“ראו לו את הוריד בצוואר מרוב מתח”, על הוידאו-צ’ט של לפיד

הוידאו צ’ט של שר האוצר יאיר לפיד, עם גולשים בדף הפייסבוק שלו נערך בסיומם של שבועיים קשים עבורו מבחינה תקשורתית. על אף שהאחריות על המצב הכלכלי אמורה להיות מוטלת, לחלוטין, על קודמו בתפקיד, לפיד מצא עצמו מהר מאוד מול זעם ציבורי גדול,  כאחראי הבלעדי לתקציב הגזירות. הוא ספג ביקורת על תקציב המחוברים: קיצוץ מצומצם בתקציב הבטחון, מע”מ אחיד ולא פרוגרסיבי, הימנעות מהתמודדות עם האלמנטים החזקים והמבוססים במשק הישראלי (באמצעות מס ירושה, מס חברות פרוגרסיבי) ועוד.

אחרי שלושה ראיונות לערוצי הטלוויזיה, בערב ה 10 במאי, פנה לפיד גם למגרש הביתי שלו: וידאו צ’ט עם תומכי מפלגת ‘יש עתיד’ בדף הפייסבוק שלו. המפגש הוירטואלי, מעל ל 40 דקות של שאלות ותשובות, הפך את שר האוצר לראוי לפרס המסבירן הנמרץ של השנה.

לרגע אחד, כשהתבוננתי על הוידאו הזה (לא בשידור חי, יש לומר, כי בשעת הצ’ט, הייתי באירוע אחר), חששתי שמא לפיד נמצא באיזה “טריפ” תעמולה. בשעה לא אטרקטיבית בעליל (עשר בלילה), כשהמוני בית ישראל קורסים בספה מול הטלוויזיה כדי לבהות בריאליטי אומלל, לפיד התייצב חמוש במסרים, ערוך לקרב עם גולשיו.

וידאו צ’ט לייב בעמוד הפייסבוק של יאיר לפיד, 16 במאי 2013:

ברגעים הראשונים של הצפייה, הסרתי בפניו את הכובע. התגלה זן חדש של שר האוצר. לא מתחמק מן הציבור. מתראיין גם לעיתונות הממוסדת (תוך ימים ספורים נתן לפיד ראיונות ל 10, 2, 1, גלי צה”ל ורשת ב’), בקי ברזי הרשתות, לא מוותר.

אולם התייעצות עם ד”ר צפירה גרבלסקי-ליכטמן, מהקריה האקדמית אונו, מומחית לתקשורת פוליטית ויועצת לפוליטיקאים בכירים (media training) כהכנה להתמודדות עם כלי התקשורת, הציפה חזרה את תחושת הטריפ המוזר שליווה את הוידאו צ’ט של לפיד.

 גרבלסקי צפתה ב 40 הדקות של לפיד עם גולשיו (הוידאו לעיל) ולאחר מכן, היא צפתה בראיון המלא שנתן לפיד, כמה ימים קודם לכן, בערוץ 10, להלן:

“יש הבדל דרמטי בהופעה שלו” היא אומרת “ודווקא בערוץ 10 הוא יותר נינוח, מדבר יותר ברור ומצליח להעביר את המסרים שלו באופן יותר אפקטיבי”.

למה הכוונה?

“אם מתבוננים בצ’ט, לכל אורכו, אפשר לראות את המאמץ שלו. אנחנו כצופים מאוד רגישים לדברים האלה. רואים שזה אדם לחוץ. אפשר ממש לראות הוריד בצוואר בחלק מן הרגעים. הוא כולו מתוח ועסוק בהעברת המסר. לעומת זאת, בראיון בערוץ 10, אפילו שהוא מעונב, גופו רוכן קדימה, הוא מדבר יותר לאט והתוצאה היא שהוא מעביר את המסר באופן ברור יותר”

זה לא אמור להיות הפוך? הלחץ אמור להיות כאשר יושבים באולפן אל מול מראיינים ללא השאלות מראש לעומת וידאו צ’ט מול קהל מפלגתי אוהד ולא מרתיע?

“תלוי באופן שבו לפיד, או כל אחד אחר, משתמש במדיום. במקרה הזה, לפיד מדבר מאוד מהר בצ’ט. ומהירות היתר של הדיבור שלו, עוברת את הגבול במובן הזה שהיא כבר יכולה להשפיע לשלילה על קליטת המסר. אנחנו כצופים צריכים גם לשמוע, גם להבין, גם לתת הקשר ומשמעות לנאמר ובסוף לאפסן בזכרון. אלה הן פעולות הנעשות במקביל. לפעמים כאשר מדברים בקצב, הצופה קולט את הכל ביעילות, אך יש קו מסוים, שמעברו המסר כבר לא נקלט. אין זמן לעבד ולהפנים ולכן האפקטיביות התקשורתית הופכת לנמוכה”.

ואז ראיון הוא כלי יותר נכון להעברת מסרים פוליטיים?

“כן, כי השאלות של המראיינים מאפשרות הפוגה להקשבה. טלי מורנו ואלון בן-דוד נכנסים לו לדברים, עוצרים אותו והשאלות שלהם מאפשרות לצופים רגע של הקשבה ומנוחה ויכולת לעבד את המסרים. במובן הזה, אם הוא היה עושה את הוידאו צ’ט עם אדם מולו ששואל את השאלות, זה יכול היה להיות יותר יעיל. כרגע, באופן שבו הוא ביצע את הוידאו צ’ט הזה – התוצאה לא אפקטיבית”

מה לגבי האטרף? שר האוצר נראה כמעט רדוף בצורך להסביר את התקציב?

“נכון. הווליום שבו הוא מדבר, הוא כמעט צועק עלינו. וזה לעומת הראיון, שם הוא מדבר בטונים סבירים. עוד דבר שתורם לתחושת האטרף היא הצרידות. הרי בסך הכל עברו כמה ימים בין הראיון לבין הצ’ט ובכל זאת בצ’ט שומעים שהוא צרוד. זה נובע מכך שהוא מדבר כל כך מהר, שאינו עוצר לקחת אוויר. הוא פשוט לא נושם והתוצאה שאין אוויר כמו שצריך על מיתרי הקול. בסופו של דבר הוא צרוד, מתאמץ וממש צועק.”

“עוד אלמנט שמעביר חזק את ה”אטרף” הוא החזרה המרובה על הדברים. לא מספיק שהוא חוזר על אותם התכנים שוב ושוב, הוא גם ממש משתמש במילים ‘אני אגיד את זה שוב’, ‘אני חוזר’. מצד אחד, כשחוזרים על מסרים, זה עשוי להגביר את השכנוע. מצד שני, ברמה מסוימת של חזרתיות, מתחילה להתקבל תחושה של משהו כפייתי וזה מעורר חוסר סבלנות אצל הצופה. ‘הרי כבר אמרת את זה כמה פעמים, אני לא רוצה שתסביר לי שוב, כי הבנתי’. אדם שחוזר יותר מדי פעמים על דבריו מוריד את האפקטיביות של המסר ויוצר אנטגוניזם. אם הוא עוד הולך ומספר שהוא עומד להגיד את אותם הדברים שוב, הוא בכלל מאבד את הצופים.”

מה עוד הפריע לך בצ’ט?

“המיצוב של הגוף. בראיון בערוץ 10 לפיד רוכן קדימה והוא מזכיר לנו את אותו לפיד, כשהיה מראיין בתוכניות שלו. זו התנוחה הקלאסית שלו מן העבר והיא משדרת ‘אני בא לקראתכם’, ‘אני מעוניין גם להקשיב’. בצ’ט, הוא יושב זקוף, מאוד מתוח, מזיז הרבה מאוד את הידיים, לא מאוד מאופק. כל זה מפחית מן הקסם שלו ומשדר מתח”.

מה לגבי הפורמט? והרי בצ’ט הוא ברר מראש את השאלות וידע לאיזה פינות שלא להיכנס? למעט הקללות על עצמו שהוא הקריא בהתחלה, הוא סינן את הנושאים כך שיתאים לו?

“הפורמט שלפיד הציג הוא חדש עבורנו. ההשוואה שעושים כיום, לאופן שבו בנימין נתניהו חידש לתקשורת הישראלית כשהביא את הרוח האמריקאית, אז בתקופה שהצטרף לפוליטיקה – היא נכונה. אני מאמינה שהתקשורת בין הפוליטיקאים לציבור אכן תלך לכיוונים האלה. שיח פחות ממוסד, הזדמנות לפוליטיקאי לברור לעצמו את השאלות, לבחור את המיקום, את אורך השיח. שתי דקות או 40 דקות. ולפיד, מוביל פה סגנון תקשורתי חדש לגמרי. יחד עם זאת, צריך ללמוד את המדיום והתנהלות התקשורתית שלו צריכה להיות מותאמת למדיום. כרגע, התוצאה היא מאוד לא אפקטיבית. גם בחירת השאלות: אם פוליטקאי בכוונה נמנע מן השאלות היותר קשות, אז השימוש במדיום לא יועיל לו.”

יש לך גם הערות חיוביות?

“כן: ההתייחסות האישית היא מצוינת. מצד אחד, הוא פונה לאנשים בשמם ומישיר מבט למצלמה, כאילו הוא בשיח אישי איתם. מצד שני, יש לו יכולת מדהימה לבטא רגשות. “אני כואב”, “אני אוהב”, “מרגש אותי”. הדיאלוג של לפיד הוא אישי וישיר, ללא מתווכים. צריך לזכור שבראיון, העורכים מחייבים אותו להסתכל למראיינים בעיניים ולא מסכימים לצלמו כשהוא מישיר מבט למצלמה. פה, בצ’ט, הוא מצליח להוציא המון קסם אישי וחן והתוצאה היא תחושה של אדם ללא מסיכות שקל להתחבר אליו. זה מתאים לעידן בו הפוליטיקה הופכת למאוד פרסונלית ואם הוא ימשיך בסגנון הזה, זה ישרת אותו בטווח הרחוק, כי הסגנון שלו יוצר חיבוק ומלמד את הציבור שתהליך קבלת ההחלטות שלו, כשר אוצר, הוא גם רגשי ולא רק טכני.”

מה בפיזיות שלו היה טוב?

“הוא בעל יכולת ביטוי מדהימה. פנים מלאי הבעה, כולו רגש. האופן בו מזיז את הגבות, מסתכל בעיניים, מחייך, יוצר קשר עין. הוא כל הזמן עם הקהל ומן הבחינה הזו הוא משיג הרבה.”

 את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, בהארץ