טל שניידר: הצטרפויות וזיווגים

– מנכ”ל משרד הבריאות לשעבר, איתן חי עם התפקד למפלגת העבודה.

תזכורת: ב 2012 חי עם היה אמור להיות ברשימת ‘יש עתיד’ לכנסת. לאחר ששובץ במקום ה 12, אחרי מיקי לוי ועוד יותר אחרי עדי ‘הצייתנית’ קול – פרש בטריקת דלת. הפספוס שלו היה ענק, כמובן, כי לולי היה נפגע ככה (בכבודו?) חי עם יכול היה להיות היום חבר כנסת. במפלגה שאין בה פריימריס, ושהמינוי לכנסת הבאה תלוי כל כולו במשמעת סיעתית. אז עכשיו הוא הלך על המהלך היותר הגיוני: מפלגת אופוזציה, עם 60 אלף מתפקדים, שצריך לשכנע אותם אחד אחד (לפעמים צריך לנבור בקרביהם באמצעות פינצטה), כשזה יעלה לו הון תועפות וספק אם יצליח להשתלב שם ב 15 הראשונים. בהצלחה.

– יו”ר עם שלם, חיים אמסלם הצטרף לליכוד ופתח שם במפקד חברים לתוך התנועה. בסטטוס שפרסם אתמול בפייסבוק כותב אמסלם “אם הייתי מאותם כ 50 אלף בוחרים שנתנו קולם לעם שלם וחשתם תחושת החצמה..” ומזמין את קהל תומכיו להתפקד לליכוד. לשם הדיוק והסדר, ל’עם שלם’ לא היו “כ 50 אלף בוחרים”, אלא יותר לכיוון של 45 אלף. אף פעם לא הבנתי את הצורך של אנשים לנפח מספרים, אבל ניחא. המהלך שלו מגיע בתזמון נכון, שכן למפלגת הליכוד תקופת אכשרה הגבוהה ביותר מבין המפלגות – 16 חודש! אם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהבחירות הכלליות הן בינואר 2017, ושהפריימריס יערכו בסתיו 2016, הרי שיש לאנשים שנה אחת בדיוק (2014) כדי להתפקד. זה הזמן.

– במקביל לאמסלם, השר לשעבר משה כחלון ממשיך לחרוש את הארץ. הגיע הזמן לפתוח פה מהלך מיתוג פוליטי. איך כדאי לכחלון לקרוא למפלגתו החדשה? מה עם “התקווה”? חזרתי מארה”ב לפני כמה ימים. באחת הפגישות, אישיות פוליטית מסוימת שזכר קמפיין 2008 עדיין צרוב לה על הנשמה אמרה לי שאחת הסיבות שאובמה ניצח היתה השימוש האינטנסיבי במונח הזה Hope. הקמפיין שלו הצליח להחדיר לאנשים את התקווה לתוך הנשמה. הבעיה, ש”התקווה” כבר רשום (אריה אלדד). אז למישהו יש הצעות אחרות לכחלון?

– בשיטוטי הרשת שלי במרחבים הפוליטיים ראיתי לפתע את הטור של חברי אלי חזן, איש הליכוד ובו הוא צופה התמודדות עתידית על משרת ראש הממשלה, אי שם בסביבות 2020 בין שני טיטאני ההיטק, ניר ברקת (ליכוד) לאראל מרגלית (עבודה). אכן, יכול להיות נחמד לדחוף את השעון שש שנים קדימה ולהגיד – אהאה, אני הייתי הראשון שחזה זאת. כותבים פוליטיים חוזרים תמיד לתחזית המופלאה של חנן קריסטל, משנת 1986, כשהוא ניבא – את הראש בראש של השגריר באו”ם (דאז) בנימין נתניהו ואלוף פיקוד מרכז (דאז) אהוד ברק.

אבל לא כל התחזיות מחזיקות מעמד:

– הנה, אלוף בן, כיום עורך הארץ מדמיין את שי אגסי מול אריה דרעי. כמה סיכויים יש לזה בכלל?

– לפני כשנתיים, כשנפתלי בנט עוד לא היה שר וחבר כנסת, וחברו ליחידה הצבאית, יוחנן פלסנר היה כוכב בשמי הפוליטיקה הישראלית, ניסו מקורביו של הראשון להציף את הטיעון הפוליטי שיום אחד, בנט ופלסנר יהיו ראש בראש זה מול זה בהתמודדות על ראשות הממשלה. איזה זיווג מוצלח, לא? שניים שצמחו באותה היחידה והם אפילו חברים אישיים. גם זה נראה היום כמו חלום ולא כמשהו שקרוב למציאות.

– אני גם השתעשעתי עם הזיווגים (ברמת הפעילות הפוליטית בכנסת, לא בהתמודדות על הראשות) רק לאחרונה.

על כל פנים, חזן, בהיותו ליכודניק, הלך בפוסט שלו על הניתוח הפנים-ליכודניקי בלבד. אותו מעניינת בעיקר סוגיית יורשו של נתניהו. הוא לא פירט והסביר את הבחירה בזוג עצמו. איני יודעת מה העתיד של הזיווג ברקת-מרגלית. מבחינת חקר שמות המשפחה הם באמת מתאימים. בטח גם בקשר לעשייה הירושלמית, רקע עסקי ועוד.  אך הפוסט של חזן גם משך את תשומת לבי בשל טרנד פוליטי אחר: פעם צריך היה להגיע לפסגה עם דרגות על הכתף. בשנים האחרונות, החברה הישראלית הולכת לקלפיות ומצביעה עבור סלבים המוכרים ממסך הטלוויזיה. חזן אולי שם לב לשלב הבא: מצליחני ההייטק של החברה הישראלית בדרך לפסגה.

–