תומכי המחאה החברתית: אתם שמאלנים, תתגברו על זה

פוסט אורח

מאת יוסף ויסמן, בוגר בי.איי. בממשל, עוסק בחוויית משתמש, חבר מפלגת העבודה.

נתחיל מהסוף – כן, המחאה החברתית שמאלנית במהותה. שיעורי התמיכה וההשתתפות הגבוהים בה מצביעים על כך שמוקדם היה להספיד את השמאל הישראלי ושנכון להיום – רוב הישראלים הם שמאלנים. כן, גם את, גם אתה. צאו מההלם, ותדאגו ששמאלנים ינהלו את המדינה.

מיהו ימני? מיהו שמאלני?
אל לימודיי לתואר בממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, הגעתי אחרי שנים של עניין בפוליטיקה. מאחורי היו כבר עשרות, אם לא מאות, ויכוחים פוליטיים, אותם אני מנהל כבר מגיל 13. במהלך אותן שנים, הספקתי לשנות את דעותיי מהקצה אל הקצה. בתקופת לימודיי בתיכון, בזמן גלי הפיגועים הגדולים של האינתיפאדה השנייה, אחזתי בעמדות ימניות קיצוניות. שש שנים מאוחר יותר, בחצי השני של שירותי הצבאי בשטחים, שבמהלכו ראיתי מקרוב את שגרת החיים הפלסטינית תחת שלטון הצבא הישראלי, כבר הייתי בצידה השמאלי של המפה.

בתור מי שהיה גם ימני וגם שמאלני, אך תמיד ניסה לשכנע אחרים שהוא צודק והם טועים, חיפשתי את הטיעון שמנצח בנוקאאוט, זה שיגרום לצד השני להודות שהוא טועה ועליו “להמיר את דתו”. בהדרגה הבנתי שויכוחים פוליטיים בנושאים אקטואליים לא יכולים לקדם אותי אל עבר אותו טיעון, מפני שהם רק המעטה של תפיסות עולם עמוקות יותר, המבחינות בין ימין לשמאל. לכן, רק אם אצליח להצביע על אותן תפיסות שורשיות ולהעמיד אותן למבחן, ודאי אצליח לשכנע את היריב כי הוא טועה ואני צודק. מכאן החל העניין שלי בהבדל השורשי, האמיתי, בין תפיסת עולם ימנית לתפיסת עולם שמאלנית.

כמובן שהעיסוק בחלוקה לימין ושמאל פוליטי קשה מטבעו. הרי תפיסות עולם פוליטיות לא מתקיימות בזכות עצמן. יש להן קיום רק אם אנשים אוחזים בהן. כלומר, עמדה “ימנית” היא עמדה שאוחזים בה אלו התופסים את עצמם “ימנים”, ועמדה “שמאלנית” היא זו שאוחזים בה ה-“שמאלנים”.

לראיה, החלוקה ההיסטורית בין עמדות שנחשבות “ימניות” לעמדות שנחשבות “שמאלניות” היא חלוקה שרירותית, הנובעת מסידורי הישיבה באסיפה הלאומית הצרפתית: אלו שתמכו בשינויים מתונים בשיטת הממשל הצרפתית ישבו במושבים הימניים, בעוד שאלו שתמכו בשינויים קיצוניים ישבו במושבים השמאליים. קשה לדון בחלוקה אבסולוטית לשמאל וימין, במנותק מהפרשנות המשתנה שהעניקו לעמדות אלו במקומות שונים ובזמנים שונים. ובכל זאת, הוגי דעות ופוליטיקאים לאורך ההיסטוריה, ראו את עצמם כממשיכי דרך של ימנים ושמאלנים שחיו לפניהם, וכמעבירי לפיד אידיאולוגי לדור הבא.

אני רציתי למצוא את המאפיין האחד של החלוקה לימין ושמאל שמסביר טוב את כל התורות הפוליטיות בכל המקומות ובכל הזמנים. רציתי להיות מסוגל להגיד לאנשים אחרים “אתה חושב שאתה ימני/שמאלני (ההיפך ממני), אבל האמת היא שימנים/שמאלנים מאמינים בכך וכך, ואתה בוודאי מתנגד לזה, אז בוא תחשוב על זה שוב ותבין שאני צודק ושאתה בעצם חושב כמוני”.

במהלך לימודי הממשל, נגעתי בסוגיה זו לא מעט. השאלה של ימין ושמאל עלתה בהקשרים היסטוריים (עלייתן ונפילתן של תנועות ימין ותנועות שמאל), פילוסופיים (קפיטליזם מול סוציאליזם, שמרנות מול מהפכנות), פסיכולוגיים (מאפיינים אישותיים של ימנים מול אלו של שמאלנים) ועוד.

התשובה הראשונה שגיבשתי הייתה: ימנים הם שמרנים, שמאלנים הם מהפכנים. במילים אחרות, הימין תמיד תומך בסדר הקיים ומנסה לשמר אותו, בעוד שהשמאל תמיד מתנגד לאותו סדר ומבקש לשנות אותו. זוהי מסקנה שכל מי שמתחיל לחשוב על הסוגיה הזו לעומקה מגיע אליה די מהר. אך למצער, זו מסקנה שגויה.

טבעם של מהפכנים הוא שברגע שהם מצליחים לשנות את הסדר הקיים, הם פועלים בקנאות כדי לשמר אותו. כך, במדינות הקומוניסטיות, מרגע שהשמאלנים הצליחו להשתלט על המדינה, הם עסקו ברדיפה אובסיסיבית של מתנגדיהם הימנים. כלומר, היו מצבים בהיסטוריה שבהם השמאלנים היו השמרנים, בעוד שהימנים היו המהפכנים. בכך, הם לא שונים מיריביהם הימנים במדינות הפשיסטיות, ששמרו על הסדר הימני ורדפו את השמאלנים שביקשו לשנותו. אם כך, הקריטריון של שמרנות מול מהפכנות לא מסביר טוב את החלוקה לימין ולשמאל.

לקראת סוף לימודיי, לאחר שכבר למדתי על החלוקה לשמאל וימין במקומות שונים ובזמנים שונים, ועל המאפיינים הפסיכולוגיים של ימנים ושמאלנים, הגעתי למסקנה חדשה, שאני מאמין בה גם היום:

ימין פירושו תמיכה בהיררכיה חברתית, שמאל פירושו תמיכה בשוויון חברתי.

כלומר, מה שמסביר היטב את החלוקה לימין ושמאל פוליטיים היא העמדה בדבר המבנה החברתי הרצוי: ימנים רוצים שיהיו אנשים שהם “למעלה” ואנשים שהם “למטה”, מסיבות שנתפסות כמוצדקות, בעוד ששמאלנים רוצים שכולם יהיו שווים.

זווית נוספת: הימין גורס שיש אנשים שהם טובים מטבעם ואנשים שהם רעים מטבעם, ושהטובים צריכים להיות “למעלה” והרעים “למטה”. השמאל גורס שאין טובים ורעים מטבעם, אלא שהנסיבות החברתיות והאישיות דוחפות אנשים להיות טובים או רעים, ולכן צריך להגביר באופן מכוון נסיבות טובות ולצמצם נסיבות רעות.

דרך אחת להבין את ההבדל הזה הוא באמצעות שתי התנועות הפוליטים הקיצוניות ביותר שקמו במאה ה-20: הנאציזם מימין והקומוניזם משמאל. קל להבין כיצד תפיסתם של הנאצים בדבר ההיררכיה החברתית הרצויה הכתיבה מציאות פוליטית. לשיטתם, בני הגזע העליון הם טובים מטבעם, ולכן ראויים לכל זכות, בעוד שבני הגזעים הנחותים רעים מטבעם, ולכן לא זכאים לאף זכות, אפילו הזכות הבסיסית לחיים. התפיסה שהיררכיה חברתית היא רצויה יושמה גם כלפי קבוצות אחרות: בריאים מול חולים, הטרוסקסואלים מול הומוסקסואלים, וכמובן, ימנים מול שמאלנים. באותה עת, במדינות הקומוניסטיות, כולם זכו, לפי החוק, לאותו יחס (גרוע): עירוניים וכפריים, אינטלקטואלים ו”עממיים”, נוצרים, מוסלמים ויהודים – כולם. הממשלה ניווטה את המערכת הכלכלית מלמעלה בנסיונה לבטל את המעמדות וליצור שוויון מוחלט, וכל אחד נאלץ להסתפק בחלקו השווה, לכאורה. מי שהתנגד ל-“אוטופיה הקומוניסטית” השוויונית, נשלח למחנות ריכוז.

גם בתנועות שפועלות במדינות דמוקרטיות, שמטבען מתונות יותר, ניתן לראות את החלוקה הפוליטית על בסיס אותו קריטריון. הרפובליקאים בארצות הברית שואפים להקטנת חלקה של הממשלה בכלכלה על מנת לאפשר ל-“מוכשרים” מטבעם להנות מפירות כישרונותיהם ולתפוס את מקומם בראש הסולם החברתי. הדמוקרטים, מנגד, מעוניינים בהתערבות ממשלתית מסויימת על-מנת לעזור לחלשים (מהגרים, עניים, הומוסקסואלים) לצמצם את הפערים עם “החזקים”.

למשל, בשאלת כינון ביטוח בריאות לאומי (“Obamacare”), הרפובליקאים התנגדו לכינונו, בטענה שהתערבות ממשלתית תמנע מכל אדם להשיג את הביטוח הפרטי הטוב ביותר שהוא יכול להשיג, בעוד שהדמוקרטים תמכו בו, בטענה שתעשיית הביטוחים הפרטיים אינה מאפשרת לעניים גישה שוויונית לטיפול רפואי איכותי, שמגיע להם בדיוק כמו לעשירים. יש המתארים את המחלוקת האידיאולוגית הזו כברירה בין “שוויון הזדמנויות” ל-“שוויון תוצאות”.

כמובן שהמציאות מביאה לכך שימנים נוהגים לפעמים בצורה “שמאלנית” ושמאלנים בצורה “ימנית”. למשל, הנאצים נאלצו להסכים עם מתן זכויות מוגבלות לבני עמים נחותים כשהיו זקוקים להם, והקומוניסטים העניקו זכויות יתר למקורבי המשטר כדי לבצר את שלטונם.

כך זה בפוליטיקה – מי שמתפשר משיג הישגים, בעוד שהטהרנים עומדים בצד, מצקצקים בלשונם, ולא משיגים דבר. כל עוד הפשרות הן ספורות ומיועדות להשגת מטרות אידיאולוגיות חשובות יותר, ניתן להתייחס אליהן כאל סטייה זמנית, טקטית, מתפיסת העולם המוצהרת. אך כאשר יש פער קבוע ומתמשך בין הצהרות אידיאולוגיות למעשים פוליטיים, ניתן להטיל ספק בימניותו המוצהרת של הימני ובשמאלניותו המוצהרת של השמאלני.

אני מאמין שהחלוקה של ימין-שמאל לפי היררכיה-שוויון מסבירה היטב את המציאות, אם כי היא לא עזרה לי לנצח ביותר ויכוחים. נטייתו של אדם לגביה אופיה הרצוי של החברה נובעת מנסיון חייו האישי המצטבר. קשה מאד לערער תפיסה כה מגובשת במסגרת של ויכוח פוליטי ידידותי. לכן, אני שש פחות אליי ויכוח משהייתי בעבר. חוץ מבנושאים חשובים, כמו המחאה החברתית.

אתם שמאלנים, עכשיו תתפקדו

גם בישראל, החלוקה לימין ולשמאל על-פי תפיסת החברה הרצויה מחזיקה מים. עוד בימי היישוב נקבעה החלוקה בין השמאל הסוציאליסטי, שתמך בחברה שוויונית המאורגנת על-ידי הממשלה, לימין הקפיטליסטי, שתמך בכלכלה חופשית שבה כל אחד מרוויח ומתקדם כפי יכולתו הטבעית. בתיאוריה, גם התפיסה המדינית נגזרה מאותה תפיסת עולם – פשרה טריטוריאלית עם הערבים ש-“שווים” במהותם ליהודים, מול “קיר ברזל” קשיח והחלת הריבונות היהודית “הצודקת” על כל שטחי ארץ ישראל, מולדתם של היהודים “הטובים”, ושלילת זכותם של הערבים “הרעים” למדינה משלהם על חלקה.

במציאות, את רוב התוקפנות נגד הערבים ניהל והשריש השמאל, בעוד שאת הפשרה הטריטוריאלית הראשונה ביצע דווקא הימין, ומותר להטיל ספק בקוהרנטיות האידיאולוגית של אותם מנהיגים. אך, מבחינה חברתית-כלכלית, הצליח כל גוש לממש את תפיסת עולמו: החברה הישראלית הייתה שוויונית יותר תחת שלטון השמאל ושוויונית פחות, הרבה פחות, תחת ממשלות הימין.

בשנים האחרונות, נראה שהימין, שזכה בשלטון לראשונה ב-1977 על גלי המיאוס מהשחיתות השלטונית של מפא”י, ימשיך למשול בישראל לנצח. הבחירות הוכרעו תמיד על בסיס סוגיות מדיניות-בטחוניות, ובפרט שאלת השלום תמורת שטחים עם הפלסטינים. לרבים נראה שהאינתיפאדה השנייה כהוכחה סופית שפשרנות ישראלית תוביל תמיד לתוקפנות ערבית, ושמוטב להמשיך ולקיים את היחסים העויינים עם הערבים מאשר לשגות באשליות ולנסות להתפייס.

העמדה השמאלנית, הגורסת שפשרות במינון אחר או מסוג אחר דווקא היו מונעות תוקפנות ערבית, מסובכת מבחינה לוגית, ולכן ירד קרנה בעיניי חלקים נרחבים מהחברה הישראלית. יתר על כן, מכיוון שמדובר בעניין של “חיים ומוות”, התפיסה כי שמאלנות היא “מסוכנת” והשמאלנים משתפים פעולה עם “האויב”, הפכה לרווחת.

וכך, מפלגות הימין, אשר מתחזקות על רקע הגברת העוינות בין ישראל לשכנותיה, מצליחות לממש גם את תפיסתן הכלכלית-חברתית. הכלכלה שממשלות הימין הנהיגו הביאו להרחבה מתמידה של הפערים ויצירתה של חברה היררכית באופן קיצוני, תוך הסטה קבועה של הדיון הציבורי לנושאים המדיניים-בטחוניים, אשר בהם הן נהנו מיתרון על השמאל.

ואז החלה המחאה החברתית. היא החלה ממחאה על מחירם הגבוה של מוצרי המזון, המשיכה למחירן הגבוה של דירות ומשם התרחבה לכל התחומים שמהם מושפע מצבם הכלכלי של אזרחי המדינה. הרעיון הבסיסי שמחבר בין כל הפעילים והתנועות שלוקחים חלק במחאה היא שהסדר הקיים מנציח היררכיה חברתית לא הוגנת, וכי חברה שוויונית יותר – עדיפה.

כמובן שיש מחלוקת פנימית לגבי מידת השוויון הרצוי, היקף המעורבות הממשלתית הנחוצה והאם השוויון החדש צריך לעצור בקו הירוק או שיש להחיל אותו גם מצידו השני. אך הבסיס משותף לכולם – צדק. ומהו אותו צדק? פחות היררכיה, יותר שוויון.

מדובר, אם כן, במחאה שמאלנית, וכפועל יוצא, במוחים שמאלנים. היא איננה שמאלנית בגלל שרק תנועות שמאליות לוקחות בה חלק. בדיוק להיפך – תנועות שמאליות לוקחות בה חלק כי רק אותן היא מעניינת. היו שהצביעו על כך כבר בזמן אמת, והיו שמטעמים טקטיים בחרו להצניע את הנושא כדי “לכבוש את הלבבות”. אבל בשורה התחתונה, אם אתם מזדהים עם מטרות המחאה – ברכותיי, אתם שמאלנים.

לאחר שתהליך האבל יסתיים ותשלימו עם זהותכם הפוליטית החדשה, נשאלת השאלה – מה עושים עם זה? ראשית, אמצו את שמאלניותכם החדשה בחום. למדו אותה, קראו עליה, זהו את התנאים הלא-צודקים של חייכם ולמדו להצביע על האחראים לכך. הבינו על מה אנחנו נאבקים. להיות שמאלני, פירושו לכעוס. ויש לכם סיבות טובות, מאד טובות, לרתוח.

השלב הבא, החשוב יותר הוא שינוי המערכת הפוליטית. ישראל היא מדינה דמוקרטית, המאפשרת בחירות חופשיות וחילופי שלטון. למרות סדר הכוחות הקיים, ולמרות נסיונותיהם האגרסיביים של המרוויחים ממנו – פוליטיקאים ימנים ובעלי הון – לדכא את המחאה, שינוי מהותי יכול להתאפשר בדרכי שלום דרך המערכת הפוליטית. ישנם פוליטקאים חדשים וישנים, בתוך המערכת הפוליטית ומחוצה לה, שיפעלו למימוש ערכי המחאה ולכינון חברה שוויונית יותר, אם הם ירגישו שזה ישתלם להם פוליטית ושהם זוכים לתמיכה ציבורית.

הבינו שהמצב הקיים הוא תולדה של העדרותנו מהזירה הפוליטית והפקרתה למקורבים, בריונים וסחטנים. התפקיד שלנו, המוחים והתומכים, הוא לדאוג שאותם פוליטיקאים יגיעו לעמדות הכוח שמאפשרות להם לחולל שינוי. הדרך לקדם את הפוליטיקאים “שלנו” היא אחת – להתפקד למפלגות, להצביע להם בבחירות המקדימות ולשמור איתם על קשר פעיל לאורך כל כהונתם. שלא ישכחו מי שלח אותם ובמי הם תלויים. שיעבדו בשבילנו.

אתם שמאלנים. עכשיו תעשו עם זה משהו.

תמונות מזווית העם, הפגנת מחאה בבאר שבע בקיץ 2011, אסנת יותם