בר לב הכובש

אתמול בערב, יום שישי, ביליתי עם חברים ותיקים ביישוב הר אדר. אנשים שאני מכירה יותר מעשרים שנה. אף אחד מהם לא עיתונאי ולא עובד בתקשורת. בעלת הבית, חזנית רפורמית, כמה חברות אחרות שלי במשרות אקדמאיות, אחת אדריכלית, עוד 2-3 בהייטק. כולן, חצו את גיל ה 40, וכמעט כולן, חיייכו באושר גדול על זכייתה של מרב מיכאלי במקום כה גבוה במפלגת העבודה. מדוע? הן אפילו לא מצביעות של המפלגה הזו, אך מפנטזות על היום שבו מיכאלי תעלה לבימת הכנסת ותדבר אליהן בלשון נקבה. הן אוהבות את הדיבור הזה שלה, נמשכות אליו ובניגוד לדעה על סגנונה אצל חלק מן הפרשנים הפוליטיים, הן חושבות שלמילים יש משמעות. כן, לדעת לדבר בלשון נקבה זה יותר מגחמה מצחיקה, זה יותר משיעור לשון.

בחירת מילים בתבונה ובאופן מושכל, היא כלי חשוב לפוליטיקאים. למיכאלי יש את זה. לעמר בר-לב, המדורג רק שלושה מקומות אחרי מיכאלי אין את זה.

הנה סיפור אישי. אני, שלא בכוונה, הופכת לחלק מן ההתרחשות ולא רק צופה מן הצד ובכל זאת, עם קורטוב של זהירות שוטחת בפניכם את מה שהיה:

פגשתי את בר לב לראשונה לפני כ 12 שנה. הייתי עורכת דין שכירה במשרדו של עו”ד דורון כהן, יוצא סיירת מטכ״ל, גיסו של ראש הממשלה דאז, לשעבר מפקד סיירת מטכ״ל, אהוד ברק. הימים ימי בועת ההייטק הראשונה, וכמעט כל מי שנפל לתוך שתי הקטגוריות – איש צבא בדימוס ויזם היי-טק – התייצב אצל דורון כהן כדי לקבל שירותי עריכת דין (תא”ל במיל’, הילל קוברינסקי כיום מלווה את ‘יש עתיד’ של יאיר לפיד היה אחד מהם, בר לב היה אחר והיו עוד כמה)

קיבלתי לטפל בתיק עסקי שלו. באופן כללי מדובר בעבודת עריכת דין בסיסית: הסכם מייסדים, רישום חברה, הקצאת מניות, מו”מ עם משקיעים, הסכם השקעה ראשון וכהנה. עבודת ניירת, הרבה אי מיילים וטלפונים, כשעלי מפקח שותף במשרד. מאז, 12 שנה בערך, למעט אולי פגישה מקרית אחת, לא ראיתי את בר לב ולא שמעתי עליו דבר. לא ידעתי שייסד תנועה וגם לא התעניינתי בצמיחת עסקיו. שבע שנים חייתי בארה”ב, הייתי כתבת של מעריב והאמינו לי, שכחתי מקיומו של בר לב.

לפני כמה שבועות פורסם שהוא מתמודד בפריימריס של מפלגת העבודה. אחר כך התרחשו כל מיני אירועי בחירות ואני חשבתי שמועמדים אחרים יותר מעניינים, ואולי למעט אזכורים פעוטים, אפילו לא כתבתי עליו כאן בפלוג.

ביום חמישי בערב, אחרי סגירת הקלפיות במפלגת העבודה, עמדתי בגני התערוכה בחוץ ושוחחתי עם פעילים, ח”כים, מתנדבים. כמו שעושה כל עיתונאי/ת בכל אירוע פוליטי משמעותי. בר לב סיים ראיון ברשת ב’ וקם לעזוב את המקום, חלף על פני (עמדתי עם עוד שני אנשים, דקה קודם לכן סיפרתי להם שפעם הייתי עורכת הדין שטיפלה בעסקיו של בר לב) והוא ניגש להגיד שלום.

אני: “הי. אנחנו בעצם מכירים מלפני הרבה שנים”

בר לב: “תזכירי לי”

אני: “הייתי עורכת דין במשרד של דורון כהן. טיפלתי בעסקיך”

בר לב (פונה אלי ואל מעגל האנשים סביבי): “רוצה שאספר לך איזה בדיחה היתה רצה עלי במשרד הזה?”

אני (מגלגלת לי בראש שאולי אינו מודע לכך שאני עיתונאית וכבר מזמן לא עורכת דין, מניחה לפתחו רמז שאולי ישקול את דבריו): “בדיחה? חכה תן לי רגע להקליט….”

בר לב: “לא, לא צריך, את יודעת מה היו אומרים עלי שם? אני זה שהכניס את העורכות דין במשרד להריון.”

הוא סיפר את בדיחתו המצחיקה, השאיר אותי שתולה במקום, הסתובב, אסף את אשתו ופנה מן המקום.

הרגע הזה, המתואר לעיל, הוא דבר שקורה לאנשים לפעמים. הם לא מפעילים את כפתור ההשהייה שמונע מהם להוציא מפיהם, כל שבב מחשבה מטופש שעולה להם בראש. והרי דקה קודם לכן, הצגתי את עצמי, בפני כמה מכרים שעמדו שם ואח”כ הזכרתי לבר לב, שאני עבדתי בתור עורכת דין במשרד. מה הוא באמת חשב לעצמו כשהרשה למוחו ולפיו להשפיל אותי ככה בשיחה? אני, שמעולם לא נגעתי באיש הזה מעבר ללחיצת יד? להריץ בדיחה מינית, המשעשעת רק אותו, כשהתוצאה על חשבוני?

הכיצד זה שבר לב מוצא לנכון להתגאות בבדיחה שמייחסת לו הצלחות מיניות. האם הוא חושב שגם אלה “כיבושים” שאינם פעולות צבאיות ? את מי מעניינת הבדיחה עליו (חבל שלא הוקלטה, נכון?) חוץ מעצמו? על הדרך, אם כבר בבר לב עסקינן, צריך לשאול מדוע פועלו הצבאי עדיין רלבנטי לפרשנות צבאית עכשווית? הרי עברו 25 שנה. האם אין “התיישנות” הידע של מי שהוא איש עסקים ולא קשור לצבא מזה שנות דור?

בר לב מצא את עצמו במשבצת הבטחוניסט של מפלגת העבודה אחרי שמועמדותו של אורי שגיא התרסקה. במהלך ימי מבצע עמוד ענן, קולו של בר לב הושמע בכל ערוץ ואתר כשהוא מפרשן ומפטפט עצמו לדעת בענייני צבא. והרי מדובר באיש כמעט בן 60, שבעשורים האחרונים של חייו עוסק באופן יומיומי בפיתוח ומכירת ציוד רפואי. רצוי לראיין אותו על שוק העסקים הגלובלי או על הסטרט אפ ניישן שצומח לנו בישראל.

בינתיים, ולפני הראיון הבא עם בר לב בתחום המכשור הרפואי, אני מציעה לו להירשם לסדנת ‘תלמד לשמור על הפה שלך עכשיו כשאתה איש ציבור’. אולי שילך להדרכה אצל הח”כית לעתיד הבכירה ממנו, מרב מיכאלי וילמד ממנה דבר או שניים על כוחן ומשמעותן של מלים ואופיו הראוי של שיח ציבורי בין גברים לנשים ובכלל.

לשאר הנשים בישראל, לעצמי וגם לגברים, אני מאחלת לשמוע את מיכאלי על הדוכן בכנסת, נואמת בלשון נקבה ומדברת על נושאים שנוגעים לכולנו, וכמה שפחות דיבורים על כיבושים ומלחמה.

עדכון: יום א’ בבוקר, בר לב התקשר והתנצל באופן מלא וגורף. אמר שלא היה צריך להגיד את הדברים, שלא התכוון לפגוע ושהוא לחלוטין מבין למה כתבתי את הפוסט.

בר לב, רגע לפני שעלה על במת מפלגת העבודה כמספר 8 ברשימה, בית ברל, יום שישי האחרון