השר העובד, ארדן

במהלך קיץ 2014 ראיתי אותו חורך את הכיסאות בישיבות ועדת אלהרר כששקדו שם על רפורמת השידור הציבורי. בחוץ התנהלה מלחמת צוק איתן, אף אחת מוועדות הכנסת האחרות לא תפקדה, ימי שני במליאה בוטלו ולא היו הצבעות אי אמון, אבל ארדן לא נתן ליועצי משרד התקשורת או לחברי ועדת אלהרר לצאת מחדר הוועדה. כמה שבועות רצוף הם ישבו שם, עד שיצא עשן.

חוק רשות השידור, מבלי להביע כאן עמדה אם טוב או רע, היה אחד מכמה מהלכי ענק שהצליחו להעביר בקדנציה של הכנסת -19 , שתיזכר לדראון עולם כמסוכסכת ומסובכת יותר מכולן. ובנוגע לעבודה של ארדן: אין מדובר כאן הרי בתופעה ייחודית. כולנו אנשים עובדים ומקדישים לא מעט משעות היממה ליצירה ופרנסה. אבל בהתבוננות לאחור על הכמעט שנתיים הבלתי אפויות הללו, על כמה נבחרי ציבור אפשר לומר – עם יד הלב – שהם עבדו למען הציבור הישראלי הרחב? עם דגש על שרי הליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי. תמיד מרחפת מעליהם ברקע העננה המרגיזה הזו.כולנו יודעים שאכפת להם מהשטחים יותר מאשר מתושבי בת ים. שר הפנים שקדם לארדן, גדעון סער, כשל פעמיים בהעברת חוק המסתננים. במקום ללכת עם הכללים המשפטיים הנאורים ומתוך ראייה ציבורית כוללת ובה גם חשיבה על זכויות אדם, הציעו פעמיים סער ומירי רגב, יו״ר ועדת הפנים, חוק שהוא כישלון. עם הראש בקיר ואוזניים אטומות לטיעוני ארגוני החברה האזרחית, הם בזבזו לכולם את הזמן. בפעם השלישית עם חוק מרוכך מאוד, זה עבר.

ומי חתום על רגע הסיום של חקיקה שהממשלה לא הצליחה לממש עד עתה? ארדן (כן, ורגב גם). יש סגנון עבודה ויש יכולת ניהול. מי שמחפש מהלומות וקרבות ושואף לרצות אך ורק את הימין הישראלי בלי להבין שבישראל יש גם דעת קהל וציבור רחב שמאמין בדמוקרטיה וזכויות אדם, סופו להפסיד במערכה.

ארדן סיפר לי פעם שבקדנציה הקודמת שלו בתור השר להגנת הסביבה, הוא ״חשש״ שהסגנון המכיל שלו, האופן שבו עבד בשיתוף פעולה עם ארגונים ירוקים, יהיה בסוף בעוכריו. ומדוע? אם אתה זורם עם החברים הירוקים וכולם מכירים לך טובה, אז אין כותרת בעיתון. רק דרמה, מאבק ציבורי ואגרסיות מסדרות לך אייטם בחדשות. ובכן, השר ארדן, אחרי קדנציה לא מספיק ארוכה כשר התקשורת ועל קצה המזלג במשרד הפנים, הנה, קיבלת כאן כותרת טובה.