הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
זרנוק הקונפטי של מפלגת העבודה התחבא בצד מאחורי פינת הבמה וברגע ששלי יחימוביץ’, זה עתה הוכתרה כיו”רית החדשה, התייצבה על הפודיום הוא החל לירות חתיכות נייר צבעוניות. בהתאם לתקציב המדולל של מפלגת העבודה, כמות הקונפטי, ומספר הבלונים שליוו את הג’ינגל ואת רגעי התהילה, היו מועטים. כמה שניות של התותח המפריח ריגוש לאוויר וזה נגמר.
פיסת קונפטי אחת, לבנה, דווקא לא בצבע האדום ששלט אתמול בבית ברל לפנות בוקר, נחתה ליחימוביץ’ על השיער החלק, בקדמת הראש, כאילו מישהו תקע אותה ליחימוביץ’ הישר מעל המצח, כדי להגחיך אותה בפני המצלמות המתקתקות. והנה, בשבריר שניה של אינטימיות חדשה, הושיט מזכ”ל המפלגה, חיליק בר יד עדינה, ספק מרשה לעצמו לגעת בשיערה, ספק נבוך מן המחווה, וסילק ליחימוביץ’ את הקונפטי הלבן מן הראש.
יחימוביץ בתוך הקונפטי הקצרצר במהלך שניות התהילה
זהו הזמן, זה היום, זה הרגע. אישה עומדת בראשות המפלגה שייסדה את המדינה (ולא בפעם הראשונה) והגברים הרבים שהקיפו אותה אתמול בלילה בבית ברל וימשיכו לכרכר סביבה יצטרכו לעדכן את הטקסטים ואת הסחבקיות הגברית ששלטה במשך שנים ארוכות.
כמה דקות קודם לכן, לפני שעלתה יחימוביץ על הבמה, היא ישבה בשורה הראשונה, על אחד מן הכסאות האדומים והקשיבה לנאומים ארוכים מדי (השעה היתה כבר שתיים לפנות בוקר). בר שיבח את יחימוביץ’ על “המלחמה שנתנה” וקרא לה לגייס את כל מפלגת העבודה “למלחמה הבאה כי זה לא הולך להיות פשוט”. הגברים של המפלגה המרוסקת הזו מחפשים את הקרביות שבה ומנקודת מבטם, אפשר בהחלט להבין.
אבל בקהל יושבים כבר אנשים צעירים חדשים: “כדאי לו להתחיל להחליף את הז’רגון” אמר לי אחד הפעילים כששמע את בר נואם “מה זה כל דיבורי המלחמה האלה?”
יחימוביץ’ הוכיחה בעשרת הימים שחלפו, מאז הסיבוב הראשון בפריימריז, שהיא לא נגררת לקמפיין שלילי. עמיר פרץ ניסה בכל כוחו להשחיר אותה, להאשים שהליכוד פועל למען בחירתה, שהיא העבירה הצעות חוק בכנסת, שהיו פרי ניסוחיו ויוזמותיו ולא נתנה לו קרדיט. אך יחימוביץ’ בשלה. לא הגיבה ולא התחייחסה.
והשאלה היא כמה זמן תוכל להמשיך בטקטיקות הנחמדות (ובלי להיתמם, היא בטוח יודעת להיות קרבית ושלילית מאחורי הקלעים), עם כל שאר שבעת חברי הכנסת של המפלגה.
כבר אתמול בלילה, רוב חברי הכנסת של המפלגה לא טרחו להתייצב ולחבק אותה, לברך אותה, לשמוח עבור המפלגה על התוצאה. למעט חברי הכנסת אבישי ברוורמן ודניאל בן-סימון, לא הגיע אף חבר כנסת. פואד, פרץ, הרצוג, איתן כבל, ראלב מג’אדלה ומצנע (שאינו ח”כ) בלטו בהעדרם. יחימוביץ’ זכתה ושתצעד לבדה.
דניאל בן סימון אמר לי אתמול שזו בושה. “התנהגות לא מכובדת. מה הם לא יכלו לבוא לכאן לקחת חלק במשמחה? להראות לה שהמפלגה מחבקת אותה?”. יחימוביץ זכתה אתמול בערב בלמעלה מ 22 אלף קולות חברי העבודה, אבל כדי לזכות בלגיטימציה של חבריה, הדרך שלה עוד ארוכה.
המתח הרג את כל מי שבא לבית ברל אתמול בלילה. מי ינצח במשחק? (הנוכחים עושים שימוש ראוי באולפן הדשא של הערוץ הראשון)
יחימוביץ' מקשיבה לקהל תומכיה הצועק 'העם קיבל צדק חברתי'
מקשיבה לנאומים של חיליק בר, רענן כהן, מיכה חריש - שתיים לפנות בוקר
עופר קורנפלד, האיש שמאחורי האישה
אישה כבר עמדה בראש המפלגה, ואף נבחרה לראשות הממשלה. זה נגמר באחד האסונות הגדולות בתולדות המדינה. הייתי נזהר מלחגוג את מינה של המועמדת, במקום זאת עדיף להתרכז בעמדות שהיא מצהירה עליהן, וברקורד הפוליטי שלה:
הראיון ב”הארץ” בו החלה בגישושי חיבוק לעבר מפעל הכיבוש וההתנחלות, השותפויות האמיצות עם עופר עיני (ראש ההסתדרות הגרוע והאנטי-חברתי ביותר אי פעם) ועם רון חולדאי (אחת הדמויות שמייצגות את כל מה שהפוך למחאה החברתית שיחימוביץ מתיימרת להתייחס עליה), הבגידה המלוכלכת בעובדים הסוציאלים בשעתם הקשה ביותר – כל אלו לא מבטיחים במיוחד, בלשון המעטה. בתחילת דרכה חשבתי שמדובר בפוליטיקאית מבטיחה, כיום אני חושש שהיא תתגלה כזאב בעור של כבש.
אני מסכימה אותך שהיא צריכה להיות מתחת לזכוכית מגדלת, כל הזמן.
שמחתו של האחד – אסונו של האחר. מי שמפסיד בגדול כאן היא מר”צ. לו היה עמיר פרץ (עם כל הכבוד ודווקא יש) עומד בראש העבודה היה זה צליל העפר הנערם על ארון המתים של המפלגה. כעת עם נצחון מחנה שלי רבים שכבר ראו עצמם עוברים למר”צ לא יעשו זאת.
טוב תעשה שלי אם תנצל את הרקע הנוח (מחאה חברתית) ותפעל לאיחוד שורות בשמאל הישראלי הנוהג בכל הזדמנות להתפצל ולהתפצל ולהתפצל.
כמובן שנאלץ לבחון את שלי על פי מה שתעשה והדרך בה תפעל. לדעתי דרכה לא תהיה שונה מדרכם של שאר מנהיגי העבודה בעשורים האחרונים, קרי: לא תספק את הסחורה.
זו ראייה מאוד צרה להגיד שמדובר בתוצאה בעייתית בגלל ההשפעה על מרצ. במבט כולל על כל המפה הפוליטית, למפלגת עבודה חזקה יכולת למשוך קולות גם מהליכוד וגם מקדימה, ובכך להגדיל את העוגה של השמאל. לגבי איחוד השורות – לפי דעתי יש יתרון בקיומן של שתי מפלגות נפרדות – אחת קצת יותר שמאלנית, ואחת יותר מרכזית, כך שיתאפשר ליותר אנשים למצוא את מקומם באזור השמאלי של המפה. מי שלא מרגיש בנוח עם שמאלניות יתר יוכל להצביע למפלגת העבודה. מי שלא מרגיש בנוח עם הנטייה להתמרכזות יש לו גם כתובת במרצ. יש אנשים שאיחוד של העבודה עם מרצ יבריח אותם אל עבר מפלגה שתציג עצמה כמפלגת מרכז. ויש אנשים שהיעלמות מרצ ישלח אותם לחפש מפלגה יותר “עקרונית” וקולם יאבד מתחת לאחוז החסימה.
מתי מישהו בתקשורת יתכבד ויפרט את כל קשריה של יחימוביץ’ עם גדעון סער?
כבר לא מדובר בעניינים אישיים: היא מנהיגת מפלגת אופוזיציה ומועמדת לעתיד לראשות ממשלה, והוא – שר בכיר ומועמד לעתיד לראשות הממשלה.
צחי, מה האי מייל שלך? תוכל לשלוח לי אי מייל עם האי מייל שלך ל tal@eyaltal.com