כוח”כ נולד, פוסט אורח מאת ערן חרמוני

מה חושב ערן חרמוני, מתמודד במפלגת העבודה על ההצטרפות של סתיו שפיר, איציק שמולי, מיקי רוזנטל ועומר בר-לב (האחרון טרם הודיע רשמית) ועל כל כוכב פוליטי אחר שיצעד בחסותה של יחימוביץ’ לאור הזרקורים?

פוסט אורח

לקראת הבחירות הקרבות והפריימריז במפלגת העבודה, צצים מידי יום שמות של מועמדים חדשים המבקשים להיכנס לרשימת המפלגה בכנסת הבאה. אין זה סוד שמפלגת העבודה נמצאת בתנופה ורבים רוצים לתפוס את מקומם על העגלה שהולכת וצוברת מהירות מסחררת. דווקא בשל כך, ראוי כי ראשי המפלגה ומתפקדיה יפנימו את התפקיד של קידום מנהיגות שצומחת משורות המפלגה, ולא רק לקידומם של “כוכבים“. משם תגיע הצלחת תהליך ההתעוררות של העבודה.

 ימים טובים עוברים על מפלגת העבודה, עד כי כמעט נשכחה מאתנו העובדה שסכנת מוות אמיתית ריחפה עד לא מזמן מעל ראשה של המפלגה אשר בנתה את המדינה. נראה שבדומה לרץ למרחקים ארוכים, בנתה המפלגה את תהליך ההתקדמות לקראת קו הסיום בצורה הדרגתית, כך שלבחירות שבפתח היא מגיעה בשיא כוחה ועם מספיק רזרבות כדי להגביר את הקצב לקראת קו הסיום. הדיבורים על ערעור שלטונו של נתניהו, שנראו לפני זמן מה מנותקים, הופכים לפתע לאפשרות ממשית. עם עבודה נכונה ורוח גבית מתאימה, תוכל מפלגת העבודה לחצות ראשונה את קו הסיום.

 על אף הסקרים האחרונים, המנבאים הצלחה לחברי הממשלה האנטי–חברתית גם בבחירות הקרובות, פריחתה של מפלגת העבודה באותם סקרים ממש מעידה כי הציבור יודע לזהות בנקל מיהם הפועלים בזירה הפוליטית בשם ערכים ברורים ומובהקים, מתוך אמונה כנה ותפישת עולם מגובשת, ומיהם המבקשים להשתמש בדיבורים על אידיאולוגיה בבחינת כסות ופופוליזם זול. כך, לדוגמא, ניסו במפלגת קדימה לנכס לעצמם את הובלת המחאה החברתית, אך הציבור לא קנה זאת. בתוך תוכו הוא ידע שאין לאנשי קדימה דבר וחצי דבר עם האג‘נדה של המחאה. לעומת זאת, מפלגת העבודה לא הייתה צריכה לומר דבר, והציבור זיהה אותה עם המחאה כמי ששורשיה וערכיה נעוצים עמוק בלב הדרישה לצדק חברתי.

 הנפת הדגל החברתי בגאון ובמובהק על–ידי מפלגת העבודה המתחדשת, מהווה גורם משמעותי ביותר בתהליך התחייה שעובר עליה. תהליך זה חייב להיות מלווה בהליכה ברורה גם במסלול המדיני–ביטחוני, שכן סוציאל–דמוקרטיה מלאה היא כזו שדורשת גם צדק חברתי וגם שלום. או–אז תשוב מפלגת העבודה למקומה הטבעי כאלטרנטיבה השלטונית והערכית לליכוד. אולם, ההתעוררות שעוברת מפלגת העבודה תוכל להיות שלמה רק אם היא תשכיל לטפח תהליך צמיחה טבעי של מנהיגות היוצאת מתוך המפלגה, סניפיה וגופיה הצעירים, במקום לייבא פעם אחר פעם, בכל מערכת בחירות פנימית, סלבריטאים ו“כוכבים” למיניהם, שייבחרו לייצג את העבודה בכנסת.

 הגיע הזמן לומר את האמת: הייבוא המאסיבי של כוכבים לעת מצוא לא הוכיח את עצמו. במקרים רבים, חוק ההתיישנות פעל בתחום זה במהירות שיא: אלו שנראו כוכבים אתמול, התגלו כפוליטיקאים בינוניים בהווה, וחסרי כל חזון מאמיתי לעתיד. כוכבי האתמול מגיעים לכנסת ללא שום הבנה בסיסית של הפוליטיקה, ונדמים לדגים שמוצאים עצמם תקועים בלב המדבר.

 בעייתית עוד יותר הנה העובדה כי אותם כוכבים מגיעים לפוליטיקה לאחר שהתרגלו לאחוז בעמדות מפתח במסגרות אחרות, ועל כן הם תופשים עצמם כמי שנועדו לנחות היישר בכורסאות הממשלה. אין להם שום רצון להתמסר לעבודה החשובה בוועדות הכנסת או לעסוק בחקיקה. אך בדרך הטבע, נגזרים על מפלגה שכולם בה רוצים להיות שרים וראשי ממשלה שני דברים עיקריים: לשבת בממשלה ולריב בלי סוף על המנהיגות.