פשיעה, עוני וייאוש בעיר המוזנחת שעל האגם

מחוץ למרכז העיר השוקק של קליבלנד, בו נערכה הועידה הרפובליקנית, ניכרות תוצאות משבר המשכנתאות הגדול שידעה המדינה. בתוך כל העוני והעזובה, יש מי שמנסה לשקם את העיר. 

התפרסם במקום הכי חם בגיהנום

הכפר הסלאבי (Slavic Village), אזור מיקוד 44105, במעגל העירוני הרחב של קליבלנד, מכונה על ידי המקומיים ה׳גראונד זירו׳ של משבר המשכנתאות. תושבי השכונה הזו עמדו בלב המכה הכלכלית הקשה שניחתה על בעלי בתים בכל רחבי ארה״ב בשנים 2007-2008 ואילך. לצדם של אזורים גדולים בדטרויט, וברחבי נבדה ואריזונה, השכונה הגדולה הזו בקליבלנד שברה את כל השיאים של אמריקה – שיאי הפגיעה בתחתית.

במהלך ימי הועידה הרפובליקנית שהתקיימה לפני פחות משבועיים בקליבלנד, הסתובבתי ברחבי העיר. המרכז העירוני היה עמוס בדוכנים, אורחים מכל רחבי ארה״ב, מסעדות שוקקות, ועומס כלי רכב. אך קשה היה גם לפספס את המספר הלא מבוטל של אנשים שהסתובבו ברחבי העיר וחיטטו בפחים. הליכה רגלית של כמה מאות מטרים מחוץ למרכז העירוני, וסימני העיר החבוטה ניכרו בכל מקום.

קליבלנד היא מקום קשה. זו אחת הסיבות שהרפובליקנים קבעו את הועידה שם, כדי להזרים לעיר כסף מעשרות אלפי הנוכחים בוועידה, בדיוק כפי שהאולימפיאדה אמורה להרים את ריו דה ז’נרו. וגם כדי להעביר את המסר למקומיים: מדינת אוהיו המתנדנדת בין רפובליקנים לדמוקרטים, חשובה לרפובליקנים, ואולי הנוכחות של השמרנים בלב העיר לשבוע שלם, תזיז כמה שיותר אנשים לתמיכה במפלגה ובעומד בראשה, דונלד טראמפ.

משבר המשכנתאות, או הסאב-פריים, כפי שהוא כונה פה, הגיע לאחד משיאיו במהלך 2009: כ-3 מיליון בעלי בתים ברחבי ארה״ב קיבלו הודעות (החל מצו העיקול ראשון) על אי עמידה בתשלומי המשכנתא. הלוואות/משכנתאות ׳בלון׳ (שלב ראשון של החזרי תשלומים נמוכים, שלאחריו מגיעה קפיצה חדה בגובה התשלומים, ותשלום חלק גדול מהמשכנתא בבת אחת) – הביאו לקריסתם של המוני משפחות ודיירים באזור מסוים אחד. האוכלוסייה הידלדלה, הפשיעה עלתה, הרחובות הופקרו. בכפר הסלאבי, שכונה המשתרעת לצדו של הנהר הקויאהוגה (שם אינדיאני שמשמעותו The Crooked River) מדרום למרכז העירוני, אחד מכל 13 בתים פונה או ננטש. בעלי הנכסים לא עמדו בתשלומים ונאלצו לעזוב. חלקם נפלטו לרחוב, אחרים הסתלקו מותירים אחריהם בתים נטושים, חובות, אווירת נכאים.

מאורות סמים וגופות ברחובות

ימיה הגדולים של קליבלנד חלפו. היתה זו העיר העשירית בגודלה בארה״ב עד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, אך דווקא פה האוכלוסייה נטשה. קליבלנד היא העיר ה-48 בגודלה כיום. הכפר הסלאבי, שנקרא כך על שם מהגרים ממזרח אירופה שהתמקמו בו לפני יותר ממאה שנה, משתרע על שטח של 13 קמ״ר, ומתגוררים בו כיום כ-22 אלף תושבים. עיר קטנה ומותשת. לפני 30 שנה חיו בשכונה הזו כ-50 אלף איש. אנשים פשטו את הרגל, נכסים נותרו מיותמים ומוזנחים, והפכו למאורות סמים ופשיעה. בניו יורק טיימס כתבו לפני 7 שנים כתבת רוחב גדולה על הימים הקשים של השכונה.

ביקרתי בקליבלנד לפני עשור, באחת מהנסיעות מוושינגטון לטיול ברחבי ארה״ב. פנינו היו מועדות לשיקגו, החלטנו להעביר לילה בדאונטאון קליבלנד, וציינתי לעצמי, הנה מקום שאין סיבה לחזור לבקר בו. עיר לא נעימה, מוזנחת, לא מפותחת, על אף שהיא יושבת לחופו של אגם יפה, בחלקה הצפוני של ארה״ב. עיר שעברה המפואר מאחוריה.

הפעם, ב-2016, המרכז העירוני של קליבלנד היה במצב טוב יותר. הארכיטקט המפורסם, ג׳יימס קורנר, שתכנן והרים את ה-HighLine של מנהטן, נשכר כדי לעצב מחדש את החלק הפנימי של העיר, וכך עשה. אבל שם זה נעצר. העיר הסובבת עדיין במצב רע, רע מאוד. שכונת הכפר הסלאבי היתה במצב לא טוב עוד לפני המשבר; משפחות מעמד ביניים שיפרו את מצבם ועברו לגור בפרברים, ואנשים עניים יותר קנו בתים, ובכללם, אוכלוסייה אפרו-אמריקאית גדולה של העיר קליבלנד.

רבים לקחו משכנתאות מנופחות. אנשים רבים העידו, בתקופה של תום משבר המשכנתאות, על סוכני משכנתא שהונו אותם. כיום, רמאי הדיור עדיין פועלים בעיר, אך האכיפה והענישה מחמירות. רק השבוע שלח בית המשפט בקליבלנד אדם לכלא ל 4 שנים בגין רמאות של שוכר נכס יוצא צבא, בעל זכאות של דיור ציבורי. המורשע ברמאות פינה את השוכר תוך שהוא ממשיך לגבות את דמי הדיור.

ג׳ף רייג, מנהל פרויקט קבלני בכפר הסלאבי, בשם Slavic Village Recovery Project, של עמותת הפיתוח האזורי, Slavic Village Development, אירח אותי במשרדי העמותה. ״תראי אילו סוגי רמאות היו כאן”, הוא הצביע על אחת מתמונות הבתים הנטושים של השכונה, “הבעלים של הנכס הזה רצה להוסיף לבית הפרטי חניון גג קטן. חברת המשכנתאות שכנעה אותו לקחת הלוואה של כמה אלפי דולרים כדי לממן את חניון הגג הקטן, באמצעות משכנתא על כל הבית, וכאשר היה חסר לו תשלום אחד, העיפו אותם מהבית. בשכונה הזו הסתובבו סוכני משכנתאות, דפקו לאנשים על הדלת ופיתו אותם בכל מיני הבטחות, הציעו להם לשפץ ולקחת משכנתא והחתימו אותם על תנאים דרקוניים״.

רייג הוא אחד הקבלנים הבונים בעמותה שמנסה לשפר את חייהם של תושבי הכפר הסלאבי, והוא לקח אותי לסייר בשכונה. הוא עובד בפרויקט העירוני מזה כמה שנים. המשרדים של עמותת הפיתוח נמצאים על הרחוב הראשי של השכונה, בסמוך לכנסייה. ״אני רוצה שתביני עד כמה האזור הזה קשה”, הוא אומר. “יום אחד הגעתי למשרד בשעות הבוקר, ובפתח שכבה גופה של אישה שנורתה בלילה. סוחר סמים ירה בה. הגעתי בבוקר למשרד, ואף אחד לא ראה את זה עדיין״.

רייג אינו קבלן בנייה טיפוסי, אלא קבלן שעובד בשכונה המוכה ביותר של העיר. הוא מנהל פרויקטים של בנייה עבור העמותה בה הוא עובד, ובמסגרת הניסיונות להשיב את הכפר הסלאבי למצב סביר – ואולי אף אטרקטיבי – הוא נפגש עם תושבי השכונה ומכיר משפחה-משפחה, בית-בית, ברחובות המקומיים.

אצטדיון עירוני על שם חברת משכנתאות

לפני שבועיים, הריעו אלפי רפובליקנים לדונלד טראמפ באצטדיון חגיגי ורחב ממדים בעיר. שמו של האצטדיון הוא Quicken Loans Arena , על שם חברת הלוואות המשכנתא השנייה בגודלה בארה״ב. דן גילברט, איש העסקים העשיר מדטרויט, הוא הבעלים, והחברה הגיעה לשיא הצלחתה בזכות מערכת מכירת משכנתאות באינטרנט שבבעלותם.

אלה הם פניה של קליבלנד כיום: עיר מדוללת, שאוכלוסייתה ענייה ומתמודדת עם קשיי היום, והאצטדיון המקומי הענק נושא שם של חברת המשכנתאות, שגם היא הואשמה במכירת משכנתאות ברמאות במהלך שנות משבר הסאב-פריים. הו, האירוניה. אך השבתו של אזור מחיה שלם, שכונה של 22 אלף תושבים, למקום נקי ומסודר, תוך הפחתת הפשיעה, ופיתוח המתחמים – אינה עניין של איש אחד כמו רייג. כיום, קליבלנד עסוקה במאמץ כלל-עירוני משולב, שעיקרו במדיניות שהציבה לעצמה יעדים ארוכי טווח.

העמותה בה עובד רייג היא אחת העמותות שנכנסו לשכונה במטרה לנסות להשיב את המצב לקדמותו. מנהל העמותה, כריסטופר אלוורדו, מספר שהם הקימו ישות משפטית המנוהלת על ידי שתי חברות מסחריות פרטיות, ושתי עמותות מקומיות הפועלות לרווחת התושבים. החברות המסחריות הן חברה קבלנית מקומית וחברת אחזקת בתים המתמחה בהתמודדות עם נכסים שבעליהם פשטו רגל, והן מאתרות את הנכסים ההרוסים, הריקים, מאורות הסמים, הבתים שכבר אין דרך להשיב אותם לקדמותם. שתי העמותות שמנהלות את הפרויקט מהצד השני, אמונות על מעורבות התושבים, גיוס תרומות, ייזום פרויקטים קהילתיים משותפים, ולמידת הצרכים של התושבים הקיימים.

״כאשר באזור כה קשה עומדים אין ספור בתים ריקים, מוזנחים, שבעליהם נזרקו לרחוב, והבנקים מחזיקים בבתים כערובה לכלום – מגיעים מיד הנרקומנים, ומשתמשים בבתים כתחנות חלוקה”, מסביר רייג. “בגלל הלכלוך, הרעש, הסמים והאלכוהול, הבתים לפעמים מגיעים למצב חסר תקנה, וחייבים להרוס אותם. מה שאנחנו עושים כבר חמש-שש שנים, זה לרכוש מהבנק או מחברת המשכנתאות את הנכס בערך נומינילי, לפעמים בפחות מ-10,000 דולרים, ואז אנחנו מביאים את הקבלנים שאנחנו מכירים, מתכננים שיפוץ, צנרת, תשתית, גג, ביוב, ניקוז. הכל.

״בשלב הבא, הנכס מטופל על ידי העמותות המעורבות בפרויקט, ומחפשים לנכס קונים טובים, שיכולים לשלם ולגור פה, לא כאלה שירצו לעוף מכאן תוך שנה שנתיים. אנחנו מצליחים למכור היום את הבתים בשווי שוק של 60,000 דולרים עד כ-70,000 דולרים. וצריך להבין, בתים נמכרו פה ב-2008 באלף דולר. אנשים קנו אותם באינטרנט בלי לבוא לראות ולא היה אכפת להם מה הולך בבית. השכונה היתה הרוסה לגמרי כתוצאה מכך – אזור שאין בו אנשים חיים, שאין בו ילדים, שאין בו התקדמות, הוא אזור גמור”.

קבלן או עובד סוציאלי?

יצאתי עם רייג לסייר ברכב ואחר כך ברגל, לאורך בלוק שלם בשכונה. רחוב East 54th הוא בלב העניינים, הרחוב הכי נטוש, שבו עמדו בתים ריקים כמעט עשור. רובם עדיין ריקים, אך עמותת הפיתוח האזורית הביאה קבלנים שיהרסו בתים שלא ניתן לשפצם, שיטחו חלקות אבודות, כדי שלכל הפחות השכנים לאותם הנכסים לא יסבלו מהחולדות, ממזרקי הסמים, ומהזבל שהציף את המקום.

הבתים קטנים, עלובים מאוד. רייג יודע לספר את סיפורו של כל בית. הוא אמנם עובד כאחד מהקבלנים המשפצים של השכונה, אך מעורבותו במקום גדולה בהרבה. אחד האנשים שאנו נתקלים בהם ברחוב, מבקש שרייג ייכנס איתו רגע לראות את המצב של אמו. מחוץ לבית ניצב שלט, ‘לא להסיג גבול. מסיגי גבול יחטפו ירייה. מי שישרוד, יחטוף שתי יריות’. אני מהססת להיכנס, אבל בעלי הבית ורייג מסמנים לי, זה בסדר, לך מותר.

אני מצטרפת לרייג ולדייר. הבית הקטן, מאורה חשוכה עמוסה בחפצים וריח רע, ללא אוורור, מחניק. לדייר יש בעיה עם מאורת הסמים והרעש הכבד באחד הבתים כמה עשרות מטרים משם. רייג מבטיח שיבקש מהמשמר השכונתי להתערב. מי שמחזיק בבעלות הנכס ה”בעייתי” הוא בעלים רשום כחוק, אבל הוא לא גר שם, אלא מאפשר לכל מיני טיפוסים לבוא וללכת. אין הרבה מה לעשות.

בתוך הבית הדחוס, אמו החולה של הדייר שרועה על כורסה באמצע הסלון מול הטלוויזיה, רגליה נפוחות. רייג מתעניין במצבה הרפואי. הוא כבר היה בבית הזה מספר פעמים. לדבריו, אלה הם דיירים שהצליחו לשרוד את השנים הקשות ביותר בשכונה הזו. אין להם אפשרות לעבור משם. “אתה קבלן בניה, או עובד סוציאלי?” אני שואלת את רייג בחיוך. ״אני שניהם״, הוא עונה בחיוך משלו. ״אין ברירה, כדי להביא את העבודות הקבלניות פה לכדי ביצוע, צריך להתמודד עם המצוקות של התושבים פה. זו המטרה של העמותה, מעבר למסמרים, בטון, חשמל ומדרכה. העמותה הוקמה במטרה להחזיר חיים עירוניים למקום הזה, אחרת הכל אבוד״.

יש כאן מתחים קשים בין לבנים לאפרו-אמריקאים, כמו שאנחנו רואים בכל רחבי ארה״ב?

״השכונה מעורבת, ממש חצי-חצי אפרו-אמריקאים ולבנים. יש גם היספניים, אבל מעט. זו פשוט שכונה שיש בה מכל הסוגים וכולם אמורים להסתדר. אני לא אגיד לך שהדברים עובדים חלק. גם פה היתה גזענות קשה נגד שחורים ולפני שלושים שנה, אנשים לא רצו שהם ירכשו פה בתים”.

בהמשך הרחוב ניצב בית גדול, אשר שימש כ-Halfway House, בית טיפול לפגועי נפש. הבית עומד נטוש. ״העמותה שהחזיקה את הנכס לא עמדה בשילומי המשכנתא על בית הטיפולים הזה, והבית התרוקן״, אומר רייג.

איפה האנשים שטופלו פה עכשיו?

״אני לא יודע. כולם התפזרו. זה בית רפאים עכשיו. תראי מה כתוב פה למעלה על הקיר (רייג מפנה את תשומת לבי לשלט על הבית, ט”ש): 254 הרוגים מירי במחוז קויאהוגה בשנת 2015״. אם כך, מצבה של קליבלנד אולי התחיל להשתפר, במיוחד באזור הדאונטאון העירוני בו התקיימה הועידה, אך המצב ברחבי העיר הסובבת בכי רע. 254 הרוגים, מירי של פושעים, סוחרי סמים, מטורפים, סרסורים.

הסיור ממשיך. מחוץ לאחד הבתים עובד בחור אפרו-אמריקאי על שיפוץ הבית שזה עתה רכש. למון גיילס, בן 32. הוא מהקונים החדשים שרוכשים את הבתים ומשפצים לבד, שלא באמצעות העמותה המפתחת את השכונה. ״זו התפתחות טובה, כי זה מעיד שהשכונה כבר מושכת אנשים מבחוץ שמתעניינים בנכסים, וזה אומר שאנחנו מצליחים לאט לאט להעמיד את האיזור הזה על הרגליים”, מסביר רייג.

בהמשך הרחוב, עוצרת אישה מבוגרת את רייג. היא צריכה לתקן סדקים במדרכה ליד הבית, וצריכה ייעוץ: מה לעשות? שלוש נשים נוספות – סבתא עם חתול מתפנק על ירכיה, אמא, ובת – מתאווררות על מפתן הבית הקטן. בפנים אין מיזוג, וחום יולי הכבד מבריח אותן החוצה. הסבתא, שהיתה נשואה לאיש צבא, מתגוררת פה מזה 50 שנה. השכונה ידעה מורדות ועליות. עכשיו הימים קצת יותר טובים, היא אומרת. גם הן מעדכנות את רייג בנוגע להתרחשויות השכונתיות.

ובישראל? עדיף לא לחשוב על זה

בעיות הדיור של אמריקה נראות רחוקות שנות אור. הפשיעה בארה”ב קשה, כמעט בלתי נתפסת. ועוני עמוק, שאין לו מענה, אנשים שאיבדו בתים ונפלטו לרחובות, אלה דברים שלעיתים נדמה שלא יכולים לקרות בישראל. אך שיחה עם אחד מאנשי העסקים היהודיים המתגוררים באזור קליבלנד, משגרת לעברנו נורות אזהרה.

רוברט גולדברג, לשעבר יו״ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב, הוא פילנתרופ אוהב-ישראל רפובליקני, שמכיר את בעיות הדיור המורכבות של ישראל. ״הבעיות שלכם עם הפלסטינים לא מתקרבות לבעיות הדיור שיש לכם – הבעיה הפלסטינית תטופל במשך הזמן, אבל כל עוד יש לכם אוכלוסייה לא מאושרת, שלא מסוגלת לחיות מבחינה כלכלית, ויש חצי מיליון ישראלים שחיים בארה״ב, ואפילו עולים מרוסיה עוזבים, אתם חייבים לעשות מה שצריך לעשות עבור הציבור הישראלי, שלא יעזוב״, הוא אומר.

גולדברג מעורב בפרויקטים של דיור ציבורי בלוד. הוא מנסה להביא משקיעים זרים, לעבוד עם הממשלה הישראלית על הפיתוח. הוא מספר שעיריית לוד משתפת פעולה, אבל שמדובר בסוגיה ממשלתית. ״אם אני הייתי בממשלה הישראלית, הייתי שם פוקוס על לוד. זו עיר קשה, שליש ערבים, שליש דתיים, שליש אחרים. העיר מוזנחת, יש בה פשיעה, אבל יש גם תחנת רכבת גדולה. ממשלת ישראל, תעשי כבר משהו עם לוד!״

בתום הועידה, השארתי את קליבלנד מאחור, ויצאתי ממנה לכיוון פנסילבניה ואפ-סטייט ניו יורק. קשה לחבר את הנקודות. קליבלנד היא אחרת. ושיקום שכונות שם, כמו בכל מקום בעולם, הוא פרויקט איטי, מייגע, מלא בדם, יזע ודמעות.