הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מיום ליום מערכת הבחירות הנוכחית מרגישה כמו עוד עונה באקס פקטור או כוכב נולד. הנהירה וקיצור הדרך של אנשי טלוויזיה אל הפוליטיקה, מבלי שיש להם שום עבר בעשייה חברתית או מערובות מפלגתית כלשהי, מזכירה את המקפצה של משתתפי תוכניות ריאלטי אל תפקידים ראשיים בסדרות והנחיית תוכניות בוקר. נוספה לכך ההזמנה של ראש הממשלה לפני מספר ימים לציבור לתת לו הצעות – את מי לשבץ ברשימה. ממש כמו שליחת סמסים עבור גלגל הצלה.
תופעת החיזורים אחרי משוריינים, רק בשל היותם סלבס מעליבה את הבוחרים, אך גרוע מכך: דוחקת לתחתית אנשים ראויים שטיפסו מעלה בעשייה אמיתית ואידאולוגית. שריון הכוכבים מכרסם בדמוקרטיה.
זה כמובן רק חלק אחד מתהליך רחב וחמור יותר של מפלגות שצצו בשנים האחרונות כמו פטריות אחרי פיזור הכנסת, אך רובן לא בוחרות את נציגיהן באופן דמוקרטי. הן לא מתאגדות סביב רעיון או אידאולוגיה מסוימת, כפי בעבר, אלא סביב כוכב אחד – אדם אחד שהוא המפלגה והמפלגה היא הוא: המפלגה של לפיד, המפלגה של לבני, המפלגה של כחלון וממציא השיטה: המפלגה של ליברמן.
העומד בראש הוא הסיבה היחידה להקמת המפלגה, וכעת, ממש כמו היה מנטור באקס פקטור, הוא מרכיב “נבחרת” מפנים מוכרות הקורצות לצופים בעידן של רייטינג ושטחיות. רק מפני שהם מוכרים. ועדיין, למרות שיש רשימה, ההצבעה בקלפי עבור אותה רשימה נתפסת כהצבעה עבור אותו אדם שעומד בראשה, ולא עבור המפלגה – אדם מצביע עבור יאיר לפיד, לא עבור יש עתיד או כחלון ולא עבור כולנו.
הדבר חלחל והפך כה רווח שגם כשמצביעים לאחת המפלגות הותיקות הדמוקרטיות, לא בוחרים יותר בליכוד, עבודה, מרצ או הבית היהודי, אלא בנתניהו או הרצוג, בנט או גלאון. והרי זה ברור שגלאון לא תהיה ראשת הממשלה, ושיש מאחריה רשימה של אנשים שמועמדים באותה מידה. שיטת הממשל השתנתה, מבלי ששונה החוק. אולי על הנייר זו השיטה הפרלמנטרית של פעם, אבל במציאות עברנו להצבעה ישירה. וזה מסוכן לדמוקרטיה.
כמו אהבה התלויה בדבר, מפלגה התלויה באדם אחד – בטל האדם בטלה המפלגה. אם היום לפיד מחליט שאינו יכול עוד, דבר לא ילכד את אנשי יש עתיד. הרי אין להם רעיון משותף, רק מנהיג משותף. המנהיג הוא הרעיון והוא המפלגה – וזהו סממן של משטר דיקטטורי. נוצרה לנו בישראל תקלה.
שרון לנגר, שחקנית, צלמת, אשת תקשורת (הצינור)
וכל השינויים לשיטת הממשל בעבר ובעתיד כולם נועדו לחזק את הדיקטטורה של הכוכבים על חשבון הדמוקרטיה.
צד שני, ובארה”ב זה בכלל יצא משליטה, מועמדים שצריכים להתמודד על הכיסא שלהם בפריימריס עסוקים יותר בגיוס כספים וביחסי ציבור מאשר בעבודה פרלמנטרית. בעצם לא צריך ללכת לארה”ב, מספיק לראות מה קורה בליכוד – פריימריס לא מבטיחים כלום.
בגדול אין שיטה טובה (אפילו שאפשר לדמיין שזימון אקראי של אנשים לשרת בכנסת, כמו שיטת המושבעים, יניב תוצאה עדיפה על כל צורך של נציג ציבור להבחר ברוב – ימנע את התלות במנהיג מפלגה, בתורמים, בתקשורת, בהמון) – ולכן צריך ערכים.
אני חושב שאת העדות הכי יפה לעניין אפשר היה למצוא בכתבה שעשה ג’ון אוליבר, בעיקר בחלקה השני:
https://www.youtube.com/watch?v=9pOiOhxujsE
נכון, אבל…
אם נשווה את שיטת הבחירות בין מפלגות של איש אחד למפלגות המנהיגות פריימריז, נראה שהפריימריז איננה השיטה האידיאלית להבטחת בחירות דמוקרטיות. רחוק מכך. ראי את כל בעיית מפקדי הארגזים, ההסעות המאורגנות וועדי העובדים. אפילו אם נשים את השחיתות בצד, אם תבחני את מספר המצביעים בכל אחת ממערכות הבחירות הפנימיות, או את מספר האנשים שבחרו במועמדים שבראש הרשימה, תראי שמדובר בסה”כ במספר מאוד מצומצם של מצביעים,ולא כפי שהיינו רוצים לחשוב.
עניין נוסף הוא הרשימות שנוצרו בסופו של יום: האם באמת אפשר לומר שהרשימה של הליכוד טובה יותר מהרשימה של כחלון, רק בגלל שהיא נבחרה לכאורה בצורה דמוקרטית? גם הרשימה של לפיד בכנסת היוצאת וגם הרשימה המתגבשת של כחלון מורכבות מאנשים עם רזומה עשיר בעשייה (“נבחרות כוכבים”), ודווקא לא בעסקני מפלגה. כך שאולי הגיע הזמן לחשוב על שיטת בחירת מועמדים אחרת. משתפת ודמוקרטית, אבל באמת. ולא חסרות דוגמאות בעולם…
הטענה הבסיסית נכונה, אבל הפוסט רצוף בכל כך הרבה טענות לא מדוייקות שקשה להתייחס אליו ברצינות.
להתייחס אל ליברמן כמי שהמציא את השיטה זו ראייה מאוד קצרת טווח. עייני ערך טומי לפיד, רפאל איתן, משה דיין, ותמשיכי משם לשלומציון של אריק שרון (1976) או אפילו רפ”י של בן גוריון (1965). ליברמן היה אז ילד בן 7 ואני חושד שהוא לא שימש כיועץ לבן גוריון.
כשזה מגיע לכוכבים צריך לזכור כוכבים כמו יעל גרמן ומאיר כהן שבאו עם רקורד מוכח של עשייה ציבורית, וגם את הרשימה של כחלון: מעט מאוד כוכבים, הרבה רקורד של עשייה ציבורית בתחומים חברתיים מאוד רלוונטיים.