הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
פוסט שלי במסגרת מחאת הבלוגרים של אתר סאלונה:
הנה הצעה. לא לראיין פוליטיקאים במשך כמה ימים. באף כלי תקשורת. לא ברדיו, לא בעיתון, לא בטלוויזיה ולא בבלוגוספירה. ההצעה הזו נשמעה לי ברגע הראשון הזויה ובלתי אפשרית ליישום. אני זו שהצעתי אותה בתשובה לשאלת-ציוץ של גדי שמשון, ומיד נשמעתי לעצמי כהזויה.
עמית עיתונאי אחד אף אישר לי שזו הצעה הזויה. מה פתאום להשתמש בכלי התקשורת ככלי למאבק נגד חקיקה שמאיימת לדרדר את הדמוקרטיה שלנו? ובכל זאת צייצתי, עוד באותו היום בו עברה הקריאה הראשונה לתיקון חוק איסור לשון הרע: “מי חושב שאפשר להתארגן ולהכריז שבוע שלם, אולי ראשון-חמישי, שבו כלי התקשורת לא יראיינו פוליטיקאים ולא יצטטו כמחאה על החקיקה?”
זו יריה ברגל, לפחות מבחינתי. אני, עיתונאית וגם בלוגרית, מאוד אוהבת לראיין פוליטיקאים, לדבר איתם בטלפון, להיפגש איתם, לנסות לפענח את השקרים שלהם, לנסות להבין איך עובד המוח שלהם. וקיימת בעיה נוספת: זהו גימיק, ואפילו גימיק שפוגע במקצועיות. הרי אין שום כוונה להדיר את מקומם של קובעי סדר היום הציבורי מכלי התקשורת באופן ממושך. אין ח”כים, אין חדשות. לא כך?
מצב העיתונאים בישראל כל כך חלש, שיש צורך במעשה עקרוני. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבלוגרים. פעולה משותפת הצהרתית של כל הכותבים ובמיוחד של העיתונאים כדי להוכיח שכוחם עדיין בכתיבה, או באי-כתיבה.
היחסים בין הפוליטיקאים לבין התקשורת הם של הזנה הדדית. הם מקבלים זמן אוויר, ראיונות, חשיפה ונמצאים תחת עין הביקורת 24 שעות ביממה. אם אין חופש ביטוי, אם אין תקשורת חופשיה, הפוליטיקאים לא נושאים באחריות ואין להם למי לתת דין וחשבון. מי שלא מתאים לו הסידור הזה, לא חייב להיות איש ציבור או עיתונאי. מי שאינו מסוגל לעמוד בעימותים הכרוכים בפרסומים, הן מן הצד של הכתיבה והן מן הצד של איש הציבור, שלא יעסוק בכך.
החקיקה הקיימת מחייבת עיתונאים ממילא לעמוד בסטנדרטים של תום לב ופרסום אמת ולא נותנת להם הקלות רק בגלל שמדובר באישיות ציבורית (בארה”ב הפסיקה מקילה עם העיתונות כשמדובר באיש ציבור, ומחייבת את איש הציבור להוכיח שהעיתונאי פעל בזדון, כך קבע פסק דין טיימס נגד סליבן). והדבר חל גם על כתיבה בבלוג ומאמרים ברשת.
והרי התיקון המוצע יאפשר לבתי המשפט להמשיך לפסוק פיצויים נמוכים על פי שיקול דעתם ולא להטיח בעיתונאי או בבלוגר 300 אלף שקל. אז מה המטרה של החוק בעצם? נקמה? הפחדה? השתקה? בדיוק כך. אין לחוק הזה שום מטרה אחרת, וחלק מן הפוליטיקאים הצביעו עבורו רק מתוך תחושת נקם. גם פסיקת 50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק היא חקיקה שגויה ומוגזמת ואין לה מקום בספר החוקים.
אז מה אני מציעה? חמישה ימים, א’ עד ה’, בתאריך שיתואם בהם יתאחדו העיתונאים והבלוגרים ויוכיחו שגם הם מסוגלים למחות. באותו השבוע, ידווחו החדשות, ללא אזכור שמות ח”כים ושרים. שר הפנים אמר כך, שר החוץ אירח את עמיתו, ויו”ר ועדת חוק חוקה ומשפט כינס פגישה וח”כ מן האופוזיציה הצביע נגד או בעד. פשוט כך. ללא שמות, ללא הכרה ציבורית לפועלם, ללא ביקורת שמית למשך כמה ימים ובטח שללא תמונה בעיתון.
איש פוליטי בכיר אמר לי לאחרונה, שהוא מעדיף להיות בתקשורת ושידווחו עליו, גם אם מדובר בדיווחים שליליים. “אני מאלה שמאמינים שעדיף שיטיחו בך ביקורת ויבקרו אותך על מעשיך, מאשר שיתעלמו ממך לחלוטין” הוא אמר. מצוין. הגיע הזמן לנסות מעט התעלמות. להראות את כוח העט והאחדות ולהביע עמדה עקרונית בנוגע להדדיות היחסים בתקשורת.
בניגוד למיתוסים המרובים בשוק בנוגע לעיתונאים (אחד מהם, המיתוס המופרך מכל: כל העיתונאים שמאלניים), לעיתונאים אין יכולת להמליך או להפיל פוליטיקאי. הם לא יוצרים מציאות ולא משנים אותה. בעשור האחרון אין להם גם שום יכולת כלכלית. הדבר היחיד שנותר להם הוא קצות אצבעותיהם ועמדתם העקרונית.
לינק לפוסט שלי בסאלונה
לינק לכל הפוסטים בנושא
לדווח בלי שמות – זו פשרה מצחיקה למדי. תתאפקו – אל תדווחו על כלום לא “שר הפנים אמר”. תמצאו נושאים אחרים. אפשר לדווח על מעשיהם של פוליטיקאים בארה”ב או בכל מדינה אחרת בעולם גם הנידחות ביותר. ללא קישור לישראל בכלל. להעלות מאמרים כאלה ואחרים אבל ללא שום איזכור של בעל תפקיד ששייך לפוליטיקה בישראל. הם הרי משקיעים ימים כלילות שיזכירו אותם, הם מוציאים את הכסף שלנו על מנת שיירשם בעיתון ש”שר ה X” גזר היום סרט בפתיחת ….. ” אל תתנו להם את התענוג בכלל. נראה מי יישבר קודם. אולי כדאי לרמוז גם שסיבוב משמעותי של ההתנזרות מפוליטיקאים יהיה קרוב יותר לבחירות…
קירבה לבחירות זה רעיון טוב. אבל אפשר להתחיל יותר מוקדם.
טוב, נתחיל מהמיתוס המופרך: כל העיתונאים שמאלניים.
טוב, לא כולם, רק רובם המוחץ. המונוליטיות המחשבתית בכלי התקשורת בישראל היא מסוג הדברים שבאמת אין צורך להוכיח אותם, וכל ניסיון להפריך הופך לקומדיה משעשעת, ברגע שמסתבר בתוך שניות שכמעט אין דוגמאות שמוכיחות את ההיפך (“אה, חגי סגל הוא ימני, לא? וחגי סגל, כבר אמרנו? ומה עם חגי סגי? הוא לא ימני?!). אז נכון, לא רק חגי סגל ימני, יש 2.564 עיתונאים ימניים, אבל אם יש מישהו שיכול לטעון ברצינות שהקו המערכתי של כל-כל-כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, הוא כמעט זהה, ונמצא קילומטרים שמאלה לעמדות שרוב הציבור האומלל שלנו מאמין בהן, הרי שאו שהוא משקר ביודעין, או שיש לו מטפחת ענקית על עיניו…
המחאה ההיסטרית של התקשורת סביב חוק שלא משנה דבר (כפי שהסביר בצורה מצויינת עו”ד דן אבי-יצחק), היא בסה”כ חלק מניסיון מלאכותי נוסף לייצר באזז שאולי יצליח להטות את עמדות הציבור הרחק הממשלה הנוכחית אלא אלטרנטיבה שמאלית, שכרגע אינה בנמצא, או לחילופין, יפחיד את ביבי עד כדי כך, שיירתע מקיום רצונם של רובם המוחץ של בוחריו (זה דווקא הולך לא רע – הוא פוחד מכם פחד מוות, השד-יודע-למה, בהתחשב בכך שבכל מקרה תהיו נגדו…:)).
האיום לא לראיין פוליטיקאים (בואי נהיה מדוייקים – לא לראיין פוליטיקאים שתומכים בעקרונות שאתם מתנגדים להם…) הוא לא רק אנטי דמוקרטי, אלא גם חסר תועלת לחלוטין. מהותית, פתחון הפה שזוכה לו הימין בתקשורת הישראלית הוא זעיר להפליא, וגם כאשר נותנים להם לדבר – לא נותנים להם לדבר (סותמים להם ת’פה באמצע משפטים, קוטעים אותם בגסות, ובאופן כללי נותנים להם להרגיש שהעובדה שלא ניתקו להם בפרצוף היא סוג של חסד אלוהי…). התקשורת כבר כיום היא “גלי זהבה גלאון” (שמי שמגיע מחו”ל ופותח טלוויהי או רדיו, עלול לחשוב שהיא עומדת בראש מפלגה עם 46 ח”כים, ולא האחרונה ברשימה של 3, שנכנסה לכנסת רק בגלל שראש הרשימה פרש…).
אותו פוליטיקאי שאמר לך שמעדיף שישמיצו אותו ובלבד שיכתבו עליו, דיבר שטויות – וזה, אכן, מאפיין פוליטיקאים. דן מרידור גומד בצורה היסטרית בגלל שדיברו עליו באופן מבזה (איזה מזל! לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו באמת הגיע לקצה הפירמידה…).