ביבי, ממשלה חדשה, לא בחירות

בעוד נתניהו וליברמן מתקוטטים על עתיד הקואליציה, צריך להיות ברור: בחירות הן יקרות וידחו את הטיפול ביוקר המחיה. יתכבדו ראש הממשלה ושר החוץ ויעשו הכל כדי להימנע מזה

טור שלי במעריב, הבוקר

הורדת ידיים היא ספורט תחרותי בין שניים, שפעם היו מיודדים והיום הם עוינים. אף שחובבי שרירי הזרוע צריכים לגעת זה בזה, בשבוע האחרון ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ שלו אביגדור ליברמן, עד לא מזמן צמד-חמד שידעו להתחכך, מנהלים את התחרות בכוח, אך ללא מגע ישיר.

שלוחיהם בזירה, השר יובל שטייניץ וסגנית השר פאינה קירשנבאום, משגרים מסרים הפוכים לציבור הישראלי. בעוד קירשנבאום, לבטח על דעתו של ליברמן, אמרה השבוע (אצל רועי ווסט, “רדיו ללא הפסקה”) שב-“2015 קרוב לוודאי יהיו בחירות”, שלוחו של נתניהו, שטייניץ, אמר כמה ימים קודם לכן (אצל אסתי פרז, רשת ב׳) ש”הגיע הזמן לממשלת אחדות לאומית”. נתניהו רוצה המשך שלטון, ליברמן רוצה קלפיות. נתניהו רוצה לשבת עוד על הכיסא, ליברמן רוצה להפיל את נתניהו ולרשת אותו.

ומה רוצה הציבור הישראלי? מה רצוי עבור הציבור הישראלי? אי-יציבות שלטונית, כלומר בחירות לפני השלמת קדנציה של לפחות ארבע שנים, אינן רצויות במדינה מתוקנת. נתניהו וליברמן הספיקו עוד להעביר את חוק המשילות, אך סופם עשוי להיות בכשל-משילות.

הראשון עשוי למצוא את עצמו, ללא תמיכה ציבורית, כמנהיג של מפלגה מפוררת וממורמרת. השני אולי עוד יפיל את עצמו מתחת לאחוז החסימה, הרף החדש הגבוה שהוא עצמו לחץ להעביר בחוק המשילות המפורסם. ליברמן מנסה לגרוף תמיכה ציבורית בימי המלחמה. בתחילה פיצול הסיעות בראשית הלחימה, אחרי כן חרחור “דברים נבובים” (בחירת המילים של נתניהו) ובהמשך זריית חול בעיני הציבור עם מגוון הצעות סותרות ומבולבלות: הדחת שליח האו”ם במזרח התיכון, העברת עזה לשליטת האו”ם, אשר את נציגיו ביקש להדיח, וקריאה להסדר אזורי עם מדינות ערב המתונות, תוך זניחת האו”ם. בסופו של דבר, בקלפיות, הציבור יידרש לחשוב איפה היה שר החוץ מאז 2009 עם כל הרעיונות שהוא מציף והיפר-אקטיביזם מן השפה לחוץ.

אך האם הבחירות באמת ייערכו ב-2015? על פי חוק יסוד הממשלה, הבחירות הכלליות קבועות לנובמבר 2017. לראש הממשלה יש אפשרות בסעיף 28 לחוק היסוד להביא להרכב אחר של הממשלה, לבד או ברוטציות. ממשלה כזו תוכל למשול שלוש שנים. הנהגה רצינית אמורה לחשוב על טובת הציבור ולא לזנק לקלפיות עם אסטרטגיות מבולבלות.

בחירות הן יקרות. בחירות הן טלטלה. בחירות דוחות (שוב) עד אין קץ את הטיפול בבעיות יוקר המחיה ומשבר הנדל”ן. יתכבד נתניהו, יירד על ברכיו בפני סיעות אחרות בכנסת, יוותר על גישת הסרבנות הדיפלומטית, יחתום הסכמים קואליציוניים חדשים, יתחייב להצעות שעולות באופוזיציה לטיפול בכשלי השוק. זה עדיף מאשר בחירות

ובאותו העניין, הפרשנות שלי הבוקר במוסף פרשנויות מיוחד של גלי צה״ל, לצידם של בן כספית (מעריב) ודן מרגלית (ישראל היום)

“ראש הממשלה איבד תמיכה ציבורית במהלך המלחמה אבל בניגוד לאוירת הבחירות שמשדר שר החוץ  ליברמן,  נתניהו לא מוכרח לראות את הכנסת ה 19 מתפזרת לדרכה. ישראל זקוקה ליציבות ולא להוצאות עתק על בחירות. הבחירות הכלליות אמורות להיות בנובמבר 2017 על פי החוק. מספיק זמן כדי לפרק את הקואליציה הנוכחית ולבנות ממשלה מתונה ושפויה יותר. ממילא הוכיח נתניהו בצוק איתן, שהטקסטים המתלהמים, של שריו, של חברי מפלגתו, כן, גם שלו עצמו- הם חסרי אחיזה במציאות. האם לא הגיע הזמן לייצר הנהגה של שפיות ומתינות? יש עוד סיעות חוץ מישראל ביתנו והבית היהודי. הגיעהזמן לפנות אליהם ישירות ולעשות ויתורים על בתחומי הכלכלה-חברה ולהפסיק את הסרבנות המדינית.”