ציבוריות (מינוי דח”צים) או ברשימות המפלגות לכנסת (כל עוד לא מדובר בש”ס, יהדות התורה או רע”ם-תע”ל) נתפס כהולם בתודעת הציבור. אך כאשר מדברים על השלטון המקומי, נדמה שזה מתקבל במשיכת כתף.
מחוץ לקלפי בפתח תקווה, שוחחתי עם כעשר נשים וכמה גברים. רובם לא הסכימו להצטלם, אך כל מי ששאלתי: האם מפריע לך שאין אף אישה מועמדת בעיר שלך? כולן ענו לי ללא היסוס: “כן”. מפריע להן בתיאוריה, זה נכון. את הגברים זה פחות מטריד, מסתבר. מצביעה אחת, אישה שבאה עם שתי בנות בגיל ההצבעה הוסיפה: “ראית איזה יופי. אתמול קיבלנו סוף כל סוף נגידה”.
יש מודעות, אך אין תוצאה. כיוון שבפועל, וזה עלה מכל הערים הרבות בהן הסתובבתי בחודשים האחרונים, בוחרות ובוחרים מתבוננים אך ורק על המצע ועל ההישגים העירוניים. הם אינם חושבים שייצוג שווה רלבנטי לחייהם וכך, מי שהיה ראש העיר (ב 98% מן המקרים זה גבר), הוא גם שיהיה ראש העיר בהמשך. כי הוא ורק הוא, יכול להציג הישגיים.
דוד ותקווה אליהו מפתח תקווה. תקווה: “מפריע לי שאין אישה מועמדת”, דוד: “לא מפריע לי שאין אישה מועמדת”
שרה בפתח תקווה: “חשוב לי להצביע לנשים”
במקומות ספורים, בהם מתרחש מאבק פוליטי עירוני- רמת גן, פתח תקווה, הרצליה, ירושלים – יש מעט מאוד מועמדות נשים, אם בכלל. בערים גדולות אחרות, בהן נשים מנסות לבצע מהפך – חיפה, ראשון לציון, אשקלון – הדבר כמעט בלתי אפשרי.
