שרי רוט: יהודי ארה״ב לא אוהבים את מדיניות נתניהו

שרי רוט, אתר “חרדים 10”

לפני מספר ימים שבתי מסיור של כשבוע בארה”ב, כחלק ממשלחת אנשי תקשורת שארגן ‘גשר’. המשלחת כללה את כל גווני הקשת הפוליטית בישראל, החל מעיתונאים המזוהים עם השמאל הישראלי, עובר דרך נציגי התקשורת הדתית-לאומית, ועד אנשי תקשורת חרדיים, שלכאורה אין להם צד מוגדר וברור בכל הנוגע לשמאל, ימין ומה שביניהם.

הפגישות כללו שיחות עם אישים הנחשבים כקודקודים, מובילי דעת קהל וכמייצגים. אז נכון שלא מיצינו את הפאן החרדי. לא נפגשנו עם חסידי חב”ד (דעתם שם לא ממש שונה מדעת אחיהם המתגוררים בארץ הקודש), לא ביקרנו בלייקווד (כנ”ל), והנציג החרדי עמו נפגשנו היה… נציג הזלוינים של חסידות סאטמר, זו שתמכה (על שני פלגיה) בברק אובמה לנשיאות (ולא מתחרטת על כך), זו שמתנגדת למדינת ישראל כישות ציונית, ועם דובר אגודת ישראל שעוסק יותר בנושא היהודי מאשר במה שקשור ליחסי הממשל עם מדינת ישראל.

ובכל זאת, נפגשנו עם קשת רחבה של דעות, מגוון כזה שקשה להתעלם ממנו. שמות לדוגמה: אליסה קורשאן – מנהיגה בכירה בפדרציית ניו-יורק, חמי שלו – שליח ‘הארץ’ בניו-יורק, איתן ברונר, דיוויד בטלר, גרי רוזנבלט מה’גואיש ויק’, וגם עם נשיא ‘ישיבה יוניברסיטי’, ריצ’ארד ג’ואל.

ובין לבין, גם עם סתם ‘עמך’. עם יהודים, שאכפת להם ממדינת ישראל, שחשים חובה להעניק לה מכספם ומתגאים בקשר שלהם עם המדינה.

תמונת המצב שהלכה והתבררה לנו מרגע לרגע הייתה קודרת. היהודים הללו לא אוהבים את המדיניות של ממשלת ישראל, והם מתקשים להגן עליה בפני מי שמתריסים אל מולם. בתקשורת האמריקנית, הם ניסו להסביר לנו במילים כאלו ואחרות, ישראל מצטיירת כצד החזק, כגולית. הפלשתינים – כחלשים, כנרדפים. ולא משנה אם זה נכון או לא. התמונות המגיעות מעזה, העובדה שממשלת ישראל לא מנסה לעלות על מסלול הידברות, היחסים העכורים בין אובמה לביבי – כל אלו ועוד לא משפרים את מצב הרוח הלאומי אצל חלק מיהדות ארה”ב.

אחד מהם, איל הון, הנחשב לאחד מנכבדי שכונת ריבר-דייל, סיפר לי כי הוא אחד מהתורמים הנכבדים לבוז’י הרצוג, והוא “מאמין באיש”. כלפי נתניהו הוא לא נותן אמון. יתכן, הסביר לי, ש”אין עם מי לדבר” בצד הפלשתיני. אבל כשנתניהו אומר את זה, “אני לא מאמין לו, אני לא סומך עליו ועל שיקול דעתו”. עבורו ועבור כל אלו החושבים כמוהו, ורבים הם, צירופו של בוז’י הרצוג ומפלגתו פנימה אל הממשלה, יכול להוות צעד ‘בונה אמון’.

ולא רק מול אובמה.

קונסול ישראל בניו יורק, עידו אהרוני

שרי רוט וחמי שלו, ניו יורק

בשבת, בליבה של שכונת ריבר-דייל האורטודוקסית, יצא לי לפגוש בנערה העושה כעת את לימודיה באוניברסיטת מנהטן. היא סיפרה לי על הקשיים בהם היא נתקלת מול תנועת ה’BDS”, הקוראת לחרם על ישראל. “זה לא פשוט עבורנו היהודים”, הסבירה. גם היא קראה לשינוי. “תעשו משהו”, כמעט התחננה.

החרדים עמם נפגשנו התקשו להבין אותנו בקטע של “הלימוד”. אפילו נציג חסידות סאטמר, דוד ניידרמן, דיבר על השתלבות החסידים במקומות העבודה, ועל לימוד “רק על החתונה”. דובר אגודת ישראל, אבי שפרן, הסכים להודות שיש מי שממשיכים ללמוד גם אחרי החתונה, אבל הבהיר שמדובר במיעוט. הרוב יוצא לעבודה. לא, הם לא מנסים לחנך אותנו, יהודי ארץ ישראל, גם לא לשנות אותנו. להם, ‘גדוילים’ משל עצמם. אבל בתחושה שלי, משהו אצלנו לקוי בהסברה. אף אחד מאיתנו לא ממש טרח להסביר לחרדים המתגוררים בחו”ל, מדוע זה כל כך חשוב לנו שילדינו יישבו וילמדו. המתכונת של ‘כוללים’ די זרה שם. לא ברורה.

מדברים הרבה על הצורך בהסברה פנים-ישראלית (אין, לצערי). הביקור שלי בארה”ב לימד אותי ששווה לשקול מערך הסברה גם מול אחינו החרדים שמעבר לים. אם חפצי הבנה אנו, אם ראשי הישיבות הקדושות חפצי תרומות.

מעניין היה לשמוע את העיתונאי חמי שלו מ’הארץ’ מספר על עיתונאית חרדית, העובדת בשלוחת העיתון בארצות הברית. לא תאמינו, אבל היא אפילו הצליחה למצוא “שידוך טוב”, הוא חייך. וכן, הוא היה בחתונתה עם בנו של הרב פנחס גולדשמיט, יו”ר ועידת רבני אירופה. האמת, כשסיפר על כך הייתה גאווה בקולו. הנה, זה אפשרי. אני לא בטוחה שגם בארץ השילוב הזה היה אפשרי. אבל יש משהו שם, בארץ נכר, שמלכד בין הזרמים והפלגים והופך אותם לאחד: ליהודים.

בשולי הביקור תוכנן פאנל בו השתתפו רב אורתודוקסי, רב רפורמי ורב קונסרבטיבי. אנו, החרדים שבקבוצה, החלטנו שלא להיכנס לאירוע. בחוץ תפסה אותי אסתר וייל, חרדית תושבת המקום. זמן קצר קודם לכן התארחנו בביתה כשהיא מרתקת את כולנו בהרצאה יהודית קצרה. לדעתי, כך אמרה לי, שגיתם. אסור לתת להם גיבוי, אבל לשמוע? אפשר. ואז הוסיפה עוד משפט. “התייעצתי הרבה על הדברים האלה עם הסבא שלי, הרב שווי”. הגאון רבי אלי שווי זצ”ל, רק להזכיר, היה נשיא מועצת גדולי התורה באמירקה אחרי פטירת הגר”מ פיינשטיין, ועד לשנת תשנ”ט בה נפטר.

“הם סיפרו שם בפנים איך הקהילות שלהם הולכות ומתדלדלות, בתי כנסת מתרוקנים”, סיפרה לי. וכשראתה זיק של שמחה בפניי, הוסיפה, הם מתרוקנים, והולכים לכיוון ההתבוללות…

מישראל, כך חשבתי לעצמי באותו רגע, כל-כך קשה להבין מה עובר עליהם, על אחינו שמעבר לים. בדיוק כפי שלהם קשה לתפוס עם מה אנחנו מתמודדים ולמה בחרו עבורנו גדולי ישראל שבארץ ישראל את המתכונת של ‘עולם הכוללים’. יש מצב, שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין לליבם, בשלט רחוק, מכאן, מהארץ.

ולא, לא יספיק ביקור בן ימים אחדים כדי לגשר על הפער הזה.