פוסט אורחת שרי רוט: אני באות ש’…” – אמר שלום וחזר לבאר שבע

מדוע לא הצליחו לגרור את סילבן שלום ממזנון הח”כים אל המליאה • מה באמת הוביל את יהדות התורה למחטף חתימה מהיר ללא האחים מש”ס • מי יגלה לח”כית החדשה מה לא עושים בחדר הישיבות של הליכוד • מדוע יש סיכוי שאורן חזן דן לכף זכות את אחמד טיבי • אילו אמירות ‘ללא כיסוי’ נשמעו מפי חברי כנסת • ולמה לשלי יחימוביץ ואיילת שקד מגיע צל”ש

פוסט אורחת: שרי רוט מחרדים 10

1.

מתי שהוא בשעות הלילה המאוחרות של יום שני, זמן קצר לפני תחילת ההצבעה השמית במליאת הכנסת בהצעת החוק שתאפשר להגדיל את מספר השרים בכנסת ה-20, נכנס השר (שר הנגב והגליל עדיין, ושר הפנים העתידי?) סילבן שלום במרוצה אל מזנון הח”כים, ונעמד מול מרקע הטלוויזיה הממוקם על הקיר. איפה השלט? שאל בטון לחוץ.

לקח זמן עד שאחד הסדרנים הגיע לסייע ומצא את השלט הנייד. למרבה הצער, השלט לא הצליח לשלוט, ועל המרקע המשיך לרוץ השידור ממליאת הכנסת.

חלפו עוד דקות ארוכות בטרם עלה הסדרן על כיסאו הושיט יד אל הכפתורים, והחל לשחק בהם. שלום חתר אל היעד: צפייה במשחק של הפועל באר שבע. למי שלא מכיר את הביוגרפיה, השר שלום הוא יליד העיר באר שבע ואוהד קבוצת הפועל העירונית, כפי שהסביר למתעניינים סביבו. בדקות הבאות ישב מרותק, ללא שמץ של מושג למתרחש סביבו. אפילו ח”כ זאב אלקין, שהגיע מתנשף כדי להזעיק אותו להצבעה, לא הצליח להזיזו ממקומו. כך גם לא הצליחו עוד ועוד שליחים ששוגרו בהמשך.

“אני באות ש’, יש זמן…”, הבהיר למשלחות.

2.

את המתח כמו ניתן היה למשש בחלל משכן הכנסת. לא קל לתחזק קואליציה של 61 חברים. די בקפריזה של אחד מהם, כדי למוטט את המגדל כולו ולהוביל למפלתה של הקואליציה בחוק כזה או אחר.

את המתח הזה ניצל ח”כ איוב קרא מהליכוד, שאמירות מצידו כי הוא אינו מונח בכיסו של אף אחד וכי הוא דורש תפקיד שר, הצליחו להחסיר פעימה מליבם של מקורבי ראש הממשלה.

לאיומיו של ישראל אייכלר התייחסו כבר פחות ברצינות. מי כמו נתניהו ואנשיו מכירים את ההירכיה במפלגות החרדיות ויודע כי ח”כ חרדי לא יוכל להרשות לעצמו שלא לציית למורו ורבו. יש החלטות בסיעה, יש יושבי ראש המתייעצים עם מי שמתייעצים. ח”כ כזה או אחר לא יכול לנהל מדיניות משל עצמו.

אבל אייכלר העז לעשות את מה שלא העז לעשות ח”כ אורי מקלב (הבה נודה על האמת, גם אם הוא עצמו יחשוש להודות: ועדת המדע היא לא ממש חלום חייו), או ח”כ מנחם אליעזר מוזס (שיישבע לכם כמעט בנקיטת חפץ שחלומו הגדול הוא חברות בוועדות וראשות הסיעה) – ושחרר איום באמצעות סימוס ששיגר לפרח לרנר מלשכת ראש הממשלה, עם המסר: אל תקחו אותי כמובן מאליו. אחר כך גם נעלם למשך כמחצית השעה.

את ליבו של זאב אלקין הצליח האקט המרדני להרעיד. הבטחה נכבדה מפיו (לא הבטיח לקיים) בדבר איתור תפקיד שיהלום את מידותיו של הח”כ האגודאי, החזירה את הח”כ הסורר אל המליאה.

3.

מה באמת הוביל את יהדות התורה למחטף המהיר של חתימה על ההסכם הקואליציוני, ללא המתנה לאחות המזרחית ש”ס?

בשיחה עם בכיר במפלגה הוא מסביר: “היה לחץ גדול. היו לנו הרבה דרישות בתחום החרדי (חוקים, תקציבים) וחששנו שליברמן לא יסכים להן. יכול היה להיווצר מצב כמו בממשלת שרון השניה, כאשר החרדים התמהמהו – ואז הגיע טומי לפיד וחתם, ואנחנו נשארנו בחוץ. רק זה מה שהיה חסר לנו.

“הרי במבט לאחור אילו היה ליברמן זריז יותר והיה חותם על כניסה תמורת אי כניעה לדרישות החרדיות, ש”ס סביר להניח הייתה מתפשרת על חוק גיוס, למשל, ונכנסת בעד תיקים, מע”מ אפס וכיוצא באלו, דברים שאינם ‘קריטיים’ לליברמן, ואנחנו היינו נשארים בחוץ.

סביר להניח שש”ס לא הייתה נמנעת מלהיכנס בלעדינו, כפי שכבר עשתה בעבר. אז מה רצו שנעשה – שנפקיר את עצמנו רק כדי לכבד את ש”ס בחתימה משותפת? או שנוותר על דרישותינו רק כדי לא לקבל ממשלת 61 עם ליברמן ובלי יהדות התורה?”

הטיעונים, צריך לומר, נשמעים הגיוניים, אם מצליבים את דבריו עם דברים שאומר אביגדור ליברמן בשיחות סגורות.

לכאורה, הקשית ששברה את בקבוק הוודקה לא הייתה רק מערכת היחסים העכורה בינו לבין נתניהו, אלא גם העובדה שהוא יתקשה להתמודד מול מצביעיו, אם יתמוך בממשלה שתעביר חוק גיוס משופר, תסכל את חוק הגיור ותעניק תקציבים נדיבים לחרדים.

על פי ההיגיון של ליברמן, ישיבה בקואליציה כזו הייתה מרסקת אותו אל מתחת לאחוז החסימה.

ישיבה באופוזיציה, תוך הצלפה ב’ממשלת נתניהו החרדית’, עשויה להיטיב איתו ולהשיב את הצבע ללחיים של  ‘ישראל ביתנו’. או שלא.

4.

שתי ‘תמונות’ לכדו את עיני ביום שני האחרון, והיוו בבואה לצפוי לנו בכנסת ה-20, שתהיה, לטעמי, שונה מאוד מזו שקדמה לה, ולא רק בגלל האינפלציה הצפויה בעוזרים חרדיים (פלוס מאכערים) שיסתובבו במסדרונות, חשים שליטי העולם.

את התמונה הראשונה פגשתי בחדר סיעת הליכוד: סביב השולחן ישבו כל 30 הח”כים, חלקם אלמונים יותר, חלקם קצת פחות. המשותף לכל החדשים, כעשרה במספר, היא התחושה שהם עצמם לא ממש מוצאים את עצמם, כאן ועכשיו.

“אני חבר כנסת”, מן הסתם הם משננים לעצמם בכל בוקר מול המראה.

את ח”כ נאוה בוקר (רעייתו של ליאור בוקר ז”ל, שנספה באסון הכרמל, כשהציל פצועים מבין הלהבות) מצאתי כשהיא ישובה בכסאה, אוחזת בידה האחת מראה ובידה השני…שפתון אדום. לא ממש מראה המתאים לחברת כנסת המוקפת בעיתונאים וממתינה לכניסת ראש ממשלה.

“אבל היא חדשה”, יהיה המשפט שיחזור על עצמו במהלך החודשים הקרובים, עד להשתלבותם המלאה, לטוב וגם לרע.

ראש הממשלה יצא מגדרו (האיחור של מחצית השעה שגרתי ומשותף גם לכנסת הקודמת) להעניק תשומת לב לכל אחד ואחד מהח”כים. את חלקם הוא מכיר יותר, את האחרים קצת פחות. השבוע טרח להיפגש עם כולם, ואיך אמר? זה לקח לא מעט זמן, יש הרבה חדשים – וטוב שכך.

הוא נכנס אל החדר, עבר אחד-אחד, לחץ יד, טפח על שכם, אמר מילה טובה לזה וחייך לאחר. בהחלט לא מראה שגרתי.

“הוא משקיע”, לחש אחד מהעיתונאים.

הוא חייב להשקיע, חסר לו שלא, השבתי.

5.

הליכוד בהחלט הפכה לסיעה הדומיננטית בבניין. עוד ועוד ליכודניקים זרמו פנימה אל מזנון הח”כים, מנסים להתחכך בנבחרי הציבור שלהם. חלקם אנשים שהיו מוכרים מאוד במחוזותיהם, אבל אלמונים עבור הציבור הרחב.

קחו, רק כדוגמה, את הח”כ החדש ירון מזוז. בקריות ובחיפה הוא מוכר היטב, לטוב וגם לביקורת. תלמיד בית ספר תו”ם בקרית אתא, תלמיד בישיבת ‘פרחי אהרן’ שבקריית שמואל, סגן ראש העיר בקריית ביאליק. האיש והקריות.

הליכודניקים מכירים היטב את כל אנשי השטח שלהם. כל השאר – הרבה פחות.

או ג’קי לוי, האיש ובית שאן. מבט חטוף לעברו מוכיח כי עדיין לא הורגל לתפקידו כח”כ. בבית שאן הוא היה השריף, כאן בכנסת הוא עדיין ‘הבן של’, אולי אפילו ‘האח של’ אורלי לוי אבוקסיס מישראל ביתנו. אפילו חליפה יוקרתית הוא אינו לובש, בשלב הזה. אולי בהמשך יתרגל.

בטקס חגיגת הניצחון בגני התערוכה הוא עמד בצד, נראה כמי שאינו יודע איפה עומדים הח”כים והיכן הקהל. כאן בכנסת הוא מרגיש ‘קצת יותר בבית’, ועדיין חדש. ישר מהנילון.

6.

ועוד לא אמרנו מילה וחצי מילה על הליכודניק-לשעבר, האיש שפרש והפך לסיעה של עשרה ח”כים. משה וה’כולנו’.

לראות אותו יושב לא רחוק משר התחבורה (נראה שהתפקיד רשום בטאבו על שמו, וחסר למי שילטוש עיניים לכיוון. דרעי ניסה ונכווה) ישראל כץ, כמו גם עם שאר אנשי לשכתו וליכודניקים מזדמנים, ולצבוט את עצמך כדי לוודא שאתה לא טועה: הוא כבר לא חלק מהליכוד.

ההסתחבקות שלו עם החברים נראתה אמיתית. בליבו, כך עושה רושם, הוא עדיין ליכודניק בכל ליבו ונשמתו. האם בעתיד יתמזג עם מפלגת האם הגדולה? לא בטוח שהשטח של הליכוד רוצה נספחים, עם כל הכבוד והאהבה ל’משה’, שהוא ‘משלנו’.

פעם אחת כבר נכווה הליכוד, כשצירף לשורותיו את ישראל בתינו של ליברמן. רק מיקי איתן (השר, דאז) מחה בתוקף. כל השאר בלעו את הצפרדע והצטערו לימים על הצעד.

אחד ועוד אחד, לא מביא במקרה הזה לשניים – כפי שהסביר אחד מהפעילים, והבהיר בנחרצות: “זה לא יקרה”.

הצטרפות ‘כולנו’ לליכוד לא באמת תביא 40 מנדטים בבחירות הבאות (30 ליכוד, 10 כולנו). האלטרנטיבה מביאה עוד מצביעים. “אז עדיף ככה, נרוץ בנפרד, נתחבק אחר-כך בקואליציה”.

7.

ומעל הכול – בלט ההבדל בין שר האוצר הקודם למחליפו. כשר אוצר נהג יאיר לפיד להסתובב בכנסת (עדיין, אגב) עם מה שנראה כמו להקת מעודדים. אנשי צוות מכרכרים סביבו כל הזמן. הוא, הג’ל בשיער, והחליפה המוקפדת והמהודרת. כמדומני שמעולם לא ראיתי אותו בכנסת בלעדיה.

כחלון, או בקיצור משה, התיישב סביב השולחן שבמזנון כשהוא לבוש חולצה פשוטה, נטולת חליפה, אפילו לא מעונבת. מצויד החיוך הרחב, אותו הוא מפזר בנדיבות לכל עבר, ועל כל ברכת שלום מזדמנת.

לראות אותך שר אוצר עממי כל-כך זה פשוט נהדר, אמרתי לו. הוא חייך, בתגובה. חייך, כפי שמשה יודע לחייך.

מן הסתם גם אל קופת המדינה הוא יחייך. והלוואי שתשיב לו מלוא חופניים של חיוכים.

8.

בשוליים היו גם עקיצות הדדיות.

“אמרתי 61 וזו טעות כי זה 62”, טרח ח”כ אחמד טיבי השנון לסכם את גודלה של הממשלה. “אורן חזן הוא לא חבר בליכוד? זה פגם גנטי שעובר בירושה ואני לא אפרט יותר”, רומז לכך שקולו של חזן שווה שניים (תוך איזכור פרשת ההצבעה הכפולה של אביו, הח”כ לשעבר יחיאל חזן).

“אני אוהב לדון אנשים לכף זכות”, אמר לי חזן כמה שעות קודם לכן, בחדר הישיבות של הליכוד. יש לו אח ‘חב”דניק’, וגם הוא דתי במקור, הסביר.

מן הסתם הוא דן גם את אחמד טיבי לכף זכות.

אחרי הכול, מתסכל להיות ‘אופוזיציה על קבע’.

9.

והיה גם הקול הישר של ח”כ שלי יחימוביץ’, שהצליחה, במחווה יוצאת-דופן, לדון לכף זכות את הקואליציה. “אני לא אוהבת לתקוף דבר שאני לא בטוחה שאילו אנחנו היינו מרכיבים את הממשלה, לא היינו עושים את זה גם ככורח”, אמרה.

צל”ש על היושרה. זה ממש לא מובן מאליו בפוליטיקה.

מי כמוה (וכמו הרצוג) יודעת כי אילו הם היו אלו שקיבלו את 30 המנדטים, היו מרעיפים על ראשן של המפלגות החרדיות בדיוק את אותו שפע שהרעיף עליהם הליכוד. אולי אפילו יותר.

בהבדל אחד קטן: קול שאגות התקשורת היה מושמע מוחלש יותר.

אם בכלל.

 10.

בשוליים, קבלו את האמירות ‘ללא כיסוי’ שנשמעו השבוע מפי חברי כנסת:

• יעקב מרגי: לא מעוניין להיות שר דתות.

• אריה דרעי: אף אחד לא רוצה להיות שר דתות.

• בכיר באגודת ישראל: יעקב אשר לא יהיה ח”כ, נקודה.

•יצחק הרצוג: לא אכנס לממשלת נתניהו.

• אביגדור ליברמן: פרשתי לאופוזיציה בגלל עקרונות.

אפרופו יעקב אשר, מוצע ללמוד ממעשיה של איילת שקד (תהיו איילת’ים) שוויתרה על כסאה כח”כית לטובת חברתה לסיעה שולי מועלם. צל”ש לשקד.

ומה איחל ראש הממשלה בנימין נתניהו? “שתהיה לנו כנסת טובה, ממשלה טובה…