הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
גרפומנים זקוקים להפוגות לעתים. הטקסטים פחות מבריקים לכן נתתי למצלמת הנייד שלי להחליף את המילים. בהשראת הבלוג 365 חיים שכאלה (יום בחיי), הנה תמונות שצילמתי החל מן הבוקר ביום השבעת הכנסת ה 19
- 5 לפברואר, 11 בבוקר רחבת הכניסה מוכנה
- עובדי הקייטרינג בקוקטייל החגיגי המתוכנן לאחר ההשבעה הולכים לאכול ולהתארגן, 11 וחצי בבוקר
- הפודיום עליו יתייצבו נשיא המדינה, ראש הממשלה ויושבי ראש הסיעות לצילום חגיגי מסורתי, 12 בצהריים
- סידורים אחרונים במליאה, 12:30
- כך תזהו את חברי הכנסת החדשים בכניסתם לכנסת דרך החניון, תצלומי זיהוי פנים לשירות עובדי הכנסת, 12:45 ברחבת הכניסה מן החניון
- ארוחת צהריים במזנון עובדי הכנסת, 13:00: אכלתי עם עוזר פרלמנטרי מישראל ביתנו, יועמ”ש של הבית היהודי ופגשתי העוזרת של ח”כ יריב לוין (ליכוד). שיחת היום במזנון, מי עובד אצל מי ומי מן העוזרים יהפוך להיות עוזר שר.
- במזנון החלבי, השרה לימור לבנת (ליכוד), מאחור ח”כ כמעט מאיר כהן (יש עתיד), 14:00
- ערוץ הכנסת, השר סילבן שלום (ליכוד) מתראיין, 14:15
- ח”כ כמעט, פנינה תמנו שטה (יש עתיד), נרגשת במסדרונות הכנסת, 14:30
היי טל, בימים האחרונים מאז הבחירות התחלתי לעבור על אתרי האינטרנט החרדים, ומיום ליום שמתי לב שאנחנו ממעטים בחשיבותם, ובעיקר – בחדשותם.
למשל, שם דיווחו כבר בסוף השבוע שעבר על נסיונות של אלי ישי ומאיר פרוש על ניסיון ליצור חזית דתית ביחד עם הבית היהודי, ובשאר המדיה דיווחו על זה רק בתחילת השבוע. או למשל, דיווחו שם על הפגישות עם היותר ניציים בבית היהודי (אורי אריאל, אורית סטרוק, ניסן סלומיאנסקי) עם כל מיני רבנים ואדמו”רים בניסיון לעשות ציר עוקף בנט. או למשל על על ליברמן ודרעי שמנסים על בסיס החברות להכניס את החרדים על חשבון לפיד.
בקיצור, מבעד לכל הידיעות על רבנים, אדמו”רים וכל מיני דברים מוזרים – יש שם גם ידיעות מאוד מעניינות, שמאוד רלוונטיות למו”מ הקואליציוני. לדעתי, שווה להיכנס לשם להתעדכן.
מסכימה איתך. לפעמים יותר מדי ספינולוגים בוחשים שם
אהבתי.
תמונת השטיח – מאסטרפיס.
תודה דבורית
אנצל את זכות התגובה באתר הפוליטי שלך כדי לעסוק בפרשנים הפוליטיים.
אני קורא עתונים אחדים, שומע רדיו וצופה בטלוויזיה והנושא הפוליטי מעניין אותי. בימים אלה, כאשר המו”מ על הרכבת הממשלה בעיצומו, אני רואה שהתקשורת מלאה ספינים. הרבה, הרבה ידיעות שגם בור גמור יבחין שאינן אמיתיות. הכתבים בתקשורת קולטים את הסיפורים, שחלקם מופרכים על פניהם, ומעבירים הלאה והעורכים מוציאים לאור.
אני יודע שקשה מאד להשיג מידע אמין ואמנם כותבים פה ושם על מפלגה זו או אחרת, שכל חברי הכנסת הטריים שלה שותקים ואינם מדברים עם התקשורת בהוראה מלמעלה. אבל הסיכום של הפרשנויות באתרים השונים נראה כי מי שפרסם – הדברים נסתרים ממנו.
להערכתי, יש משאים ומתנים “מתחת לרדאר” והתמונה המצטיירת בתקשורת אינה מגלה את מה שבאמת קורה. לא טוב לקוראים, מאזינים וצופים.
טלי,
רציתי לומר משהו על עיתון הארץ ומדיניות סינון התגובות שלו. בתור עיתון שאמור לייצג ערכים דמוקרטיים ולעודד את חופש הביטוי, הארץ הוא הגרוע שבמסנני התגובות בעיתונות הישראלית. גם לפני הבחירות וגם לאחריהן הארץ מביא כתבות שנאה כנגד נפתלי בנט, כשכל מי שיש לו משהו להגיד כנגד האיש מקבל מקום של כבוד באתר האינטרנט. לפעמים זה בחור טוב כמו ארי שביט, שאני מאוד אוהב את הערכותיו, ולפעמים אלה כותבות שאני ממש לא מכיר. טלי חירותי-סובר כתבה לפני שבוע בבלוג שלה על “מנהיג קטן שעושה רעש גדול” כשהיא מתייחסת לכוונה של בנט להפוך את יום ראשון ליום מנוחה. והיום טלי ניב לקחה תמונה לא מוצלחת במיוחד של בנט והפכה אותה לטוקבק-שנופח-למימדי-מאמר בשם “נפתלי בנט הקריטורה של עצמו”. בכל אחד מהמקרים האלה ניסיתי להגיב. טיפה סרקאזם, אבל ממש לא תגובה שחורגת מגבולות הטעם הטוב. כל התגובות טורפדו. תגובות מסוג “איזה מאמר דפוק של סמולנים לכו הביתה כבר” או “הארץ אתם מתומתמים” נכנסו חופשי, כמו גם תגובות אוהדות מתוחכמות יותר או פחות.
בכל שאר העיתונים סינון התגובות הרבה יותר ליברלי. בידיעות תשעים אחוזים מהתגובות מהסוג הזה מתקבלות, ובמעריב הם עברו לשיטה המגניבה של פרסום התגובה עם כתובת IP כך שיש אולי רק הורדת תגובות פוגעניות ולא סינון. כך גם במקומות כמו דה מרקר, וואלה ואחרים. אבל הארץ, קודש הקודשים של הדמוקרטיה, מתנהג כאחרון הבריונים של משטרת המחשבות. מילא עריכה מגמתית, מילא כניסה חזיתית בכל מי שלא משרת את חזון המדינה הפלסטינית – עם זה באמת אין לי בעיה, משום שהפיצוי הוא עיתון איכותי שגורם לך לחשוב. אבל סינון תגובות כל כך קיצוני? אחים יקרים בהארץ, אל תגזימו.