הטרדה על דוכן העדים, אודליה כרמון

בסמיכות זמנים מוזרה, התקשרה אלי ביום שלישי האחרון אודליה כרמון, אחת העדות בפרשת האונס של משה קצב. כרמון, מבלי שידעה “נפלה” עלי בעודי שבה נסערת מפגישת תא העיתונאיות, כשכולי התחבטויות והתלבטויות איך לפתור ולטפל בחשדות להטרדות לכאורה שביצע הפרשן והשדרן עמנואל רוזן.

הנחתי את רוזן לרגע בצד ושוחחתי עם כרמון: על הספר שלה ועל השידור שנעשה עליה בתוכנית עובדה. כרמון שטחה בפני את הבעיה המשפטית, סבך בלתי הגיוני, שמלווה אותה מאז הסתיים המשפט. כרמון קיוותה, שחשיפתה האישית ופרסום הספר שלה, יציף בשיח הציבורי את הקושי של מוטרדות לגשת לרשויות. למרבה האכזבה, הפרסומים בתקשורת, בימי יציאתה לאור הזרקורים, ופרסום הספר שלה, עסקו רק באישיות של ראש הממשלה ורעייתו ופחות בתהליך המשפיל שנאלצה כרמון לעבור בבית המשפט בעת מתן העדות. “עברתי הטרדה נוספת על דוכן העדים” אמרה לי כרמון בטלפון, ו”אין לי דרך לפרסם את מה שעשו לי שם בבית המשפט”. מעשי ההטרדה שעשה קצב לכרמון, העדה שהוכיחה את השיטה, לא היוו חלק מכתב האישום בשל ההתיישנות על התרחשותם. ובכל זאת, עדותה נחשבת לעוגן מרכזי בדרך להרשעתו.

ובכן, השיחה עם כרמון יצרה את הסערה המושלמת: הנה מצד אחד, אישה שעברה את הסאגה המייאשת הזו, שלא הגישה תלונה במשך 15 שנה, שאזרה אומץ והתייצבה בסופו של דבר במשטרה, בבית המשפט, למענן של נפגעות אחרות, כדי להיות זו שמוכיחה את השיטה. מצד שני, השבוע, שלל עדויות של נשים שסובלות מהצקות חמורות – והן בודדות במערכה כל אישה לבדה  – ולא מצליחות לשים סוף לתופעה.

כרמון ניסתה מאז סיום משפט קצב לפתוח את הנושא: מדוע הן לא מתלוננות? מדוע הן לא מתמודדות עם מה שקורה להן במקום העבודה? מדוע הן סובלות בחקירה במשטרה?  הצעקה הציבורית, ששמענו מכל עבר השבוע, עם חשיפת פרשיית רוזן היתה: אם אין אף תלונה, כנראה שלא באמת קרה. אם לאישה היה מתרחש משהו נורא, אז היתה תלונה. זה ההגיון (של הגברים וגם של חלק לא מבוטל מן הנשים). אין תלונה, אין מאורע.

אחד המהלכים החשובים שעשתה כרמון, היה חשיפת פניה והתייצבות אל מול הציבור, אקט נדיר ואמיץ מאין כמוהו, לבטח לא פעולה שהיינו מצפים מנשים אחרות במצבה לעשות. כדי לדון בעניין, להסביר מה עשו לה בבית המשפט, רצתה כרמון את הפרוטוקולים של העדות שלה, רק שלה, בבית המשפט. וכאן היא נתקלה בחומה בצורה.

“אבל רק כשהתיישבתי לכתוב את הספר הזה” היא כותבת בפרק האחרון בספר (עמ’ 210) “הרבה לאחר שהסתיים המשפט, גיליתי שבית המשפט חושב שהוא יודע יותר טוב ממני, מה מותר לי ומה אסור לי לגלות על עצמי. מותר לי לגלות מה עשה לי קצב עצמו בעת היותו שר תחבורה, אבל אם אגלה כעת את החוויה המשפילה והצורבת, ההזויה והמגוחכת, שעברתי כחוק באולמם של השופטים קרא, סוקולוב ושבח, תחת אפם ואל מול עיניהם של התובעים שזימנו אותי לעדות ושל כל בני משפחת קצב, אהפוך לעבריינית פלילית. החוק שאמור להגן עלי הוא זה שסותם את פי כעת. אסור לי לצטט מהפרוטוקולים של עדותי ולשחזר את חילופי הדברים ביני לבין סנגורו של קצב, עו”ד פלדמן”.

אכן, למי שלא הבין עד כה – אסביר בצורה מפורשת: השופט ג’ורג’ קרא מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע שהדיונים בתיק קצב יתנהלו בדלתיים סגורות. כתוצאה מכך חל איסור לפרסם את הפרוטוקולים של העדויות בתיק קצב. הטעם לאיסור הפרסום היה ברור. הגנה על המתלוננות ועל ההליך בבית המשפט. אך משהסתיים המשפט, וכרמון ביקשה את פרוטוקול העדות שלה, ואותו בלבד, ומוכנה היתה להסתפק רק בחלקים ממנו, ומוכנה היתה להעביר לשופט את הספר שהיא כתבה, ומוכנה היתה להכפיף את הספר להגבלות הציטוטים מן הפרוטוקלים כפי שיקבע בית המשפט – ולו רק כדי להסביר לציבור מה עשו לה פרקליטיו של קצב במהלך הדיון –  סבר בית המשפט שהאינטרסים של מתלוננות עתידיות וההגנה על כרמון עצמה, גוברים על אינטרס הציבורי בדיון בבעיה.

יש כאן אבסורד. הרי מוטרדות במקום העבודה או בכלל, ממילא לא מגיעות להתלונן. כרמון עצמה לא התלוננה במשך 15 שנה. אז על מי בדיוק מגונן בית המשפט כאן? מישהו מכיר מתלוננות עתידיות שחסימת הפרוטוקולים האלה שומרת עליהן? ממש באותו הערב בו שוחחתי עם כרמון, שמעתי עדויות על עשרות נשים שהוטרדו ולא מוכנות לגשת להתלונן.

נראה שדווקא הדיון הציבורי, בו מנסים כולנו להבין מדוע נשים לא מתלוננות, זקוק לפרוטוקולים של כרמון. כדי שגם גברים וגם נשים יצליחו לפענח את הסוד הגדול – למה נשים לא הולכות לרשויות? למה אין להן כוונה לעמוד בבית המשפט ולדבר על פגיעות והטרדות?

בפסיקת השופט קרא צומצמה החלטתו לכך שכרמון בסך הכל רצתה את הפרוטוקולים לידיה כדי להתגונן בפני תביעת לשון הרע. הו, אישה אינטרסנטית שכמותה. היא מתוחכמת. היא לא רוצה את הפרוטוקול כדי להיזכר במה שהיה ולדייק בדיווח על ההטרדה הנוספת שחוותה בבית המשפט. יש לה מניעים נוספים. קשה לי להסביר כמה זה מופרך. אם וכאשר היתה נתבעת כרמון בלשון הרע, ממילא יכלה להיעזר בהגנת תום הלב, ואף להוכיח שדבריה אמת (באמצעות עיון בפרוטוקולים בתוך בית המשפט, כפי שהשופט התיר).

השופט קיווה להגן על מתלוננות עתידיות ולכן לא אפשר לכרמון, לבצע צעד חשיפה אמיץ נוסף, ולהביא את המידע לידיעת הציבור. אבל כרמון, שמכירה את הנושא מידע אישי, אף כתבה מחקר מקיף במסגרת לימודי התואר השני בפסיכותרפיה. המחקר קרוי ‘תגובה מושהית להטרדה מינית במקום העבודה’ ונפתח כך: “מלבד הקולות שהושמעו לגבי ההתנהלות הגברית (של מטרידים – ט”ש) והשלכותיה, עלו טענות גם כלפי הנשים המעורבות, על שלא התלוננו ו/או דיווחו על המאורעות בסמוך לתקרית, והועלו חשדות בדבר מניעיהן, בבחינת ‘מה פתאום נזכרת דווקא עכשיו/בשם איזה נקמה או איזה אינטרסים את פועלת? הנשים חוו קושי לא קטן להסביר את מניעיהן: מדוע שתקו לאורך השנים ומה מנע מבעדן לנקוט מעשה ולהתלונן בזמן אמת על העוול שנעשה להן. קושי רב אף יותר היה להסביר מדוע המשיכו לעבוד באותו מקום והמשיכו לקיים את מערכת יחסי העבודה בזמן שצברו כעס והשפלה. זאת למרות מחקרים המורים כי חששן של הנשים מדיווח הוא מוצדק, וכי הן אכן נפגעות”.

* * * * *

ובכן, סיימתי את השיחה עם כרמון בשעת לילה מאוחרת ביום שלישי האחרון. נכנסתי הביתה, חזרה לשולחן העבודה ולמחשב, וביחד עם חברותיי לתא העיתונאיות, הדס שטייף, ענת סרגוסטי, טלי לאור, ורד כהן-ברזילי, ליאת שלזינגר, אלינור דוידוב, הילה קובו ועוד עיתונאיות טובות וחכמות שתמכו בנו, העלנו את הסטטוס ובו ניסינו לפתור את הסבך האינסופי שאנחנו חיות בו, כנשים בסביבת העבודה. ביקשנו להעביר את המסר לחברות שלנו, לנשים שאנחנו עובדות לצידן, שהן מוזמנות למסור לנו את המידע כדי שאנחנו נוכל לעשות משהו עם הצטברות הכמויות הגדולות של ההטרדות.

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ