גז, תשובה וריבונות

פוסט אורח של מכר, בעל חשבון הטוויטר רו״ח, מין, הון (המעדיף להיוותר בכינוי זה, אני כמובן יודעת את זהותו) ושל שותפו לכתיבה אורי בן-דב בנושא החורג מעט מן התכנים הרגילים של הבלוג, אך מצאתי את הנושא חשוב, מרתק וראוי לדיון ציבורי תוך כדי הבחירות.

הנושא להלן עלה לדיון ציבורי אינטנסיבי לפני כמה שבועות ונבלע מעט בגלל העיסוק המוגבר בפריימריז של המפלגות השונות.

אחת מנקודות הציון היה הדיון בכנסת במהלך פגרת הבחירות, דיון שנערך לפי בקשת 40 חברי כנסת ושבמהלכו נאמה שלי יחימוביץ׳ את נאום ׳השקרים של חברות הגז׳ (וידאו מצורף בסוף)

מכאן והלאה, פוסט האורחים

איך הפך הדבר הכי טוב שקרה לכלכלה הישראלית לסכנה למדינת ישראל.

ישנן השלכות רבות ומגוונות למאגרי הגז של ישראל. ננסה להתייחס לנושא אחד בלבד, שנראה החשוב מכולם, והוא ההשפעה של הגז על הריבונות הישראלית.

כדי להבין ולמדוד את ההשפעה הזו, צריך לבחון את משאבי הטבע כאחוז מהתוצר. כלומר – איזה חלק מכל הפעילות הכלכלית במשק מרוכז בתחום הגז. לנתח הזה יש קשר ישיר למידת ההשפעה של התחום על הפעילות הכלכלית במשק וכתוצאה מכך יש חשיבות לשאלה מי שולט בתחום הגז, מתוך המשק הישראלי ומקרב השלטון. רק אז אפשר לבדוק שיטות שונות לניהול המשאב ואת המשמעות המדינית של כך.

רקע: עד סוף שנות השישים רוב משאבי הטבע בעולם, למעט בגוש המזרחי, היו בבעלות חברות קולוניאליסטיות. כך למשל, יצור הנפט במזרח התיכון נעשה ברובו ע״י חברות מערביות, בפרט אמריקאיות. ב 1970 כ 70% מיצור הנפט נעשה ע״י חברות פרטיות, ורק 30% ע”י ממשלות.

עם פרוץ משבר הנפט בראשית שנות השבעים העסק התהפך: שדות הנפט הגדולים מחוץ לארה”ב הולאמו והזיכיונות ניתנו לחברות ממשלתיות. מאז ועד היום, עם הפסקה קטנה בזמן הפרטת הנפט ברוסיה, חברות בשליטה ממשלתית מפיקות כ 60-70% מהנפט העולמי, ביעילות דומה לחברות פרטיות.

למותר לציין שכאשר חברת האנרגיה היא בבעלות ממשלתית, מלאה או ברובה, מרכיבי עלות הזכיון, המיסוי ועוד שונים מאד מאשר בחברת אנרגיה המוחזקת באופן פרטי, שכן בהגדרה החלטות לגבי ניהול המשאב מתקבלות ע”י הריבון, הממשלה.

אנחנו מתעכבים על תעשיית הנפט מכיוון שהנתונים האלה נכונים גם לתעשיית הגז, שהיא יותר קטנה וקצת יותר צעירה מתעשיית הנפט.

עכשיו למספרים:

זו טבלת יצרניות הנפט הגדולות והכנסות שנתיות בדולרים (1)–

וזו טבלת יצרניות הגז הגדולות ואחוז מהיצור העולמי (2) –

איחדנו את רשימת המדינות יצרניות האנרגיה לרשימה אחת ודרגנו לפי מכירות בדולרים: ראשונה רוסיה, ואז סעודיה, ארה”ב, סין, קנדה, קטאר, נורבגיה, עירק, אירן, נסיכויות, ונצואלה, מקסיקו.

זו השוואה בין המדינות השונות, אבל הנתון המכריע, וכאן אנחנו מגיעים ללב הטיעון, הוא אחוז מכירת האנרגיה מסך התוצר הלאומי הגולמי.

הנה רשימת המדינות המובילות בדירוג הזה:

הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שאין מדינה בה משק האנרגיה תופס למעלה מ 12% מהתל”ג ובה תקבולי האנרגיה נמצאים בשליטה פרטית. כלומר, במדינות בהן משק האנרגיה הוא מרכיב משמעותי (12% ומעלה) מן התוצר, התחום מוסדר ומוחזק בידיים ציבוריות-ממשלתיות.

הדבר השני הוא שבאופן מובהק, למעט נורווגיה, כל המדינות עם אחוזים גבוהים של אנרגיה בתל”ג אינן דמוקרטיות.

בקונטקסט הזה, פנינו לבדוק את המצב אצלנו, ועכשיו עולה השאלה מהו אחוז הגז בישראל מסך התוצר בעשרים שנים הקרובות. יש כמה דרכים לחשב, אבל בכל מקרה המספרים נעים בין 12-25% מהתוצר (3). כלומר גילויי הגז הישראליים שמו אותנו בתחום שבו מדינות דמוקרטיות מחזיקות את הניהול של התחום בידיים ציבוריות. אין שום מדינה מערבית בה האנרגיה היא אחוז כה גדול מהתוצר.

המצב חמור עוד יותר אם בוחנים את הערך של שדה בודד עצום כמו “לוויתן”: רק בקטאר יש שדה בודד בעל השפעה כזו על התוצר הלאומי. אם נשווה אותנו למדינות הבודדות בהן אנרגיה נמצאת בשליטה פרטית, ארה״ב וקנדה, נראה שערך כל שדה בנפרד הוא זניח מסך הכלכלה.

במילים אחרות – גילויי הגז המבורכים מעמידים בפני ישראל אתגר עצום. אם המדינה תפקיד בידיים של מעטים את השליטה באוצרות הגז הישראלי, ההשפעה שלהם על הכלכלה הישראלית כולה תהיה עצומה. הכח שייצבר בידיים של ברוני בגז הוא חסר תקדים והריבונות הפנימית נמצאת בסכנה של ממש.

הבעיה מחמירה בגלל ההיסטוריה החקיקתית בתחום חיפושי הנפט והגז בישראל. עם הקמת המדינה נמשכו נסיונות חיפוש הנפט, שהחלו בזמן הבריטים. פעמיים חוקקה הכנסת חוקי עידוד השקעות בחיפושי נפט. חוקים אלו נתפרו לאפשר העלמת מס ליהודי התפוצות החוקים הניחו כי המשאבים בארץ מוגבלים מאד, וכי המשקיעים יעסיקו עובדים ישראלים רבים ולכן הניחו הרבה עבודה ומעט ערך מוצרי, וקבעו מס נמוך ודמי זכיון נמוכים

אלא שהמציאות היתה הפוכה לגמרי. את התוצאה אפשר לראות בניצול משאבי ים המלח. עכשיו, עם גילוי הגז הטבעי הישראלי, הנזק בחוקי חוקי המדינה אנכרוניסטיים שמוטים לבעלות פרטית עלולים להיות גדולים בהרבה.

כדי להבין מה יש לעשות כדי להסתכל על ההיסטוריה על מה שקורה בעולם. בעבר, נמצאו משאבי טבע מהותיים לכלכלה בשליטה פרטית ברפובליקות הבננות בדרום אמריקה אחרי מלח״ע השניה ולפני ההפיכות. היום אפשר למצוא מקרים כאלה נמצאים באפריקה השחורה. ניגריה, זמביה וכו’.

לאור כל זאת, השאלה שכלישראלי צריך לשאול את עצמו היא פשוטה: האם הוא רוצה לחיות ברפובליקת בננות? או אולי ב”דמוקרטיה” בסגנון מדינות אפריקאיות מושחתות? אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם, המצב הנוכחי, בו משאבי טבע מהווים אחוז מכריע מהתל”ג מוחזקים בידיים פרטיות, ועוד יותר גרוע יותר – במעט מאוד ידיים פרטיות, חייב להשתנות: המדינה חייבת להכנס למעורבות במשק הגז.

מעורבות כזו של הממשלה בגז יכולה להתבצע באמצעות המודל הנורווגי, מדינה מערבית שמשק האנרגיה שלה מהווה למעלה מ10% מהתל”ג, ועדיין היא שומרת על הממשל התקין שלה. 
בנורווגיה הוקמה חברה לאומית, סטטאויל, ש67% ממנה מוחזקים ע”י הממשלה. סטטאויל‏ מחזיקה בעצמה חלק ממאגרי הגז הגדולים של נורווגיה, ובאחרים – היא שותפה, יחד עם חברות פרטיות, ברישיון. זה לא מפריע לחברות זרות רבות להכנס להשקעות בגז הנורווגי – גם אחרי השותפות עם המדינה והמיסוי הגבוה, הרווחים עצומים. 
המודל הנורווגי הביא לפיתוח המאגרים, לשמירה על האינטרסים הכלכליים של בעלי הבית של משאבי הטבע, האזרחים, ומוודא שהדמוקרטיה הנורווגית לא תקרוס.

אלה הברירות שיש לפנינו: לנהל ישירות ע״י המדינה את משאבי הטבע שהתברכנו בהם ושיהוו נתח עצום מהכלכלה שלנו, או שהמדינה כישות ריבונית תקרוס, או הלאמה של הגז, או חונטה של מעט מיליארדרים כשכולנו עניים.