לא להכנס למו”מ עם השב”כ, פוסט מסלונה

פוסט שלי בסלונה:

המסקנה עבור העיתונות, אחרי קריאת החלטה על הגשת אישום בלאו, יהודה ויינשטיין, על העמדתו לדין של עיתונאי הארץ, אורי בלאו, היא: לא לחתום על הסכמים עם השב”כ. מדוע עיתונאי שמגיע לידיו אוצר כזה של מסמכים, מבלי שגנב, הונה או פשע, יכנס למו”מ והסכם עם הרשויות להחזרת המסמכים?

זוהי חכמה בדיעבד, אך עם החלטת ויינשטיין, זהו גם הלקח. לא לתת ולא לשתף פעולה. שהשב”כ יעשה את עבודתו, יחקור מדליפים, יחפש חורים ומסתורים ויפעל להגנת בטחון המדינה. שהעיתונות תעשה בנפרד את תפקידה תוך מילוי אחר הוראות הצנזורה ומבלי שהיא חותמת על הסכמות והגבלות מעבר למה שקבוע בחוק.

צילום: עידו קינן, באדיבות העין השביעית

והרי בלאו מילא אחר החוק. הוא הגיש את הכתבה – זו שחשפה את מדיניות החיסולים בצה”ל בניגוד להוראות בג”צ – לצנזורה וקיבל אישור לפרסם. כל הכתבות האחרות שפרסם, על סמך אותם המסמכים, קיבלו כנדרש את אישור הצנזורה. כתבה אחת שלא קיבלה אישור, נגנזה. ודווקא אחר העיתונאי שפעל ללא רבב, החליט ויינשטיין לרדוף.

בלאו תם לב (ושלא יבלבלו אתכם עם הפרת הסכם השב”כ, כי גם השב”כ נמצא בהפרה) ואני מקווה שבית המשפט יכריע כך. “תהא זו הגנה טובה לאדם הנאשם בעבירה” נכתב בסעיף ה’ריגול חמור’ בו יואשם בלאו – “שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית, ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה”.

כאמור, בלאו קיבל אישור צנזורה והחזיק את המסמכים בתום לב (ושלא יבלבלו אתכם, כי הוא לא נסע עם המסמכים ללונדון). לטענת הארץ, הוא אף ראה את עצמו עומד בהסכם הראשון עם השב”כ, כשנדרש להשיב עשרות מסמכים העונים לקריטריון מסוים והשיבם. מטרת הפרסום היתה סבירה, סבירה מאוד – לחשוף את הפעילות של צה”ל בניגוד להוראות בג”צ. טעותו הראשית והיחידה, מן הרגע שהוגש לו הדיסק על ידי ענת קם ועד היום, היא שהסכים להכנס להסכם עם השב”כ. לא עוד. עיתונאים וכלי תקשורת לא צריכים לנהל מו”מ עם גוף כמו השב”כ. שהוא יחקור ואנחנו נדווח. כל אחד בנפרד.

כותרת סעיף האישום של בלאו, סעיף 113(ג) לחוק העונשין היא “ריגול חמור”. לא פחות. ויינשטיין התפתל בהודעתו לתקשורת על הבחירה בסעיף האישום הזה. “יודגש כי מיוחסת למר בלאו עבירה שמהותה היא אחזקת ידיעות סודיות על ידי מי שאינו מוסמך לכך” כתב ויינשטיין והוסיף “למרות שכותרת סעיף האישום הנה ‘ריגול חמור’, אך כאמור, לא מיוחסת למר בלאו עבירת ריגול במשמעותה המקובלת.”

אז רגע, לא הבנתי. האישום הוא בסעיף החוק של ‘ריגול חמור’, אך לא מיוחס לבלאו ריגול חמור? אז מדוע לא בחר היועץ המשפטי לממשלה סעיף חוק אחר? אה, כנראה כי אין סעיף חוק אחר. ואם אין סעיף חוק אחר, אולי לא צריך להאשים את בלאו? היתכן שזו הסיבה שסעיף החוק הזה לא שימש את רשויות התביעה עד היום להאשמת עיתונאים שהחזיקו מסמכים?

והכיצד לא מיוחסת לבלאו עבירת ריגול במשמעותה המקובלת? הרי לא ניתן לנתק את כותרת הסעיף מגופו וגם לא משאר סעיפי החוק בפרק הריגול של ספר העונשין. סעיף החוק מתחיל בכותרת וממשיך בתוכן. הכותרת מלמדת על כוונת המחוקק, וכל מי שמואשם בסעיף שכותרתו היא ‘ריגול חמור’, עסק מן הסתם בריגול חמור. זהו הכתם הנורא אותו מבקש ויינשטין להטיל על בלאו.

סעיף 113 (ג) הוא אחד מתוך שורה רצופה של סעיפים שעוסקים כולם בבגידה במדינה. ‘מגע עם סוכן’, ‘ריגול’, ‘מסירת ידיעה לאויב’ – זו השכונה, אלה הסעיפים, זה החלק המשפטי שתחתיו מוכנס עכשיו עיתונאי תם ומקצועי. אם יורשע, יהיה הוא בחברה אחת עם גדולי מרגלי ישראל.

אתמול נאמר לי (אך לא ממקורות מתוך הפרקליטות) שויינשטיין לא מתכוון ללכת עם בלאו עד הסוף, עם סעיף 113 (ג) הנ”ל. הוא בחר בו רק כדי לדחוק את בלאו לפינה ולסגור איתו על הסדר טיעון. אומרים שהוא לא באמת יגיש נגדו כתב אישום ולא ימצה איתו את הדין. קשה לדעת אם להאמין לכך, ואם כך המצב, מה על בלאו לעשות? אני מקווה שהוא לא יכנע ולא יוותר.