הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
– אין לנו מושג על מה תהיה מערכת הבחירות: איראן, מחאה חברתית, יחסי חרדים–חילוניים או השד יודע מה (ירון דקל, ערוץ 1, פוליטיקה)
– הליכוד עומד להתחזק בצורה משמעותית עד כדי 38 מנדטים. קדימה עומדת בפני התרסקות ל 15 מנדטים, וזאת אם אריה דרעי/יאיר לפיד לא יתמודדו בבחירות הקרובות.
– מאידך, אם סוקרים את אותה הקבוצה בתוספת פקטור דרעי/לפיד, הליכוד יורד ל 25 מנדטים, וקדימה מתרסקת ל 9 מנדטים (הסוקר הרשמי של ראש ממשלת ישראל, מתיימר להיות אובייקטיבי בתוכנית טלוויזיה המשודרת בערוץ המנוהל בימים אלה הישר מבית אגיון)
– לפיד 20, דרעי 12 (הסוקר הרשמי של ראש הממשלה, אותה התוכנית)
– 48% משיבים שדרעי לא ראוי להזדמנות נוספת לחזור לפוליטיקה (אממ. אותו הסוקר הרשמי של ראש הממשלה באותה התוכנית, המשודרת בערוץ המנוהל מבית אגיון, מגיעים למסקנה שיש רוב גדול שלא רוצה את דרעי, אשר במקרה מוריד את מפלגתו של ראש הממשלה מ 38 ל 25. מעניין)
– בתוך הליכוד מסתמנת מחלוקת אידיאולוגית. גוורדיה ותיקה (מרידור, לבנת, גדעון סער, ריבלין) שלא יכולים לעמוד מנגד כשראש הממשלה מוביל מהלכים אנטי-דמוקרטיים כמו הצעת חוק המבטלת בחירות בדיעבד ו/או חקיקה פרסונלית מול גוורדיה צעירה (יריב לוין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, שאמה-כהן, דני דנון) השועטים כעדר באפלו’ס ורומסים כל מה שנקרה בדרכם.
– מהפכות חינוך נוצרו בשביל להסיט את תשומת הלב הציבורית מן הביקורת הנוקבת על המהפכות המשפטיות? מילא, בשבילי זה כבר מאוחר מדי.
– הבוקר (יום ד’) מאמר דעה פמינסטי שלי במעריב.
– יום שישי הקרוב, סופשבוע של מעריב, כתבת פרופיל גדולה שעבורה (בשילוב עם ביקור משפחתי) ביקרתי רק לאחרונה בחוף המערבי של ארה”ב.
זו טענה המעניינת כאילו ערוץ 1 מוטה לטובת ביבי ועל כן סקריו חשודים, אבל אם כך, איך להתייחס לסקרים בכל שאר כלי התקשורת, שמסקרים את ביבי כאילו עסק במיסיונריות נוצרית באמצע סעודיה?…
השאלה על מה יהיו הבחירות היא לא הנושאים הספציפיים שהעלה דקל, אלא האם באופן כללי יותר, האם הבחירות יתנהלו סביב סוגיות של ביטחון לאומי, או סביב איזו ספין שיצרו יחצ”נים בשם המטרה הקדושה של הפלת ביבי (“המחאה”, “יחסי חרדים חילונים”, מתחילים מבעייה אמיתית, אבל הדרך שבה צפו ועלו בתקשורת היא מלאכותית עד כדי גיחוך – בעיקר ההתכנסות של כל שונאי הכיפות הסרוגות, למען ילדה מבית שמש – רובם שמחו מאוד לראות ילדות מבוגרות רק במקצת, נזרקות לכלא לפני 6 שנים, רק בגלל שסירבו להזהדות, כשנעצרו, במהלך עקירת גוש קטיף…).
ההערכה שלי, שנובעת מכך שאנחנו כל פעם עוברים מקמפיין לקמפיין (התחילו בהתנפלות על השריפה, עברו להתנפלות בעקבות כתבה חצי-אפוייה על נסיעות, עברו ל”מחאה חברתית”, משם ל”מתקפה אנטי-דמוקרטית”, וכעת הטופיק הוא ה”הדרה”), שהגורמים שעומדים מאחורי הקמפיין, בעצמם לא מאמינים שאפשר למצוא את הפתרון – וכרגע הם באמת משליכים כל יהבם על קמפיין כלום, שיבוא לידי ביטוי באמצעות מפלגת כלום, בראשות יאיר לפיד.
באשר ל”מחלוקת האידיאולוגית בליכוד”: אין שום מחלוקת אידיאולוגית בליכוד (למעט בני בגין). מרידור הוא ליכוד כבר שנים, וחזרתו לליכוד היא במסגרת ניסיון פתטי נוסף של ביבי לגייס תמיכה תקשורתית, שכמובן נכשל…
ריבלין רוצה להיות נשיא, ובעקבות תבוסתו לפרס, שכנע עצמו שהפעם חובתו לגייס את תמיכת התקשורת והשמאל.
לימור לבנת וגדעון סער בהס”כ מחפשים כותרת לא שלילית בעיתון (סער עקבי בזה, לבנת קצת פחות). לו חשבו שהאינטרס האישי שלהם מחייב להגיד ההיפך – היו אומרים ההיפך.
בני בגין הוא תומך מושבע של מערכת המשפט, ובדומה לאביו (“יש שופטים בירושלים”) עוצם עיניו לכשליה, ולהיותה מוטה פוליטית והומוגנית באופן גרוטסקי (מה שזיהה אפילו דיקן המשפטים באונ’ ת”א, מני מאוטנר…).
מבחינה אחת הם אכן מייצגים “גוורדיה וותיקה בליכוד”, שקיימת עוד מימי בגין האבא: ליכוד שמצליח להיבחר ברוב נאה, אבל מתמלא פחד מצמית מעצם המחשבה לפעול בהתאם לרוב שלו – דבר שלא עולה על דעת השמאל (שאת הסכם אוסלו העביר בקולותיהם של מיצובישי וסוחר סמים, בלי כל חשש…), כאשר הוא מצליח לנצח בבחירות הכלליות, ולא רק בבחירות בוועדת למינוי שופטים…
לעומתם לוין, אלקין והאחרים (אקוניס הוא יותר יחצ”ן של ביבי מאשר פוליטיקאי עצמאי) מייצגים ליכוד מודרני יותר, כזה שמדבר בשם בוחרי הליכוד, שמהווים חלק גדול מאותו בלוק שאיבד את האמון באובייקטיביות של מערכת המשפט. כל ההתקפות ההיסטריות נגדם בתקשורת, לא משנות את העובדה שאין עיתונאי אחד שלא יודע את האמת: התמיכה בבייניש היא לא בגלל שהיא לפיד בוהק של פלורליזם ודמוקרטיה (מועצת חכמי התורה של ש”ס היא יותר פלורליסטית מביה”מ העליון בימי ברק ובייניש…), אלא בגלל שהיא “משלנו”.
ביה”מ העליון חייב לעבור רפורמה, מכיוון שלא יכול להיות שיווצר מצב שקבוצה שלא מצליחה לנצח בבחירות דמוקרטיות, תייצר לעצמה ערכאת ערעור בלתי-נבחרת, על רצון הבוחר.
פסיכולוגית, “וותיקי הליכוד” עדיין חיים בשנות החמישים, בהם חרותניק התקשה למצוא עבודה (רובם גדלו בכאלה בתים), ועל כן הם כמהים לליטוף על הראש מצד “הגדולים שם למעלה” (בימינו מדובר בעיקר באותה קבוצה מצומצמת של ערוכים שקובעים מה נקרא בעיתון, נראה בטלוויזיה ונשמע ברדיו – אלה שלו נערך סקר בקרבם, מרצ הייתה מרכיבה קואליציה בלי שותפות…). הדור החדש משוחרר מאותה התבטלות גלותית ופתטית, ומתעסק במציאות הפשוטה: מערכת משפט שמערכת עצמה כל הזמן במערכת הפוליטית, חייבת לעבור רפורמה שאו שתוציא מתוכה את הפוליטיקה (עדיף), או שלפחות תאזן אותה, כך שלא תייצג פסיק מהציבור..
בנוגע לחלק הראשון של דבריך: כאשר אין שום התקדמות בנושא המדיני, ואין ראש ממשלה שחותר לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, הואקום החדשותי מתמלא בנושאים אחרים. זו הסיבה לסיקור האינטנסיבי של נושאים חברתיים.
ואולי ההתעסקות בנושאים החברתיים נובעת מסיטואציה חיובית,
אילו היינו נתונים בצונאמי מדיני, אילו היה מטר טילים לא פוסק מעזה על גוש דן, אילו צעדות הפליטים מסוריה לא היו נבלמות, אילו מטסי השיבה היו מצליחים, אילו הכלכלה הישראלית הייתה מתמוטטת אזי לא היינו מתעסקים בבעיות חברתיות אבל מכיוון שכל אילו לא קרה יש לנו פנאי לנושאים חברתיים שנדחקו לתחתית סדר העדיפויות בעבר.
במובן זה ביבי הוא קורבן ההצלחה שלו עצמו לייצר שקט ביטחוני-כלכלי.
זה בדיוק העניין – אין שקט ביטחוני. יש שקט ביטחוני במקומות שלתקשורת אכפת מהם (דהינו, בין רחובות להרצליה…). ב-2011 נורו קרוב ל-700 רקטות ופצמ”רים ליישובי הדרום, שלמעלה מ-30 היו רקטות ארוכות טווח שנורו לעבר ערים גדולות בדרום, כבאר שבע, אשדוד ואשקלון. ארבעה ישראלים נרצחו בהתקפות טרור אלה. אלא מה? לתקשורת אין עניין לסקר את זה באופן רציני, שכן ברור שעיסוק בזה לא יקדם את מצבו של השמאל (אלה שאפשרו מלכתחילה את השתלטות חמא”ס על הרצועה) – ומכיוון שכאמור, לא נפגעים מזה אנשים שמעניינים את הברנז’ה…
עיסוק בתחומים חברתיים, לעומת זאת, טומן בחובו פוטנציאל של יצירת בלון חדש (מהסוג של “הגמלאים”, “המרכז” ו”שינוי”) שתכליתו לקחת קולות של ימנים ולהעביר אותם לשמאל, באמצעות הצבעה למפלגה שאחרי הבחירות תחבור לגוש השמאל-ערבים.
ביבי הוא לא קרבן של עצמו, שכן הוא כשל בהשגת השקט. התקשורת פשוט לא עוסקת בזה, כי הם מניחים שעיסוק בזה לא יחליש את ביבי פוליטית (ואם כן יחליש, אז רק באופן שיחזק אלמנטים ימניים עוד יותר…), בניגוד לעיסוק בסוגיות-מוזמנות שיחצ”נים דוחפים מעת לעת, כפי שראינו לאורך 2011…
נו באמת. אתה טוען שהתקשורת הישראלית לא מסקרת את הירי על הדרום? תכף תגיד שהיא גם לא סיקרה עשרות שנים של ירי על הצפון (קרית שמונה) או בכלל, התקשורת לא עוסקת בצהל, נושאים בטחוניים וכו’. באמת. אם כבר, אז התקשורת הישראלית מתיישת לצד הצבא וכשיש עימות, היא נוטה לחלוטין להתעלם ממה שקורה בצד השני. רוב הדברים שקרו בעזה במהלך מבצע עופרת יצוקה, לא דווחו בישראל. בטח לא בזמן אמת וגם לא לאחר מכן. קשה לי לשכוח את מה שקראתי בעיתונים אמריקאיים שדיווחו על הנעשה בעזה.
זו אכן הסיבה – רק ממניעים הרבה פחות נאצלים:
ביבי לא הולך בדרך המדינית ש99% מהתקשורת תומך בה (לצד 0% מהמציאות…), ועל כן הם עוברים מנושא-ניגוח לנושא-ניגוח, והכל בתקווה לקצר את חייה של הממשלה הזו, חסרת-הלגיטימציה בעיניהם (כזו שמעזה לכהן רק בגלל שרוב הציבור תומך בה…).
לו היה מצב כלכלי-חברתי זהה לגמרי, אבל השלטון היה מזוהה עם השמאל, והיה חותר לנסיגות (סליחה, ל”התקדמות בנושא המדיני”…), אז היינו רואים תקשורת מאתרגת מהסוג המוכר והאהוב…
זו תגובה להודעה שלך מה-5 בינואר ב13:28:
לא, התקשורת כן מסקרת – אבל באופן מאוד מצומצם. עם כל הכבוד, כשמישהו החליט לעשות רעש מקווי המהדרין, 70000 תחקירניות נשלחו לעלות על אוטובוסים ולהביא תיאורים מסמרי שיער של דוסים רועשים שאמרו להן לשבת מאחור, וחלקם אף מלמלו ביטויים ביידיש, רחמנא ליצלן…
לו החבר’ה בתקשורת היו מחליטים שהירי על הדרום הוא אישיו ראוי, כל פצמ”ר היה כותרת ראשית, כל קסאם היה מהדורה מיוחדת, וכל קטיושה (סליחה, עפ”י השיח התקשורתי הנכון, הביטוי הוא “גראד” שהרי הבטיחו לנו שלא יהיו קטיושות מעזה…) הייתה עילה לקריאות להפגנות ומחאות אוהלים “ספונטניות”…
לתקשורת יש עניין מובהק להדחיק את העובדה שהנסיגה מהרצועה החמירה את הטרור במאות אחוזים. הסיבה לכך היא פשוטה עד כדי שעמום: די קשה למכור נסיגות נוספות, כאשר הנסיגות הקודמות עולות לנו במחיר כבד של טרור…
הסיקור של התקשורת ב”עופרת יצוקה” היה לא-קיים, למרבה השמחה: הצבא לא נתן לחבר’ה להכנס, וכנראה שלא מעט חיים ניצלו בזכות זה. הסיקור בחו”ל היה כמובן היסטרי לצד השני (אצלנו הצד השני יוצג באופן מובהק רק ע”י שלומי אלדר, בעוד שהשאר היו עסוקים בלהתלונן על המגבלות שהטיל דו”צ, ולא כ”כ דיווחו על מה שקורה, מעבר לשידור קריואתיה הנרגשות של מרצ להפסיק את המבצע, ארבע דקות אחרי שהחל…).
סיקור המזה”ת של עיתונים אמריקנים שאינם וול סטריט ג’ורנל, ניו יורק פוסט וושינגטון טיימס – מקביל לסיקור של ידיעות אחרונות את משפחת נתניהו: נטול כל מראית עין של איזון, וחסר אמינות עד גיחוך. עופרת יצוקה היה מבצע שבו התנהל צה”ל, לראשונה מזה שנים, באופן ששימר את חיי לוחמיו, גם ע”ח מחאות מצד צבועים בחו”ל (מה שהגדיל את מספר הנפגעים בצד השני), אך עדיין השקיע סכומי עתק, ומאמצים עצומים בניסיונות למנוע פגיעה באזרחים.
אין לי מושג מה כתב הניו יורק טיימס על החייגן האוטומטי שאשכרה הזהיר תושבי כל אזור שצה”ל התקרב אליו, לצאת מבתיהם, אין לי מושג מה כתבו בוושינגטון פוסט על “הקש בגג”, אבל העובדה היא ששיטות אלה לא יושמו בידי אף כוח צבאי אחר בעולם – בטח לא בתקופה שבה שני מליון ישראלים ישבו במקלט. התקשורת שלנו, אגב, גם היא כמעט לא דיווחה אודות המאמצים הללו (המוגזמים בחלקם). צר לי, אבל התקשורת הישראלית היא ממש לא מגוייסת, אלא אם כן מדובר על הצורך לקדם אג’נדה של העלאת השמאל לשלטון (באמצעות “מחאה”, “הדרה”, “העצמה” או כל מילה אחרת שהגו המוחות הדגולים מהפקולטות למדעי הדשא…), או בכדי לספר לנו אודות יחסיה של שרה עם עוזרות הבית שלה…