הדיפלומט האיראני שלי ואני

דיווחים מנסיעתי לאסטנה קזחסטן, לפני כשבוע:

שלושה ימים של שיטוטים באסטנה עיר הבירה של קזחסטן, ולא מצאנו חנות מזכרות עם תמונת המנהיג, נורסולטן נזרבייב. אין דוכנים עם חולצות, בשום מקום לא נישאים פוסטרים של פניו. אף לא פסל אחד של המנהיג הבלעדי הדיקטטור של האומה הקזחית. בכניסה למגדל ה׳בייטרק׳, ניצבה חנות מזכרות קטנה. וגם שם, בסמוך למעלית ממנה מטפסים לנקודת התצפית הגבוהה בעיר הבירה, אין ממורביליה עם פני המנהיג. נזרבייב, השליט אשר נבחר רק בחודש שעבר ברוב מוחץ של 97% מן הבוחרים בקזחסטן, לא מרוח בכל פינה בעיר הבירה שבנה רק לפני 17 שנה.

קזחסטן, המדינה התשיעית בגודלה בעולם (בשטח), היא דיקטטורה על פי כל הסממנים החיצוניים, אך אורח לרגע המבקר שם עשוי לדמיין שזו היא דיקטטורה נאורה, כזו המתחפשת לדמוקרטיה. הדת השלטת היא איסלם, אך אין נוכחות חזותית חיצונית לדת. ללא קולות מסגדים, ללא רעלות או לבוש צנוע, ללא מסרים דתיים בחוצות. 75% מן התושבים הם קזחים והשאר, ברובם, רוסים, אך אין זכות ביטוי וביקורת למיעוטים אתנו-לאומיים. נזרבייב קיבל תמיכה מסיבית, בבחירות שאף אחד לא הגדיר אותן כ״חופשיות״. לאופוזיציה אין כוחות או משמעות במשטר, וכלי התקשורת במדינה ממשיכים לסקר את הנעשה כאילו מדובר באקט חופשי ונאור של חופש הביטוי.

בחלקו העליון של מגדל ה׳בייטרק׳ מוצבת עמדה מוזהבת ובה תבליט-שקוע של כף ידו של נזרבייב והמבקרים מגיעים, זה אחר זה ומצטלמים בשעשוע בהטבעת כף ידם בידו של המנהיג. סבתא, אמא ותינוקת מצטלמות ומניחות את כף יפה של הקטנטונת בשקע. ואיפה נזרבייב? הפנים שלו לא כפו את עצמן עלינו במהלך הביקור. אבל האופי, האופי היה בכל מקום.

דווקא בלילה האחרון, בקניון המפואר ׳מגה׳, איתרנו את המקום בו פניו מעטרות על כל המדפים. בחנות הספרים נמצא אגף שלם, עם עשרות ספרים המתארים, בדקדקנות של יומן ביצועים, כל יום וכל שנה בחיי המנהיגות של נזרבייב. שם הוא מצולם על כל הכריכות ובתוך הספרים, בתיעוד מפורט של פגישותיו הגלובליות וביצועיו ברחבי קזחסטן. המנהיג אינו ניצב בפסל כיכרות אלא חרוט בספר, במרכז הקניות.

קזחסטן, לשעבר אחת ממדינות ברית המועצות, ניצבת עצמאית בחיץ שבין רוסיה מצפון לבין סין ממזרח. עם שליטה על כשליש מחופי הים הכספי ובהיותה יצרנית האורניום הגדולה בעולם (15%), קזחסטן הינה גם כוח משמעותי בשוק הסחר בנפט בהיותה מייצאת של נפט גולמי ומשמשת גם כמי שדרכה עוברים צינורי הנפט מן החשובים בעולם (מאיזור הים הכספי ומזרחה ודרומה לטורקיה).

הוזמנתי, עם קבוצה של עיתונאים, לכנס של האו״ם בנושא תקשורת במזרח התיכון. השיח בין ישראלים לפלסטינים תמיד מעניין ולעיתים אף יש בו חדש, אך את עיקר סקרנותי משכו דווקא עניינים בשולי הכנס.

בניגוד לתדמית שנוצרה למדינה הזו, בסרט המפורסם ׳בוראט׳, עיר הבירה אסטנה מודרנית ומבהיקה מנקיון. הלכנו ברגל מרחקים נאים במזג אויר יפהפה (החורף שם הוא בלתי נסבל, כך אומרים) בשדרה רחבה של העיר, בין קניון לקניון. חלפנו לצידם של מבנים מפוארים, מזרקות מרשימות ומדרכות מעוטרות בגינות נוי.

באחד הרגעים, ממש ביציאה מן המסגד הענק (והנקי) של העיר, בעודנו ממתינים ברמזור הולכי הרגל, מנקה רחובות רכן על המדרכה, כשהוא מנקש עשבים ירקרקים צנומים מבין חריצי המדרכה. הייתי במקומות רבים בעולם, חייתי בוושינגטון די.סי הנאה והמלוטשת. בשנה האחרונה יצא לי אף לבקר לראשונה ביפן, ששמה הולך לפניה בתחום של ההייגינה של המרחבים הציבוריים. עיר גדולה (800 אלף איש) ומצוחצחת שכזו טרם יצא לי לראות.

צעדנו (עם חברי העיתונאים גדעון לוי ואיתי אנגל) במקריות לתוך קהל מסיימי תיכון שהתכנסו למסיבת סיום בלב כיכר מרכזית למרגלותיו של מגדל ה׳בייטרק׳. בעוד הם חוגגים, רוקדים ושרים, עם מופע פופ על הבמה (מוזיקה אמריקאית, אלא מה), עובדי הנקיון התכופפו סביבם והרימו בדלים של סרטים וניירות שנפלו על הרצפה. לפני שהנערים סיימו לחגוג, הכל היה כבר נקי.

בערב מאוחר יצאתי לסיור רגלי סביב המלון, וגם שם, גשרים נוצצים, תאורת רחוב מסוגננת וכאשר ירדתי מתחת לגשר, בסמוך לנהר הרחב, במקום בו בכל מדינה אחרת אפשר היה למצוא ציורי קירות, הומלסים זרוקים, סרחון של שתן או סתם זבל מקומי, באסטנה: נקי. אפשר היה לערוך שם פיקניק ולאכול הישר מן הרצפה.

העיר אסטנה כה מדוגמת, משופצת ומדונדשת עד שמבקר לרגע יכול היה לדמיין שחיים שם רובוטים צייתנים ולא אזרחים עם לב פועם, וחשק לטנף את הקירות.

בפגישה עם סגן השגריר הישראלי באסטנה, אמיל בן נפתלי, שמעתי שנזרבייב, בראשות קזחסטן שם דגש על מדיניות ׳מרובת-הווקטורים׳. במדינה שנמצאת בין רוסיה (מצפון ומערב כאשר אוקראינה הלאה מערבה) לבין סין ממזרח, ואיראן המשתרעת דרומית מעבר למדינות החיץ אוזבקיסטן וטורקמניסטן – החליט השליט בן ה 74, להיות השכן הטוב של כולם.

לא רק להיות השכן הטוב, נזרבייב שואף להיות הדיפלומט האיזורי ומי שיתווך בסכסוכים שונים. כך הציע את עצמו ואת אסטנה הסטרילית שלו כמקום הנכון לשיחות שלום בין רוסיה לאוקראינה בחורף האחרון. כך גם במהלך שהותנו שם בשבוע שעבר (לכנס של האו״ם על התקשורת בסכסוך הישראלי- פלסטיני כאמור), התארחו בעיר במקביל שיחות בין פלגי האופוזיציה הסורים השונים. במשרד החוץ הקזחי קיוו וניסו לתאם לנו מסיבת עיתונאים עם ראשי האופוזיציה הסורית. התקשורת הבינלאומית באסטנה הוזמנה אף היא, ובתוכם גם אנחנו. ההזמנה עמדה באויר הצח למשך כמה שעות, עד שנודע שקבוצות האופוזיציה הסורית לא הצליחו לסיים את השיחות ולהגיע להסכמות בינם לבין עצמם.

אם אכן, היתה מתרחשת אותה מסיבת עיתונאים מעניינת, היינו מוצאים עצמנו, קבוצה של כעשרה עיתונאים פלסטינים וישראלים, מדווחים על ההסכמות של ארגוני האופוזיציה הסורית – בקזחסטן. מחזה דמיוני.

עוד: בנוגע לאיראן.

בשנים האחרונות הציעה אסטנה עצמה כיעד ראוי לקיום שיחות מו״מ בין המעצמות לאיראן. ואכן, באפריל 2013 התכנסו נציגים איראניים עם נציגי המעצמות ושרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון למו״מ. ארה״ב היתה עדיין בשלב של לפני השיחות הישירות.

הקזחים, מסתבר, משקיעים מאמצים כבירים בתחום מדיניות החוץ כמיתוג מדינתם כ״שכנה הטובה״. היעד שלהם הוא לשמור על יחסים מצויינים עם כל אחת מן המדינות השכנות בכל אחד מן הגבולות שלהם. הם מטפחים את התדמית הזו, בין השאר באמצעות קידום  של יוזמות רב-איזוריות, שיתופי פעולה של קבוצות של מדינות ויוזמים-מזמינים אליהם, כנסים בינלאומיים הקשורים לאיזורי סכסוך.

על כן, אולי לא הייתי צריכה להיות כה מופתעת מהגעתו של סגן השגריר האיראני המשרת בקזחטן, חסן קרבי, לכנס של האו״ם. הוא לא היה הדיפלומט היחיד שהתעניין בכינוס. גם דיפלומט לבנוני בכיר ודיפלומטים מסקנדינביה התייצבו שם באולם הכנסים במלון רדיסון.

קרבי, בן טהרן, מצא לנכון לעמוד, להציג את עצמו בפומבי בפני מאות הנוכחים (עניין חריג למדי, עבור דיפלומטים איראניים, כך חשבתי באותו הרגע) ולהפנות שאלה ישירה ביום הראשון של הכנס ליוסי בייילין, לשעבר שר החוץ שלנו. ״מדוע ישראל מפרה את כל החלטות האו״ם?״ הוא שאל את ביילין.

ביילין, ששמע היטב כי מדובר בדיפלומט איראני המוצב בקזחסטן השיב לו: ״זה חידוש שאתה, מן השגרירות האיראנית, פונה לישראלי ומכנה את המדינה שלנו בשמה ״מדינת ישראל״. אני לא גורם רשמי של המדינה ואיני מדבר בשם מדינת ישראל, אבל אנחנו בטח לא המדינה הראשונה או היחידה שמפרה החלטות או״ם על בסיס קבוע. מענין מה היה קורה אם הפלסטינים לא היו מפרים את החלטת האו״ם מיד ב 1947? איך האיזור שלנו היה נראה היום?״

רציתי להשתכנע עד הסוף כי אכן מדובר בדיפלומט איראני, ניגשתי אל קרבי בסוף היום הראשון של הכנס. בהמשך לפאנל עם ביילין, הציג כתב עובדה איתי אנגל, קטעים (מאלפים, מרתקים, קורעי עיניים) מראיונותיו עם מרצחי דאעש, וגם מאורעות שצילם בכיכר תחריר וברמאללה. קרבי, ישב באולם וצפה בסרטיו של אנגל. אף אחד בקהל לא נותר אדיש.

בין לבין, ניגשתי לגשש עם קרבי. הוא ציין את תפקידו המדויק (״מזכיר ראשון״, למעשה סגן שגריר), אמר כי ידוע לו שאני עיתונאית ישראלית. ״ראיתי את התמונה שלך בפרוספקט הפרסום של הכנס וקראתי עליך״, ציין, ושוחח איתי באנגלית משובחת.

אני: זה די נדיר שדיפלומטים איראניים מגיעים לפורום מן הסוג הזה, לא?

קרבי: למה?

אני: כי לרוב לא רואים דיפלומטיים איראניים כך משוחחים בחופשיות עם ישראלים. גם ביילין אמר מעל הבמה שעצם העובדה שבחרת במילים “מדינת ישראל״ היא חריגה.

קרבי: אין לנו בעיה עם יהודים. אנחנו פשוט רוצים שגם לפלסטינים תהיה מדינה ולא רק ליהודים.

אני: טוב, יש עוד הרבה אנשים שרוצים בזה, גם בישראל

קרבי: איפה נולדת?ֿ

אני: בישראל

קרבי: אבל איפה בעצם נולדת ממש?ֿ

אני: במדינת ישראל

קרבי: כן, אבל מאיזה מדינה הגעת לישראל?

אני: ״מה?? נולדתי בישראל. אתה שואל כי נראה לך שהאנגלית שלי סבירה? כי באמת חייתי בגיל מבוגר כמה שנים באמריקה, אבל חוץ מזה כל החיים בישראל.

קרבי: (לא כל כך משתכנע): אז מאיפה ההורים שלך הגיעו לישראל?

אני: הם נולדו בישראל

קרבי: ההורים שלך נולדו בישראל?ֿ

אני: כן.

אני: איפה אתה נולדת? אתה נולדת באיראן?

קרבי: (מפטיר בזלזול לעצם הרמיזה שמישהו מאיראן יכול להיות חלילה לא-מקומי): ״איראן״

אני: כן, אבל מאיפה אתה בתוך איראן?

קרבי: טהרן

אני: אפשר להצטלם ביחד?ֿ

קרבי: למה את רוצה תמונה?

אני: סתם. חשבתי, בתור עיתונאית, שזה יכול להיות מעניין להצטלם עם דיפלומט איראני שהגיע לכאן לכנס, ומתעניין בנעשה במזרח התיכון. אולי אפילו כדי להראות לאנשים, פנים ושיח שיש לי עם מישהו מאיראן.

קרבי: עדיף לותר על זה

אני: אוקיי. אפשר אולי לשאול אותך לשמך המלא?

קרבי: למה את רוצה לדעת איך קוראים לי?

אני: כדי שאוכל לזכור את הרגע הזה ולשמור את השם של האדם עימו אני משוחחת.

קרבי: חסן

אני: ושם משפחה?

קרבי: קרבי

השיחה, פשוטה ורדודה כפי שהוצגה לעיל, נמשכה עוד קצת. למחרת, למרבה הפתעתי, הגיע קרבי שוב לכנס. שוב הוא נעמד לשאול שאלה (הפעם הייתי אני על הבמה בכנס של האו״ם). קרבי רצה לדעת האם השיח ברשתות חברתיות משפיע (ועד כמה הוא משפיע) על תהליכי קבלת ההחלטות המדיניות בישראל, כמה השיח ברשתות השפיע במהלך צוק איתן?

עניתי שזו היתה אחת המלחמות הארוכות שידענו ושהשיח בתוך הרשתות החברתיות בזמן מלחמה הוא בעיקר חד צדדי, כשכל צד עסוק בלשכנע את עצמו. שצהל משתמש ברשתות כזרוע pr ושממילא הישראלים צורכים רק את התקשורת שהם רוצים לצרוך ולא נחשפים למה שנעשה בעזה. לכן, לדעתי לא היתה השפעה ממשית מן הרשתות לקבלת ההחלטות (זו הדעה הפרטית שלי, כמובן).

בשלב הזה, עדיין בפני כל באי הכנסת, ביקש קרבי לברר מדוע אני מתעלמת מן הפערים העצומים בכמות הנפגעים בנפש בין שני הצדדים. השיחה התדרדרה מעט לפרופוגנדה. חשבתי אחר כך, שאולי זה לא כה נורא. עבורו, כמי שבוחר להזדהות ולשוחח עם ישראלים באירוע רב משתתפים, הרי הוא מודע לנוכחות כלי התקשורת ועליו להצהיר עמדות נחרצות נגד ישראלים.

אם לא היה מוזר ומעניין עד לאותו רגע, אז אחרי כשעה התייצב לצידי ולהגנתי, כאילו היינו אחים או בני דודים אבודים, אחד מן העיתונאים הפלסטינים. ״ראית איך הדיפלומט האיראני עשה מעצמו צחוק?״ אמר לי העמית הפלסטיני ״אף פעם לא הבנתי מדוע האיראנים מתעקשים להציג את עצמם כלא-חכמים באירועים פומביים שכאלה. הוא היה חייב לשאול שאלות מטופשות, תעמולתיות, כאילו אינו מבין שאת ואחרים יודעים, שהיו המון הרוגים בעזה. במקום לנצל את האפשרות שלו לשוחח, הוא תוקף ברדידות״.

מדיניות רבת-וקטורים, אמרתי לעצמי בלב. שכנות טובה. יחסי חוץ של שמירה על הגבולות ועל יחסים משובחים עם כל השכנים. איני דיפלומטית ולא מייצגת את מדינת ישראל. אך מדיניות רבת הוקטורים של נזרביייב, כפי שאף מוצגת בספרים הרבים שדאג שיכתבו עליו, הצליחה להגיע עד לאולם האירועים במלון רדיסון. בזעיר אנפין, בקזחסטן.