“אם היו במשרד ראש הממשלה יותר נשים, היו פחות טעויות” – מתוך ליידי גלובס

בגליון ליידי גלובס שיצא אתמול ראיינתי 14 מתוך חברות הכנסת , כולל לבני, לבנת, איציק, גלאון, תירוש, רגב, חוטובלי, זוארץ ועוד – וכולן סיפרו דברים מרתקים. אני מעלה את הכתבה כולה פה בפלוג:

השומרת אחותי

האם תתכן סולידריות נשית בפוליטיקה? האם השיוך המגדרי יצליח להאפיל על ההשתייכות המפלגתית? הפרלמנטריות חושפות את אחורי הקלעים

טל שניידר

בחודשים האחרונים נדמה היה שהבעתה מהדרת הנשים הצליחה לחבר בין חברות כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית. כמעט כולן השמיעו את קולן, לראשונה נוצר הרושם שמתהווה אחוות נשים חסרת תקדים. אבל דווקא בקדנציה שבה נרשם מספר חברות הכנסת הגדול ביותר מאז קום המדינה, 24, לכאורה הזמדנות ראשונה ויוצאת דופן לשיתוף פעולה אמיתי, הנציגות הפרלמנטריות מתקשות לעבוד יחד.

ניסינו לבדוק האם תתכן סולידריות נשית בפוליטיקה, וגילינו כי השיוך המגדרי לא מצליח להאפיל על ההשתייכות המפלגתית. ח“כית דליה איציק, לשעבר יו“ר הכנסת ומי שחותרת לתפקיד נשיאת המדינה, טוענת שדווקא מי שנחשבת למקדמת הנשים, ח“כית שלי יחימוביץ‘, עושה בפועל את ההפך.

“שלי תמיד מתהדרת שהיא בעד נשים, אבל בהצבעה על הנשיאות היא הצביעה נגד חברת המפלגה שלה, קולט אביטל. היא אישה מאוד מתנשאת ויש דברים שאני לא מצליחה להבין למה היא עושה אותם. יש לי יחסים טובים כמעט עם כל חברות הכנסת, אבל איתה אין שום סולידיריות.”

“בחיים הפוליטיים אפשר להיות יריבים ואחר כך להסתדר אחת עם השנייה ולאהוב זו את זו, אבל לא עם שלי. אני לא מעריכה אותה, הרבה ממה שהיא עושה זו פוזה. התקשורת בנתה סביבה עולם של דימויים, והיא יודעת להשתמש במדיום התקשורתי היטב, אבל היא בורחת בהצבעות אי אימון, היא משתפת פעולה עם הליכוד, ומי שמצפה ממנה למשהו בגלל שהיא אישה, רק יתאכזב.”

שרת החקלאות, אורית נוקד (סיעת העצמאות), עד לאחרונה חברתה של יחימוביץ‘ למפלגה ושותפתה לכמה מהלכים, מנסחת בדיפלומטיות: “היא נבחרה לראשות העבודה בזכות מי שהיא, ואני לא בטוחה שזה הנושא הנשי.”

ח“כית רונית תירוש (קדימה) מספרת על חוק למען נשים שהיה אמור לעבור בכנסת, “וכולן הצביעו בעדו חוץ ממנה. “אחרי ההצבעה ניגשתי אליה ושאלתי, ‘למה לא הצבעת? למה לא תמכת?’ והיא ענתה לי בצורה לא יפה, ‘אני לא צריכה לתת לך דיון וחשבון‘. היא סוליסטית, ולא מעניין אותה אף אחד. בכל נושא, בכל הצעת חוק, היא תמיד תעשה ההפך מכולם, כי היא יודעת שזה יביא לה כותרות.”

יחימוביץ‘ היא היחידה שסירבה לקחת חלק בכתבה רבת משתתפות. עופר קורנפלד, ראש המטה שלה, מסר בשמה: “יחימוביץ‘ מסורה זה שנים למאבק לשוויון נשים, והיא פמיניסטית מוצהרת ועקבית בלי קשר לאופנות ולטרנדים. אחת התכונות הבולטות שלה היא היכולת הנדירה ליצור בריתות, חברויות, ושיתופי פעולה, אשר הפכו אותה ליו“ר העבודה ולמחוקקת מספר 1 (היא חוקקה עד כה 39 חוקים). את הבריתות האלה מקיימת יחימוביץ‘ עם שותפים ראויים מכל קצוות הקשת הפוליטית.”

 דימוי של לוחמות

 חברות הכנסת נוהגות להטיח ביקורת גם ביו“ר האופוזיציה, ציפי לבני, כיוון שלא עסקה בנושאים נשיים במהלך הטיפוס שלה לצמרת. היום היא מדוה שטעתה. “גיליתי את הסיסטרהוד בשלב מאוחר בחיי, והביקורת עליי מוצדקת לגמרי. נכנסתי לחיים הפוליטיים על רקע העניין המדיני, ולא הייתה לי אג‘נדה של העצמת נשים. רק אחרי שנחשפתי לעוולות שנעשות לנשים, במהלך הקמפיין הקודם לראשות הממשלה, יכולתי להתחיל להתחבר לזה ולהיאבק למענן.”

לא תמיד זה נעשה בשיתוף פעולה עם חברותייך לכנסת?

“לחלק מהאנשים, בפוליטיקה בפרט, נדמה שעשרה קבין של הצלחה נפלו לעולם – תשעה לגברים והנשים צריכות לריב על מה שנשאר, מה שגורם להן להיאבק זו בזו. בתחילת דרכי העירו לי הערות בנוגע ליחסים בין חברות הכנסת, אבל אם בין חברי הכנסת הגברים היו יחסים לא טובים, אף אחד לא אמר על זה דבר. אני שומעת למשל, דיונים בנושא ‘מה זה עושה לפוליטיקה הבכירה שיש שלוש נשים בראש מפלגות המרכז-שמאל. בחיים שלי לא שמעי דיון כזה כשמדובר בגברים.”

“הגברים מנסים ליצור לנו דימוי של נשים שנלחמות זו בזו או לא מפרגנות“, אומרת שרת התרבות והספורט, לימר לבנת (ליכוד). “זה נכון שתוך מפלגה יש יריבות על מספר המקומות הפנויים, אבל היריבות היא גם מול הגברים.”

 ח“כית אורית זוארץ (קדימה) בוחרת להשתמש בדימוי ספורטיבי כדי להסביר את הבעיה: “גברים צומחים על ספורט קבוצתי, כמו כדורסל או כדורגל, והם מתנהלים כך כל החיים. כשהם מגיעים לפוליטיקה, קל להם לגייס אנשים ממעגלי התמיכה שלהם. נשים צומחות פחות במשק הקבוצתי, הן במחניים או בטניס. אין להן את מעגלי התמיכה הללו. לכן, אם הן רוצות להשפיע, עליהן לרדת למגרש עצמו, ולא להישאר בתפקיד המעודדות או השופטים.”

 

ד“ר רחל אדטו (קדימה), זהבה גלאון (יו“ר מרצ) ורונית תירוש, מזכירות שהמפלגה והאידיאולוגיה נמצאות מעל הכל. לדברי אדטו, “אנשים חושבים שאם יהיו יותר נשים בכנסת יהיה אפשר לקדם יותר נושאים נשיים, אבל אני לא רואה את ההתגייסות מכל המפה הפוליטית, כי חברות הכנסת נאמנות קודם כל למשמעת הקואליציונית שלהן. אין שום אורקל נשי, אין לנו את הז‘ן דארק הלוחמת באופן קבוע ותמידי עבור הנושאים הנשיים.”

 גלאון מחדדת: “אנחנו לא מחפשות סיסטרהוד, אנחנו קודם כל נציגות של אידיאולוגיה, וכל אחת מכוונת לקהלים שלה. מעבר לזה, הנושא הנשי לא מכפר על תפיסת עולם, והרבה פעמים זה מתנגש, למשל אצל ציפי חוטובלי. אי אפשר להיות פמינסטית בעירבון מוגבל.”

 תירוש: “הסולידריות טובה כדי לקדם נושאים נשיים, אבל ברגע שזה מתנגש עם המשבצת שלך בתוך הסיעה, הסולידריות נעלמת, ואני מתבטאת פה בעדינות.”

 רק נוקד מנסה להציג חזות אחידה. “דווקא בנושא גיל הפנסיה של נשים היתה סולידריות בין כולנו, אולי חוץ מעינת וילף מהסיעה שלי. שיתפתי פעולה עם לימור לבנת, וביחד העלינו את הנושא הזה בוועדת שרים, נפגשנו עם חברות הכנסת, ובסופו של דבר, אחרי מאבק, הצלחנו להגיע להחלטה שמקפיאה את הנושא לעוד חמש שנים.”

 לוהט בקבינט

כשראש הממשלה בנימין נתניהו הרכיב את הקבינט המדיני–בטחוני הוא הותיר את לימור לבנת בחוץ – למרות דרישתה להיכלל בו. היא לא פנתה לחברותיה לפרלמנט לעזרה, וגם לא ניסתה להיעזר בפורום נשי כלשהו. נתניהו אמר לא, ובזאת מבחינתה הסתיים הסיפור. “אני אמנם משקיפה בקבינט, אבל בהחלט הייתי צריכה להיות חברה מלאה, ואין לזה שום הצדקה. אני לא רוצה להצדיק את ראש הממשלה, כי לא כך צריך להיות. החלטה 1325 של האו“ם אומרת שנשים צריכות להיות נוכחות בכל מוקדי קבלת ההחלטות.”

 איפה טעית בהתנהלות שלך?

“אולי הייתי צריכה להיות יותר ערנית. הייתי יותר מדי עסוקה במאבק על מקומי בתוך הממשלה, ואל חשבתי אז לגייס את הגייסות הנשיים. אני נאבקת למען נשים מאז שנכנסתי לכנסת, ב 1992. לצערי, ציפי לבני אף פעם לא הייתה במקום הזה, של סולידריות נשית, לפחות לא עד שהתמודדה לראשות ממשלה.”

 חברותיה של לבנת למפלגה, ציפי חוטובלי ולאה נס אמנם תומכות בה – אך לא הצליחו להגיע להישגים בנושא. “נאבקתי שהיא תהיה חברה בפורום השמינייה אחרי שהיא לא הוכנסה לקבינט, ממש ניהלתי קמפיין, אבל בינתיים זה לא צלח“, אומרת חוטובלי. ואילו נס מודה: “כל מפלגה מנסה להתפאר בכמה שיותר נשים, והמפלגה שלי צריכה להרגיש אי נוחות ביחס ל‘קדימה‘.”

“בליכוד התייחסו ללימור לבנת כאילו שכחו אותה בבית“, אומרת דליה איציק. “אני הייתי שרה וחברה בקבינט כי התעקשתי על כך. היום, מבין השרים של הליכוד, לאף אחד אין עדיפות עליה.”

אורית זוארץ מכוונת את החצים ישירות לנתניהו: “ראש הממשלה מדבר גבוהה על הדרת נשים, אבל אין לו אף אישה בקבינט. מדוע לא שואלים אותו על המוסר הכפול שלו בתחום – איך לניהול המשא ומתן מדיני הוא משגר רק גברים.”

בקדימה, מזכירה ציפי לבני, המצב היה טוב בהרבה: “הייתי חברה בשלישייה הביטחונית, ניהלתי מו“מ לשלום, קיבלתי החלטות על מלחמות ומבצעים“.

לדברי מירי רגב (ליכוד) היעדרן של נשים מצמרת ההנהגה המדינית נוגעת לא רק לנושא הבטחוני. “נתניהו צריך להבין שנשים הן לא רק יועצות לענייני נשים, אלא שיש להן אמירה בכל תחומי החיים. בכלל, אם היו במשרד ראש הממשלה יותר נשים, היו פחות טעויות. באסון הכרמל, למשל, היה טיפול קשה ולא נכון. דוגמה נוספת היא טירוף העלאת המחירים במשל והעלאות המסים. חסרה בצוות של נתניהו רגישות כלפי מה שקורה עם האזרח”.

למי קראתם ביצ‘ית

אם בתחילת הקדנציה של הכנסת ה 18 רק פוליטיקאית אחת עמדה בראש מפלגה (לבני), הרי שהשנה נכבשו שתי עמדות נוספות: יחימוביץ‘ נבחרה לראשות העבודה, וזהבה גלאון נבחרה לראשות מרצ. “לא במקרה זה קורה בשלוש מפלגות מהשמאל –מרכז, כי זה מחנה יותר פלורליסטי, הימין הוא יותר שמרני“, אומרת גלאון.

“לבני, יחימוביץ‘, ואני מעבירות שדר חשוב ביותר לנשים בישראל, שהן לא צריכות להרים ידיים, ולמרות שזה לא קל, זה הסיכוי להוביל מהפך.”

לבנת יודעת להעריך את ההישג: “לנשים יותר קשר הי מתחייחסים אליהן כפחות מתאימות להנהגה, יש המון דעות קדומות, וכל אישה שמפגינה דעתנות וכוח זוכה מיד לגנאי, והופכים אותה לביצ‘ית. כל מהלך שלי שהיה אסרטיבי, הוגדר ככוחני. מה לא אמרו עליי, הדביקו לי את כל הכינויים, משום שהייתי חזקה והתמודדדתי בשדה הגברי.”

רונית תירוש מציעה להכניס נשים גם לש“ס: “אני מקווה שתהיה להם החוכמה לשלב את הבת של הרב עובדיה יוסף, עדינה בר שלום, כחלק מהמפלגה. זו משאלת הלב שלי. אני מאחלת לש“ס שיכניסו אותה, ויראו כמה קולות זה מביא להם, בדיוק כשהם במשבר מול דרעי.”

לאה נס מסויגת: “אי אפשר לכפות את הנושא הזה על המפלגות הדתיות, במיוחד מכיוון שהנשים שם לא רוצות להתמודד.”

אבל חוטובלי, שגם היא כמו נס מגיעה מהמגזר הדתי, חורצת: “יש המון נשים חרדיות שיכולות ללמד את הגברים מה זה ניהול והקיירה, והמפלגות החרדיות זקוקות להן. אנחנו מאבדים 50% מההון האנושי כשפוסלים מראש את הנשים.”

כידוע, בעולם החרדי, לא רק שלא מתכננים להכניס נשים לפוליטיקה, אלא גם מעדיפים להשיאר אותן מחוץ למרחב הציבורי בכלל.

ח“כית נינו אבסדזה (קדימה), שעלתה לארץ בשנת 1996, לא חשבה שתפגוש גם כאן בהדרת נשים. “ב 1995 הגיע נשיא איראן רפסנג‘ני לגיאורגיה, ואני הייתי אמורה לראיין אותו. ביקשו ממני לכבד את הטלוויזיה האיראנית ולשים רעלה, כי זה היה שידור חי מהנחיתה, שהועבר גם לאיראן. עשיתי סקנדל והצלחתי לשכנע את שר החוץ הגיאורגי שאני אישה, ושאי אפשר לשכוח מהכבוד שלי.”

“והנה אנחנו בישראל של 2012, ויש אנשים שחושבים שיוכלו לומר לי או לבת שלי איך להתלבש, מאיזו דלת לעלות לאוטובוס או באיזה מדרכה ללכת. הכוחות האנטי דמוקרטיים שצומחים עכשיו מקבלים חיזוק מן הקואליציה. אמרתי ללימור לבנת: ‘אני מתאמצת בנושא הדרת הנשים קודם כל בשבילך, כי עוד עשר שנים לא יתנו שתהיה פה שרה בממשלה.”

את ח“כית ציפי חוטובלי, שנחשבת לימין קיצוני בליכוד, מנסים ל“שלוח” מדי פעם לאיחוד הלאומי, למרות שאין לה סיכוי להיבחר שם, אחרי שהיו“ר יעקב כץ הודיע שנשים לא ייקחו חלק במפלגתו. “האמירות של כצ‘לה מקוממות אותי, כי ביהדות היו דמויות מופת כמו שלומציון המלכה ודבורה המנהיגה והשופטת, והן הגיעו לפסגת ההנהגה היהודית והעולמית. עם זאת, מפריע לי שכל הזמן רומזים שאני לא מתאימה לליכוד. למה? בגלל שלא הגעתי מבית עם מורשת מדינית עמוקה? אני גם לא מאמינה במפלגות קטנות. הייתי רוצה להעלות את אחוז החסימה, ושאנשים כמו כצ‘לה יבואו להתמודד בתוך הליכוד, ולא שישלחו אותי אליהם.”

 

במקביל לקריאה להעלאת אחוז החסימה, עלתה השנה גם הקריאה לחוקק חוק שיקבע מינימום נשים בכל מפלגה בכנסת. איציק חותכת: “הכלל הזה לא יעבור בחיים, וממילא אפשר לדעת מראש שחברות הכנסת של הליכוד, כמו לימור לבנת, יצביעו נגדו, כי זה יהרוס להן את הקואליציה.”

גם סופה לנדבר (ישראל ביתנו) מתנגדת: “לא צריך להגדיל את מספר חברות הכנסת באמצעות חקיקה. הייתי אומרת שאפשר להגדיר אותי שובינסטית מבחינת השוויון – הוכחתי שאני יכולה להשיג דברים בעצמי, ושהיכולת של אישה בפוליטיקה אינה פחותה משל גבר.”

אחת מול כולם

חברות הכנסת צמחו בחלקן במעוזים גבריים שבהם לא לקחו אותן ברצינות, או שחוו סיטואציות שבהן נאלצו ל“מחוק” את הנשיות שלהן, לטשטש ולהעלים. “כאשר אישה נמצאת לבד בחדר בין גברים, קשה לה להביא אמירות רכות. היא זקוקה ליותר אומץ וביטחון עצמי כדי לשים על השולחן אמירה שונה מזו של הגברים“, אומרת מירי רגב.

“לצערי גם כיום, יש עדיין הרבה חברות כנסת שחוששות להגיד את מה שהן חושבות, כי הן לא רוצות למצוא עצמן מחוץ למיינסטרים הגברי. הן מתקשות לעמוד על שלהן, והופכות לחלק מהעדר.”

זהבה גלאון נזכרת בימיה כחברה בוועדת חוץ ובטחון. “ישבתי בחדר שהיה עמוס בגנרלים, והייתה סקירה של שר הביטחון. היה לי מה לשאול ואמרתי את דעתי, שהייתה מאוד לא פופולרית ובניגוד להלך הרוח ששרר שם. זו הייתה סיטואציה קשה ולא נעימה.”

 אורית נוקד עובדת בעיקר מול ארגוני החקלאים, המגדלים והרפתנים, כולם גופים שכמעט ואין בהם נשים. “אני אולי מטעה את מי שמסתכל עליי, כי אני קטנה, אבל יש לי אופי חזק. לפעמים נשים שרוצות להתקדם מאמצות התנהגות גברית והופכות לביצ‘יות, ואני נגד זה.”

הנשק התקשורתי

למה לא מראיינים חברות כנסת בנושאים בטחוניים?

הנתונים היבשים מראים כי חברות הכנסת מופיעות בתקשורת הרבה פחות מחברי הכנסת. ח“כית גילה גמליאל (ליכוד), סגנית השר לקידום צעירים ונשים במשרד ראש הממשלה, מסבירה שהאשמה טמונה בתפיסה התקשורתית המיושנת. “הן לא מוזמנות להביע את דעתן בנושאים בטחוניים ומדיניים, או אפילו בנושאי ביטחון פנים, וזה לא משנה אם המראיינת היא אישה או שהמראיין הוא גבר.

“בתוכניות הפוליטיות טוענים שקשה למצוא נשים, או שאין נשים בתחומים מסוימים, אבל זה פשוט לא נכון. כשרואים רק גברים על המסך, זה צובע את התודעה בקרב האוכלוסייה. צריכות להיות 50% נשים בכל מקום, בכל התוכניות.”

הטענה היא שנשים באופן כללי נוטות פחות להתראיין –

“הלוואי והיה אפשר לדרוש מהתקשורת להראות שהם אכן פנו ונענו בשלילה על ידי נשים. אם היו באמת רוצים, היו משיגים. יש נשים איכותיות בכל תחום. אגב, גם ברשות החברות הממשלתיות טענו בזמנו שיהיה בלתי אפשרי למצוא מספיק נשים שישמשו דירקטוריות, והיום יש 43% בדירקטוריונים הממשלתיים. איך זה קרה? איך פתאום הגיעו נשים מכל מקום? פשוט איתרו אותן, פנו אליהן.”

ח“כ רחל אדטו, רופאה במקצועה, כבר התרגלה להופיע בתקשורת בהקשר אחד בלבד: כמומחית חקיקה בנושאי בריאות. זאת למרות שבכנסת יש עוד שלושה רופאים, גברים, שמתראיינים גם בנושאים מדיניים. “לצערי לא פונים אליי לראיונות בנושא הגרעין האיראני. זה לא פשוט לפרוץ לתחומים אחרים.”