בין דמיון, הזיה ואחד העם

 טור שכתבתי למעריב

״נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה״ כתב אחד העם במסה המפורסמת ׳פצעי אוהב׳ (1890). חובבו ציון!” הוא הטיף במאמריו מתוך תקווה שהתחייה הלאומית בישראל תגיע אחרי הכשרת הלבבות ומוכנות של יהודי הגולה להתיישב כאן, כשהיהדות משמשת אותם כתרבות, מסורת וכנקודת מוצא, אך לא כנשואת כפייה.

״כמקרה הזה קרה גם אותנו באותה שעה של סכנת מוות ויאוש. כי כשחזרנו על כל הצדדים ומצאנו רק תהום רבה מסביב, כשראינו הארץ רועדת תחת רגלינו ואין לנו מעמד, התגבר בנו פתאום חפץ הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו; נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה, כי דעותינו לא היו דעות, הרגשותינו לא הרגשות, כי רדפנו אחר מטרות שאינן מתאימות כלל לתכונות נפשנו האמתיות, למהלך-חיינו הטבעי, וכל מעשׂינו והשתדלויותינו לא היו אלא אחיזת עינים ומעשׂי קופים בלבד…״ (פצעי אוהב, אחד העם)

ההזיה אחזה פה לאחרונה. חלקים אחדים מאזרחי ישראל התבוננו משתאים על אחרים ושפשפו עיניים. האם כולם גדלו פה ביחד, תחת אותה השמש, באותו המרחב, במערכת חינוך דומה. לרגעים ממושכים, אשר התארכו עד כדי שנתפסו כהזיה, אפשר היה פה שתי מדינות (אולי יותר) לעם אחד. קבוצות קבוצות נבדלות, אשר השונה בהן רב על המשותף. במשותף: 67 שנים ביחד. במבדיל: כל השאר. מחולקים לקנטונים אולי לחמולות, כל קבוצה עם תפיסת מציאות אחרת, סותרת, מפגיעה.

כשנפקחו העיניים, שורטט קיום מפוצל. על ההרים והגבעות, תושבים ששואפים לחיים על פי ההלכה, עם בתי דין ליהודה ושומרון, וסט נורמות ערכיות המקובלים על המקובלים. במישור החוף ובשפלה, תושבים החיים תחת ממשל אחר, מודרני שאינו שואב את כוחו מדין תורה ובו בתי משפט וחקיקה מתריסה.

אנשי ממלכת ההר וממלכת החוף. ממלכת יהודה וממלכת אביב. קנטון שומרון וקנטון דן. אולי בעתיד, לא מרגיזים אלה את אלה ולומדים להסתדר ביקומים המקבילים. כלי תקשורת נפרדים, דקויות שונות בדברי חקיקה, מערכת מיסוי וביוב נפרדות.

מה רע? הזיות, כבר נכתב. והרי ההזיה מתרחשת דווקא במצב של ערות והיא נגרמת בגלל ״פעילות עצבית מוגברת ובלתי מבוקרת״ (כך כתוב במילון המילים) ״ובסיום ההזיה נותר באדם רושם חזק בשל אי-רגילותה של התופעה״. מקורה של ההזיה הוא בעליה משמעותית בחום הגוף או בעת מועקה נפשית חמורה.

ובכן, מי ששהה בישראל בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2015 הרגיש את החום, את המועקה. אם נאמני הר הבית והמקדש סחפו אחריהם בשנים האחרונות המוני מאמינים המשוכנעים שניתן לשנות ולחדש את הסדרי התפילה על ההר, מדוע לא הוזי שתי מדינות לעם אחד, יוכלו להתחיל להאמין ולממש את הפירוק לארץ ישראל הבלתי שלמה?