וידאו: אל תגיד לי מה לעשות!

לנשים האמריקאיות נמאס ממיט רומני ומהמדיניות השובינסטית שלו, המתנגדת להפלות – והן החליטו לצאת בסרטון מעורר השראה, שמעודד הצבעה של נשים בעד נשים, ונגד כל מי שרוצה לשלוט בהן ובגופן. לא להפסיד. פוסט שלי שהופיע היום בסלונה.

חלק מן הנשים בארה”ב לא מוכנות לשתוק בפני המדיניות המוצעת על ידי מועמד המפלגה הרפובליקנית, מיט רומני וכשהן חוששות מביטול פסק הדין המפורסם רו נ’ ווייד, אותו פסק דין שביסס את עקרון זכות האישה על גופה בנוגע לביצוע הפלות, ומהמשך האפליה בתעסוקה ובייצוג מגדרי בקונגרס, הן העלו את קטע הוידאו הבא:

זמרת העבר לזלי גור (‘זו המסיבה שלי ואבכה אם ארצה‘) אומרת בסוף הוידאו: “אני הקלטתי את ’איני שייכת לך’ ב 1964 וקשה לי להאמין שהיום אנחנו עדיין נאבקות על אותם הדברים שנאבקנו עליהם אז. כן גבירותיי, אנחנו צריכות להתאחד, לצאת לשם ולהצביע ולהגן על גופינו. גופינו שייכים לנו. בבקשה צאו להצביע.”

גור איחדה כוחות עם כוכבות העת הזו, השחקנית והיוצרת (‘גירלס’) לנה דונהאם, בלוגרית האופנה בת ה 16 טאבי גווינסון ועוד שורה של כוכבות כדי לומר לציבור, איננו רוצות שהרפובליקנים, יתערבו בחיינו ובגופנו. קטע הוידאו הזה, עם הליפ-סינקינג מריץ על הצג גם טקסט חשוב: “נשים מהוות יותר ממחצית מן האוכולוסיה. ב 2008, 60% מן המצביעים היו נשים. אף על פי כן, נשים הן רק 16% מן הקונגרס”. יצויין, שהנתון בדבר ה-60% נבדק בדיעבד ואינו נכון. המספר היותר מדויק הוא 53%, עדיין רוב משמעותי מבין המצביעים. הטקסט ממשיך ומנסה לשכנע, באמצעות שירה ואמירה, את הנשים לצאת להצביע ולא לרפובליקנים.

השיר הזה של גור – “אל תגיד לי מה לעשות. אל תגיד לי מה לומר. וכשאני יוצאת איתך, אל תהפוך אותי לתצוגת ראווה” – נראה אולי תמים היום כשמאזינים לו. הוא הוקלט ושודר זמן קצר לאחר פרסום הספר ’מסתורין הפמיניזם’ של בטי פרידן. בדיעבד הכניסו את השיר הזה, לתוך קבוצה של יצירות שבישרו את בואה של התנועה לשחרור האישה. הוא אולי השיר הפופולרי הראשון, בו אישה עומדת על עצמאותה בנפרד מגבר.

הנושא המגדרי בארה”ב מלווה כל מערכת בחירות. בשנים שחייתי בארה”ב, לקח לי זמן להבין את המשמעות של נושא ההפלות לפוליטיקה האמריקאית. הפלות הן Tag Issue, כך הסביר לי פעם מישהו. אתה מנסה להבין את עמדת האיש או האישה איתם אתה משוחח, בנושא ההפלות והמוסריות של הפסקת התפתחותו של עובר – ומכאן, כאילו תויג בן השיח, ניתן להבין את עמדת אותו האדם בשורה ארוכה של נושאים (חירות אישית לנישואין בין בני אותו מין, זכויות בתחום הבריאות, חירויות פרט ועוד). זה נשמע טיפה אבסורדי, אך כמעט כל מי שמסכים עם העקרון של זכות האישה על גופה, מתנגד לזכות החוקתית לשאת נשק חם.

העיסוק בתכנים המגדריים, מפצל את גוף הבוחרים והפיצול הדרמטי ביותר הנו בקרב הבוחרות. העיתונאי נייט סילבר, מהניו יורק טיימס, טוען שהפער המגדרי בהצבעה בבחירות 2012 הוא גדול מבעבר. אם רק נשים היו מצביעות, כותב סילבר, הנשיא ברק אובמה היה נמצא כעת בדרך לנצחון היסטורי סוחף, בשיעורים הגבוהים מנצחונו ב 2008. מנגד, אם רק גברים היו מצביעים, מיט רומני היה יכול לשחזר את ניצחונו המפואר של רונלד רייגן ב 1980. הנתונים הללו עולים מן סקרי מדגמי האמת ומניתוח תוצאות ההצבעה של לאחר הבחירות.

החישוב הוא פשוט: הפער המספרי בין הנתון של הצבעת נשים בלבד לבין הנתון של הצבעת גברים בלבד – הוא הפער המגדרי ובארה”ב בוחנים אותו בעקביות מאז 1972. לדוגמא, בשנת 2000, בסקרים שבוצעו רק בקרב נשים אל גור זכה בשיעור של 11% יותר מן הנשיא לשעבר ג’ורג’ בוש. בסקרים שבוצעו רק בקרב גברים, בוש זכה בשיעור של 9% יותר. הפער המגדרי עמד על 20. ב 2008, הפער המגדרי בין אובמה למקיין היה פחות – ועמד על 13.

לפי הסקרים הקיימים כיום, הפער המגדרי בבחירות 2012 הוא גבוה במיוחד. יותר גבוה מן הפער ההיסטורי של שנת 2000.

סילבר כותב שלצורך בדיקת הפער הוא בחן בכעשרה סקרים, שנעשו אך ורק על ידי מכוני מחקר רציניים ומוכרים וכי מדובר בפער שנע בין 8עד 33. בחישוב ממוצע, הפער המגדרי ב 2012 עומד על כ 18, כך שאם סוקרים נשים בלבד, אובמה מנצח בפער של 9% ואם סוקרים גברים בלבד, רומני מנצח בפער של 9%.

הפער המגדרי – נשים דמוקרטיות גברים רפובליקנים – ממשיך לעניין חוקרי מדע המדינה בארה”ב, במיוחד לאור העובדה שנוכחותן של נשים בשוק העבודה האמריקאית היא מסיבית (כיום 47%) וב2009-2010 הנשים היוו את רוב כוח העבודה בשיא של כל הזמנים (51%).שיעור האבטלה בקרב נשים (7%) קרוב מאוד לשיעור האבטלה בקרב הגברים (7.5%). הפערים בשוק העבודה נוגעים להבדלי שכר, קידום, בריאות והורות (אך לא ניתן כאן להרחיב בכל אלה).

המסקנה אליה מגיע סילבר: הפער המגדרי העצום נעוץ בתפיסות אידיאולגיות ולא בתפיסות כלכליות. נשים מאמינות בערכים יותר ליברליים מגברים ולא רק בתחום ההפלות, אלא גם בנוגע לנישואי בני אותו מין והזכות החוקתית לשאת נשק חם.