הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
בסיעת הליכוד בכנסת נתגלע היום ריב גלוי בין השרה לשוויון מגדרי גילה גמליאל לבין שרת התרבות מירי רגב (גמליאל: אסור לנהל שיח פופוליסטי לגבי התרבות. רגב: תתעסקי בענייני משרדך ולא במשרד שלי) והדבר דווח מיידית ברשתות החברתיות. ככה זה זה בסיעה של שלושים ח”כים ועוזריהם השומרים על קשר אינטנסיבי עם עיתונאים. מיד יש מי שמשגר מידע לכתבים והדברים מצויצים בזמן אמת.
אך מה שאולי פוספס מעט היה הויכוח הגלוי והבוטה שהתפתח היום בסיעת ישיבת המחנה הציוני. לדברי חלק מן הנוכחים בסיעה (שוחחתי עם ארבעה פוליטיקאים) האוירה היתה מאוד לא נעימה, בלשון המעטה.
ישיבת סיעת המחנה הציוני, 15 ביוני 2015
מכיוון שלא הייתי שם ברגעי הקטטות אז הנה תמצית הדברים:
מצד אחד, הנוכחים ניסו לאתגר את ח”כ מיכאלי, בישיבה הראשונה שהיא מנהלת בתור יו”ר סיעה. “בדקו גבולות כמו ילדים בגנון” סיפר לי אחד הנוכחים. כמעט כל סעיף שעלה לדיון זכה לויכוח. חלק מן הנוכחים אף פנו אליה בבוטות, הרימו טונים, והתווכחו בקול רם.
מיכאלי קיבלה גיבוי מח”כ איתן כבל אותו החליפה בתפקיד לאחרונה. יו”ר העבודה הרצוג, לא נכח (הלך לפגישה עם יו”ר הכנסת. אולי כדי להמשיך ללבן את ענייני חזן?)
מצד שני, מספרים לי שמיכאלי לא ממש הצליחה להשליט סדר.
ח”כ איתן “לא אהיה חותמת הגומי שלך” ברושי – סירב להצטרף אוטומטית להתנגדות האופוזיציה בנושא העברת תחום מפוני גוש קטיף תחת אחריותו של שר החקלאות אורי אריאל. השר אריאל, כך הבנתי, מושך את הטיפול בנושא הזה ממשרד הבינוי ולתוך משרד החקאלות.
האופוזיציה, והמחנה הציוני בראשם, שמתכננים לחימה ממושכת בכנס הקיץ הנוכחי, כבר מגלים סימני שבירה מבפנים. חברי הכנסת דני עטר וברושי, המגיעים מן המגזר ההתיישבותי, התנגדו לללכת עם האופוזיציה. בסופו של דבר סוכם שיהיה חופש הצבעה בנושא.
נושא נוסף: חוק איחוד משפחות פלסטיניות/חוק האזרחות או כפי שח”כ עיסוואי פריג’ (מרצ) כינה את החוק הזה ‘חוק איסור ההתאהבות הפלסטיני’.
על פי המצב המשפטי הנוכחי, מדי שנה נדרשת הממשלה להאריך את תוקף הוראות השעה בחוק האזרחות תקנות שעת חירום המסדירות את הנושא. מדובר באיסור ליתן מעמד חוקי בתוך ישראל לבן/בת זוג פלסטיני שנישא/ה לאזרח/ית ישראלי/ת. במחנה הציוני התכוונו להתנגד להארכת הוראת השעה אך כאן כבר קמה בתוך הסיעה מהומה שלמה. “אלה הם נושאים שמייצרים אמוציות אצל אנשים. אנחנו חלוקים על זה” אמר לי אחד הח”כים ששוחח איתי. חברי הכנסת בר-לב, ברושי, איילת נחמיאס ורבין, עטר ונוספים הודיעו שלא יסכימו בשום פנים ואופן להתנהג כאופוזיציה בנושא הזה. לכל הפחות הם ימנעו במליאה ולא יהוו אופוזיציה לוחמת. אגב, מדובר בפעם ה 10 שהכנסת מאריכה את הוראת השעה המדוברת. מצב זמני שהפך מזמן לקבוע.
ועוד: המשך הויכוח היה בנושא התנגדות בהצבעה בקריאה ראשונה לחוק שיאפשר שינוי ייעוד דירות מעסקים לדירות למגורים/שכירות, תוך עצירת ההיתרים הניתנים ברשויות המקומיות לבעלי עסקים קטנים. גם בנקודה הזו חברי הכנסת אראל מרגלית (מרכז האופוזיציה בועדת הכספים), שמולי, טרכטנברג, בר-לב, כבל ונחמיאס-ורבין, ולמעשה רוב סיעת המחנ”צ, הודיעו שלא יצביעו נגד הממשלה, על אף שההצבעה בשלב הראשוני, היא רק בקריאה ראשונה, בה ניתן עדיין לתת פייט לממשלה (ואת התמיכה לכאורה ניתן לשמור לשלבים אחרים).
עוד מן הנעשה במחנ”צ:
גלעד רבינוביץ’, המגיע מן השוק הפרטי (היה מנכ”ל חברות הייטק) מונה למנכ”ל מפלגת העבודה במקומו של שמעון בטאט. בסיום ישיבת סיעת המחנ”צ נשלחה הודעה על סיום עבודתו של בטאט. ובהמשך אף נפתחו שם, בחדרי הסיעה, בקבוקי שתיה (השלימו לבד את סוג השתיה כיד הדמיון הטובה עליכם).
מפלגת העבודה תכונס לועידה בשבועות הקרובים, אם אני לא טועה, הועידה ראשונה מאז הבחירות. על הפרק בין השאר: קביעת מועד לפריימריז לראשות המפלגה.
ביום רביעי הקרוב, לדרישת המחנ”צ, יכונס בכנסת דיון לפי דרישת חתימת 40 ח”כים המחייב את ראש הממשלה להתייצב. הנושא שעל הפרק: הזנחת הפרירפיה. ינאמו: חברי הכנסת מרגלית, פרץ ונדמה לי שגם עטר.
מבחינת התוכן, הויכוחים נשמעים לגמרי לגיטימיים. לא ראיתי או שמעתי את הסגנון אז אני לא יכול להגיב בקשר לזה.
גילה גמליאל ממשיכה להרשים. אחרי שהוכיחה בעבר שהאידיאולוגיה שלה עומדת למכירה בתמורה לג’וב של סגן שר (כפי שהוכח בימי ההעקירה), היא כעת חושבת שתצליח לקנות אהדה מצד אלה שחושבים שהמצביעים שלה הם עדר של בהמות. הייתי אומר שהיא נאיביצ, אבל מכיוון שאין לחשוד בה בדבר כזה (עוד לא נולד עסקן סטודנטים נאיבי), הרי שההנחה היא שהיא עדיין חיה בעידן הקודם, שבו לא ניתן היה לדעת מה המצביעים שלך חושבים, ונאלצת להסתפק במה שחושבים “מעצבי דעת הקהל”.
כאן המקום לציין שאת צדקת ואני טעיתי בנוגע לדברים שכתבת בשעתו על הפייסבוק וחשיבותו. במשך שנים נטיתי לזלזל מאוד בהשפעתו של הפייסבוק, בעוד שאת טענת וחזרת טענת שמדובר בכלי חשוב מאין כמותו – והנה, השנים האחרונות, ובעיקר החודשים האחרונים, מוכיחים שגם אם טעית אז, בוודאי שאת צודקת כיום (למזלו הרע של השמאל…). גילה גמליאל, שבעקרון נורא חשוב, ללכת עם הזרם, עדיין לא הפנימה שקל מאוד לדעת מה חושבים מצביעי הליכוד והימין (מירי רגב דווקא כן הבינה זאת, וזו הסיבה שאחרי התחלה מהוססת, הפנימה שאין מה לפחד מחבורת המסובסדים שמקללים אותה – שכן הציבור הרחב בכלל, ותומכי הליכוד בפרט, דווקא מסכימים איתה שלא צריך לממן כל נפיחה של פעיל שמאל קיצוני כזה או אחר). יחי הפייסבוק!:)
הפייסבוק גם עזר למחאתה המוצדקת של אורטל תמם האמיצה, שהצליחה לבלום עיוות הזוי במסגרתו משרד החינוך הישראלי מימן הגעה של תלמידים להצגה שסיפרה באמפתיה על עוללותיו של רוצח אנטישמי, אכזרי ופחדני, שהרג אדםך רק בגלל שהוא יהודי.
השמאל, שעדיין לא מפנים שיש הבדל גדול בין למנוע קיום הצגה, לבין סירוב לממן אותה מכספי משלם המסים, מפגר הרחק מאחור, ומסתפק בעריכת כנסים של הערצה הדדית, שרק מייצרים כותרות מביכות נוספות, כשמסתבר שהכולם שם חולים בגרבזת חריפה…
מפלגת העבודה נקרעת לשניים, לא על רקע משחקי גן ילדים, אלא על רקע העניין המובן-לגמרי של מפלגה שהייתה ציונית לגמרי בעברה, וכעת חדרו אליה גורמים פוסט ציוניים רבים. העובדה שבעבודה היו כאלה שחשבו שרק בשם “היותנו אופוזיציה” צריך להמשיך להתעמר בעקורי גוש קטיף (מבלי להבין שזה רק מחליש את הסיכוי שלהם לשכנע מתיישבים באיו”ש לעזוב את בתיהם מרצון), ורק בשם “היותנו אופוזיציה” צריך לתמוך בחידוש זכות השיבה הזוחלת, במסגרת “איחוד המשפחות – אבל רק לתוך הקו הירוק” (או כפי שמכנה זאת עיסאוי פריג’ בלבו: “חוק איסור ההתאהבות הפלסטיני בתעודות זהות כחולות”).
המינוי של מרב מיכאלי ליו”ר הסיעה, הוא נצחון חזק לזרם האולטרה-שמאלי במפלגה, וטבעי שאלה מתוך המפלגה שעדיין חושבים שליהודים יש זכות להגדרה עצמית, יתקשו לתמוך בעקרונות שמתאים לרשימה המשותפת או למרצ (בגירסתה הנוכחית, זו שמתקרבת לBDS מיום ליום).
להיות אופוזיציה אין פירושו להתנגד לכל רעיון שמציעה הממשלה, גם אם אתה תומך בו. העובדה שמחצית מאחייניו של בכיר חמא”ס אסמאעל הנייה, גדלים ברהט כאזרחי ישראל, היא דוגמא פשוטה, מדוע הוראת השעה לחוק האזרחות, היא כ”כ קריטית. להתנגד לה, לא מלמד על נאורות, אלא סתם על עצימת עיניים למציאות…
קצת נתונים לידיעת השרה לענייני צעירים, זקנים ומגדר:
אחד מחברי וועדת הרפרטואר לענייני תיאטרון שהמליצה על יצירת המופת המדוברת הוא איש תיאטרון בשם אורי שני. לאחר שביים מספר מחזות בתיאטרון המהולל עבר איש הרוח לשירה ופירסם את השיר הבא:
“מגן גולית
מגן דוד יקר! איני יכול לשאת עוד
את הופעתך. אנא התרחק מ-
מני ומכל מי שעדיין יקר לי,
תעזוב אותי! תרפה כבר! אתה מבחיל! נמאס לי!
…”
למאותגרים אלתרמנית הוסיף ברוב חוכמתו ביאור עגנוני:
“ולמגן גולית אני גם לא צריך לכתוב במשקל ובחרוז, ממילא אין לך חוש לזה. לגסותך אין קצב, ההרמוניה זרה לך, מגן גולית. אני מפחד ממך. אתה מופיע פתאום, בלי הזמנה, ואז ששת החודים שלך דוקרים אותי בזה אחר זה.”
בשנת 2013 היו הכנסות אלמידיאן ממכירת כרטיסים כחצי מיליון שקלים על כ100 הרצות (הרוב מכרטיסים מסובסדים). על פעילות זו קיבל התיאטרון כ2 ורבע מיליון שקלים כתמיכה מהעיריה והממשלה, הרבה מעבר למה שמתירים הכללים (המעוגנים בחוק) של משרד התרבות. בפועל מדובר בסניף של בלד שמשמש לתעמולה אנטי ציונית רב ענפית מלבד הצגות כגון כנסים ותערוכות. הפרחים ללימור לבנת.
שים לב, כתבת המון עובדות חד משמעיות בתגובה שלך. עובדות הן עניין בעייתי, שכן הן נוטות להיות ימניות, וככאלה מובן מאליו שהן גזעניות, פאשיסטיות, לא למדו את הלקח, מתלהמות, ולאחרונה למדנו שהן גם בהמות.
אם תמשיך בסורך, ייתכן מאוד שיופיע כאן יוזר שיכתוב תחת ניק בסגנון “כייל זקן יאנתרקס”, או משהו בסגנון (תוך שיקפיד שהניק שלו יכלול היפר-קישור לפוסטים אחרים פה בפלוג, מטעמי pagerank, מן הסתם…) וירביץ בך תורה…
כדי להימלט מאותם צעדי נגד שמפניהם הזהרת אביא נתון נוסף שיוכיח את איכותו האומנותית של תיאטרון אל מידאן. באותה שנה (2013) צפו בהצגות התיאטרון כ20 אלף צופים. חשבון ימני פשוט יראה שכל כרטיס סובסד (בסיבסוד ישיר) בסכום העולה על 110 שקלים. האם אתה מכיר עוד תיאטרון ישראלי שערכם של כרטיסיו מתקרב לסכום הזה?
מי מסבסד את ההכנסות הראשוניות של התאטרון (חצי מיליון ש”ח)?
משרד החינוך מממן רכישת כרטיסים של הצגות שאושרו על ידי וועדת הסל שלו. בחירת ההצגות נעשית על ידי בית הספר והוא מקבל שיפוי על ההוצאה. זהו סיבסוד עקיף. בנוסף יש מימון מעמותות וקרנות אירופיות.
הנה כי כן, נראה שבכל זאת יש ציונים במחנה הציוני.
אין לכתוב “ציונים”. יש לכתוב “סרבני אופוזיציה לוחמת”…
הטקסטים בבלוג הזה גדושים בהתנסחויות עילגות ו”חפיפיות”, אך גם לסגנון הזה יש גבולות. המלה “ברדק” (שפירושה בית זונות) – מבישה.
המלה ברדק היא מלה בסלנג שפירושה אי-סדר, התנהגות לא ממושמעת. היא מתאימה ככפפה ככותרת לפוסט.
ראה https://he.wiktionary.org/wiki/ברדק
אולי לדוברי רוסית היא נשמעת בוטה, אבל מכאן ועד להגדרת השימוש בה כמביש – המרחק רב מאד.
אתה צודק. גם לקרוא למישהי “שרמוטה” (זונה, בערבית) זה בסדר כי בסטנדרטים הישראליים גסות רוח היא משהו “מגניב”.
כנ”ל “קיבינימט”, שפירושו: הפות של אמך.
נו אני שמח שסוף סוף יש פה מישהו שלוחם בשפה הגסה. יש לך עוד הרבה ביטויים שאתה רוצה ללמד אותנו (שאסור להשתמש בהם)?
יצחק בן נחמיה – ההערה שלך (מחאה על המילה ׳ברדק׳) נרשמה. לא ידעתי שזו מילה כה פוגענית. במקום שבו אני גדלתי (מקווה שמקובל עליך שיש שימושים שונים למילים שונות) זו מילה לגיטימית, רגילה, שגורה, ואפילו כזו שלא מבטאת בצורה החמורה ביותר מצבי בלגן/כאוס וכולי. אבל לוקחת לתשומת לבי.
אתה זה שהחליט להמציא כללים בעברית (שנוגדים את האקדמיה) בפוסט עם ההערה שלי על קווי היסוד של הממשלה?
חוק האזרחות לא אוסר על בני זוג פלסטינים להתאחד בישראל. הוא אוסר על כל אזרחי ישראל, ולא משנה מהו מוצאם או דתם, “לייבא” בן זוג מרשות הטרור הערבית.