הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
טל שניידר, פילדלפיה
הציבור בארה״ב ראה בשבועות האחרונים כיצד נראית מפלגה מאוחדת. זה כמעט אוקסימרון לחשוב על המילים הללו. ״מפלגה מאוחדת״. מי יודע לפלג ולריב יותר מאשר פוליטיקאים באשר הם.
אבל המפלגה הדמוקרטית של חודשים אוקטובר ונובמבר 2016 נראית טוב מתמיד. קבוצה בכירה של פוליטיקאים- נשיא, נשיא לשעבר, סנטורים, סגני נשיאים, גברת ראשונה והמתמודדת – כולם מחויבים100% להצלחתה.
אתמול בלילה ראיתי אותם בפילדלפיה: הילרי, מישל, ברק וביל עמדו על במה יחד חיזקו את המועמדת שלהם. שם אחד מספריה של קלינטון היה ׳דרוש כפר כדי לגדל ילד׳.
It takes a village, כדי לשאת את האישה הראשונה לנשיאות.
לא שהיא טיפוס תלותי או נזקק, אלא שהמתקפות הקשות, השקרים, איומי הכלא, הבוטות, שנאת הנשים והמיעוטים הוציאו את כל בכירי המפלגה הדמוקרטית לכיכרות. בימים האחרונים לקמפייין שוגרו ברני סנדרס מערבה, טים קיין למרחבי דוברי הספרדית (הוא דובר שוטף של השפה), ג׳ו ביידן למחוז הולדתו בצפון פנסילבניה ומדינות מתועשות, אל גור, אליזבת׳ וורן וכמובן הנשיא היוצא אובמה, אשתו מישל הפופולרית, ביל קלינטון, הבת צ׳לסי ועוד דמויות בכירות של המפלגה.
זה לא היה קמפיין אישי. אלא אירוע קבוצתי. יש מי שייחס את ההתגייסות הקבוצתית הזו לחולשתה של קלינטון בנאומים, בכריזמה, בהעדר כוח משיכה לבוחרים לבוא לעצרות. אך הקבוצה התייצבה מתוך חשש למיעוטים, לשנאת זרים, להשפלת נשים.
מנגד ניצבה קבוצה מסוכסכת, מפולגת, המועמד טראמפ ומלוויו (ה Surrogates) שהזהירו מפני אסון לאומה האמריקאית אם קלינטון תיבחר. ומעל לכל הצעקות הבלתי נסבלות באירועי הקמפיין ׳להשליך את הילרי קלינטון לכלא׳.
״אסור היה לתת לה להתמודד בגלל שהיא פושעת״ חזר ואמר טראמפ בכל האירועים והמחשבה הזו התנחלה בלבבות של המוני אמריקאים הרואים בקלינטון לא יותר מאשר מועמדת זמנית, עד לרגע בו תפתח נגדה חקירה אפילו שכבר הסתיימה. ולא פעם אחת הסתיימה, אלא פעמיים. המהלכים של ה FBI רק הזינו את המחשבה הקונספירטיבית שמשהו איום ונורא מתרחש מתחת לפני השטח. ואין זה משנה, שגם אם היה בידי ה FBI מיילים בעיתיים, מדובר בכל היותר על פגיעה בחוקי השקיפות ואחזקת חומרים סודיים בשרת מייל פרטי. עבירות אתיקה לכל היותר. בטח לא השלכה לכלא. בטח לא פסילה מראש.
ההיבט העצוב של הקמפיין הזה הוא ששמעתי השבוע אמריקאים המאמינים לכל תיאוריה ולכל הכפשה. ״את יודעת שבבית הלבן בימיו של קלינטון נרצחו אנשים, עובדים שלו. והם הסתירו את זה וטשטשו ומרחו״ כך אמרו לי בקי ובעלה (שהעדיף לא לציין את שמו).
שוחחתי עם בני הזוג במסעדה יפה בדאונטאון איסטון, עיר לא גדולה במיוחד במחוז נורת׳המפטון של פנסילבניה.
חייבים לצאת מן הערים הגדולות כדי לפגוש את האמריקאים האמיתיים, כך אומרים לי כל מטיפי העצות החכמות. ובכן, הנה: האמריקאים האמיתיים. ביום א׳, אחרי הכנסיה או לפני המשחק, יוצאים למסעדה יפה. הם רהוטים, מלומדים, לבושים היטב, צרכני תקשורת.
״כל החברים שלי יורדים עלי שאני תומכת בטראמפ״ אמרה בקי ״אבל זה לא מפריע לי. הכי חשוב שמשפחת קלינטון המושחתת לא תיכנס לבית הלבן ואז הם ינצלו את המשרה לביצוע פשעים״ ובעלה שביקש שלא להזדהות בשמו הוסיף ״את מאמינה שבמדינה שלנו נשים שיולדות ילדים בלי להתחתן מקבלות דמי welfare? זה לא נתפס שהמדינה מממנת את האנשים האלה. דמי הביטוח הרפואי עולים ועולים וחונקים אותנו. אנחנו לא מסכימים לעוד 4 שנים של שלטון אובמה. זה יהיה סוף המדינה שלנו״.
בקי, איסטון פנסילבניה. מאמינה שבבית הלבן של ביל קלינטון נרצחו עובדים והסיפור טושטש והוחרש.
הם לא היו היחידים שדיברו כך, בשכנוע עצמי עמוק שעדיף לראות את טראמפ כנשיא על פני קלינטון וכל תחלואיה.
אחר כך בכנסיה האבנגליסטית, קלברי, בעיר בית-לחם שמעתי קולות מתונים יותר. מייקל, הסתובב מחוץ לאולם התפילה ותינוקת במנשא. הוא שומר על רמי, התינוקת, בזמן שאשתו מתפללת. ״אני אבא פמיניסט״ אמר לי מייקל ״איך אני יכול להרשות לעצמי שהנשיא שיהיה בבית הלבן הוא אחד שמדבר כך לנשים?״. מייקל הודה שהוא מתקשה מאוד להחליט למי להצביע, אבל מחה באזניי על היחס של הכנסיה לבני זוג הומו-לסבים ואמר ״אין קשר בין אהבת האל למבנה המשפחה. הכי חשוב שכולם ילמדו לאהוב זה את זה, כפי שהאלוהים מנחה אותנו״
ומה תעשה ביום ג׳, מבחינת ההצבעה?
״אני בטוח שאקבל הנחיה איך לנהוג נכון ובכל מקרה, מה שלא תהיה התוצאה אני יודע שזה רצון האל״.
מייקל. רוצה להיות אבא פמיניסט. אלוהים ינחה אותי במי להצביע. בית לחם, פנסילבניה
שקרים, הכפשות, גוזמאות שחלחלו והפכו בעיני חלק מן האנשים לעובדות והאמת האמיתית
* * *
״היו ימים שנאלצתי לנשוך את לשוני. לנצור את פי. זה היה קשה לא להגיב לו״ אמר אתמול הנשיא אובמה בעצרת הסיום בפילדלפיה. ״מה שהיא היתה צריכה לעבור. האמינו לי, לא היה כדבר הזה״. אובמה נאם אחרי מישל שהרעידה את הקהל אחרי ביל קלינטון שנאם אחרי צ׳לסי.
ואז עלתה הילרי קלינטון על הבמה. היא ניגשה אל אובמה והם התחבקו. כשהיא כבר הגיעה לפודיום, אובמה התכופף, כרע למטה. הוא משך מתוך הפודיום מדרגת הגבהה והציב אותה לרגליה של קלינטון. קלינטון נישקה וחיבקה אותו, וטיפסה על המדרגה לגובה המתאים למיקרופון כדי לנאום את הנאום (כמעט) האחרון שלה בקמפיין 2016.
צריך כפר כדי שאישה ראשונה תיבחר.
Bruce Springsteen: Donald Trump has a "profound lack of decency" and that his campaign's going down pic.twitter.com/O41NE5F4dF
— BuzzFeed News (@BuzzFeedNews) November 8, 2016
"I regret deeply how angry the tone of the campaign became," Clinton says in Philly, and a woman in the crowd yells back: "Not your fault!” pic.twitter.com/DyjfzjINPT
— Brianna Sacks (@bri_sacks) November 8, 2016
בסוף מתיישרים עם הברנז’ה וחוזרים לאסכולת הסיקור בבת-ים?
אם הייתי יכול להצביע, הייתי מצביע ביד רועדת עבור קלינטון. אין פקיד ציבור אשר צבר הון אישי של 250 מיליון דולר ביושר וכחיסכון מהפנסיה שלו, אבל כפי שהעיתונות יודעת לחשוף את הפגמים של האחד, היא יודעת לכסות על השחיתות של המאותרג.
אינני יודע אם בזמנו של קלינטון “נרצחו” אנשים בבית הלבן, אבל ידוע לכל מתעניין שמספר אנשים ובינייהם עוזרה של הגב’ קלינטון שהיה מעורב בפרשת “ווייטווטר” “התאבד” . לאחר שצופים בסדרות הטלביזיה המבוסות על חיי הבית הלבן, זו אינה תיאוריית קונספירציה, אלא אלטרנטיבה סבירה!
לא הייתי מצביע עבור טראמפ, כי הוא בלתי צפוי. קלינטון, צפויה להמשיך במדיניות ההרסנית של אובמה בתוך ומחוץ לארה”ב וזה חזון בעייתי לעולם החופשי המאויים מכל צד ועבר. אבל….. אין חלופה!
איזה גיבוב של שטויות ודיסאינפורמציה
“הקבוצה התייצבה מתוך חשש למיעוטים, לשנאת זרים, להשפלת נשים”.
הדמעות חונקות את הגרון, כשקוראים שורות כאלה. כאשר מתווספת לזה ההבנה מי זה הצד השני שמאופיין ב”צעקות בלתי נסבלות”, אז ברור לכולם שזו מלחמת הטובים ברעים.
סה”כ, מה רוצים מהילארי, אישה אמיצה, נחושה, בנתה עצמה בעשר אצבעות, ולאיש אין מילה רעה להגיד עליה, מלבד זה שהיא “אישה רעה”, ולספר סיפורים שקריים על קרן קלינטון, על זלזול באבטחת מידע (הסיפור האחרון – היא נתנה לעוזרת הבית שלה להדפיס את המיילים המסווגים ושלחה אותה להביא אותם), להרים גבה על סכומי עתק שקיבלה מתאגידים ואמירות חביבות ומאחדות שלה על כך שמי שחושב אחרת ממנה זה חבורת גזענית מגעילה.
עכשיו, נכון שהחבר’ה שהצגת כחבריה האוהבים ומשפחתה המאושרת, גם הם יכולים לגרום לתמיהה בקרב הפאשיסטים (בן זוגה האוהב על שלל סיפוריו, הגברת הראשונה שאמרה שאינה כשירה לנהל בית, לא כל שכן בית לבן, וכמובן הנשיא, שהאשים אותה בשעתו הן בגזענות, הן בשחיתות והן בחוסר יכולת. רק צ’לסי לגמרי בעדה, ולא סתם היא זוכה להיות יועצת פרטית שעימה מתייעצים על גבי מייל פתוח, בסוגיות בינ”ל מסווגות…).
הילארי כנראה מנצחת בבחירות הללו. העובדה שצריך לכתוב “כנראה”, היא הבזיון הגדול ביותר שניתן לדמיין עבור מי שהמערכת הכלכלית, הממסדית והתקשורתית שעומדת מאחוריה, היא הגדולה ביותר אי-פעם, בעיקר כשהיריב שלה הוא בעל אישיות פגומה כ”כ, ותקציבו הוא שבריר שלה תקציבה.
הרפובליקנים יכולים לבוא בטענות רק לעצמם שלא בחרו כל אחד אחר, שכנראה היה מביס אותה ללא כל מאמץ.
ודבר אחרון, הניסיונות לאזכר ללא הרף את העובדה שהיא אישה, כמשהו שהפריע לה, מקביל לטענות שאובמה נפגע מזה שהוא שחור. בשני המקרים מדובר בקשקוש. לו אובמה היה לבן, כנראה שלא היינו שומעים עליו לעולם, ולו הילארי הייתה גבר, היא לא הייתה נישאת לביל – וגם עליה לא היינו שומעים מעולם. יש שחורים ונשים שנאבקו כנגד הסיכויים והפכו לסיפורי הצלחה אמריקניים. אובמה והילארי הם הסיפור ההפוך בדיוק – סיפור שבו PC ועיתוי מצויין (במקרה שלו) וקשרי משפחה, הון עתק, חוסר מעצורים וPC (במקרה שלה), הם תמצית הקריירה שלהם. לא מקרה שהעולם יכול לסכם את הקריירה המפוארת של חתן פרס נובל לשלום, כאחת הקטלניות בעשורים האחרונים (בעיקר למוסלמים, אחריהם חיזר ללא הרף), ואת הקריירה של מזכירת המדינה שלו, ככזו שהביאה לערעור חסר תקדים במעמדה של ארה”ב בירה הבינ”ל (שוב, כחלק מהצלחותיו של הכושל אין צ’יף).
דבר נוסף, בנושא אחר לגמרי, שראוי להעלות ביום קשה זה, זוהי ההסתה המזעזעת, הגזענית, הפאשיסטית, המיזוגנית, המדירה, המסלילה, הפריווילגית, האנכרוניסטית, המניפולטיבית, הפטריארכלית, המקייאווליסטית, המקארתיסטית, הפוטינית, הארדואנית, המביאה-לזיהוי-תהליכים, המזכירה-ימים-אפלים – שהובאה בתגובתו של ביבי לתחקיר המדהים של אילנה דיין, שגילה לנו, כן-כן, שביבי הוא פויה!
זוהי כמובן תגלית מרעישה שמחייבת את כולנו לחשבון נפש, חשבון נפש קצרצר במיוחד, שכן איש מאיתנו לא הצביע לו או למפלגות שתומכות בו – ולעשיית חשבון עם אותם מליוני בלתי-נראים שאיכשהו התגנבו לקלפיות ומילאו אותן בפתקים של המחנה שבראשו עומד אותו איש (ועוד עשו זאת תוך הזדהות באמצעות תעודות עם תמונה, ולא כפי שמקובל בדמוקרטיות נאורות, תוך הבטחה שהם מי שהם מתיימרים להיות!).
התגובה של ביבי, שבה הוא מזכיר לאילנה דיין פכים קטנים ומעוררי גאווה של אומץ לב עיתונאי מימי ראיונותיה עם אובמה ואבו מאזן, ומלא התפעלות מגניזת חלק ב’ מהתחקיר על “שוברים שתיקה” ועזרא נאוי (תוך הבאת הטקסט המתנצל על עצם שידור החלק הראשון) וממלחמתה האמיצה כנגד מ”פ בגבעתי שהואשם ברצח ילדה פלסטינית, גם אחרי שזה זוכה מכל אשמה ואף קודם – היא תגובה מזעזעת ומסיתה. ברור לגמרי שתגובתו של ביבי, הייתה צריכה להיות הודאה בנכונות כל הטענות הממוחזרות שעלו בשעמומון הקבוע, הבטחה להתפטרות מהירה, וכפיצוי מהיר – שליחת דחפורים להרוס שתיים-שלוש התנחלויות (רצוי גדולות, כדי להראות את עומק החרטה שלו). מכיוון שלא הגיב כך, הרי ברור שזוהי הסתה בוטה, והברנז’ה כולה תדקלם מסרים של זעזוע ותהיה מה-זה מופתעת לגלות שבבת ים בכ”ז נותרו בוחרים של הליכוד, שלא ממש התרשמו מסיפורי הזוועות.
כך או כך, יום חג לתקשורת הישראלית (אלה שנשארו בארץ, ואלה שנסעו לזבוח זבחים למשיחה החדשה, אינשאללה, שבטוח תראה לביבי ולבוחריו מאיפה הדג משתין). ולמי ששכח – ברק רביד מזכיר שצרפת דורשת שנגיע לוועידה שהיא מזמנת, כך שהפעם ביבי ישלם את המחיר…
הכל בסדר, רק שלביבי לא הצביעו מיליונים מעולם. העיקר שתמשיך בשלשול המילולי שלך, אף אחד לא ממש מצפה ממך לכלום.
מצויין, “אחמד” – כשאין ציפיות, אין אכזבות (לא רק ממני, אלא גם משאר הפאשיסטים, שמספרם, כמה חבל, הוא אכן יותר משני מליון, שהצביעו עבור המחנה הלא נכון…).
בכל מקרה, מכיוון שבחרת בכינוי המייצג “צומוד” אמיתי ושורשיות מזה”תית מהדרגה הראשונה, אני חייב לבשר לך שבבחירות כאן, לא נבחר מי שמצליח לחסל את יריביו כמקובל בבמדינות הסובבות אותנו, אלא מי ש(ושים לב, כאן זה נהיה מסובך) מקבל יותר קולות. כן, ביבי, מזעזע ככל שזה נראה לך, נבחר להיות ראיס אל-חוכומה בלי שהוציא להורג את קודמיו, ואפילו מבלי שסגר עיתון אחד (סגירת כלי תקשורת זה פטנט שתומכים בו דווקא אלה שצורחים בעניין חופש העיתונות – בדוק לגבי ערוץ 7, ישראל היום, ערוץ 20 וכד’).
אורי- כתבתי אתמול את מחשבותי- תוך כדי הצפיה בתחקיר המקצועי של אילנה דיין.
אז הנה- קרא.
***
האמת על שרה נתניהו…
מדובר באישה טובה, נעימה, ובעיקר- מכונה לבלוע ולשתוק.
היא נשואה לאחד האנשים החכמים בארץ, שגרם וגורם לגוש שלם באוכלוסיה לשנוא אותו בתזזיתיות חסרת מנוח. הגוש שלא יכול עכל את האיש הזה, ואת תפיסתו.
אז מה עושה האיש החכם הזה?
מבקש מאשתו- לקחת את זה עליה.
וככה יוצא לדרך המשחק הגדול מכולם. ההצגה הגדולה.
שרה נתניהו שמה.
היא כמעט לא מעורבת ולא מתעניינת בזהות האישים סביב בעלה. זאת פשוט לא הטיפוס. אבל התדמית שבעלה בנה לה- היא בדיוק ההיפך ממה שהיא באמת.
—
כאילו- מה הסיכויים שהאיש התחמן הזה, שמנצל כל מי שהוא יכול בשביל כל דבר שהוא צריך, לא ינצל את המשאב הזמין לו יותר מכל- את אשתו הכנועה?
עד היום מעולם לא שמעתי שום בכיר שטוען: “ביבי רצה משהו, שרה רצתה משהו הפוך, ביבי נאלץ וויתר והמדינה הפסידה..,
תמיד זה כך: “ביבי רצה מישהו כי שרה רצתה. והיא רצתה בגלל שהיא שרה. המדינה הפסידה…”
ואני מהרהר: אולי בכלל זה ביבי שרצה, ביבי שהעדיף, וביבי שזרק הכל על “שרה”?
אולי המניפולטור הגאון הזה, מסבן את המערכת כבר 20 שנה, וגורם לכל הטעויות שלו ליפול על אשתו?
והיא בהחלט מתאימה לתיאור הזה. היא אישה אצילה. העיסוק היומיומי שלה הוא פסיכולוגית. תפקיד שמצריך לב, איכפתיות.
היא כל כך רוצה לעזור לאנשים. לסייע. אז למה שלא תרצה לסייע לבעלה- אחד הרטוריקנים הטובים בעולם שנואם לה -באופן אישי!- בלי סוף על עזרתה הרבה כלפיו שהצילה ומצילה אותו, ומבקש ממנה בסך הכל לקחת את ה’אשמה’ עליה?
אין טבעי מזה.
יתרה מכך. במהלך התחקיר עולות הטענות כי אשתו שותפה בקבלת החלטות קריטיות.
ואני מגחך לעצמי: וכי זאת לא זכותו המלאה? אם האיש המוכשר הזה רוצה להתייעץ עם אשתו- כנראה שהוא יודע מה הוא עושה.
מי אמר שדווקא ההסבר העקום שאילמה מכוונת אליו: “ביבי מפחד מאשתו ולכן מתייעץ איתה לפני קבלת החלטות מהותיות”- הוא הנכון? אולי דווקא ההסבר הכי פשוט- הוא הכי נכון, כמו במקרים רבים?? אולי ביבי באמת ובתמים נועץ בה?
אז התחקיר טוען שהבעיה היא לא בכך שהיא שותפה לקבלת ההחלטות. אלא בכך שהיא המחליטה הסופית שלהן…
מאיפה המידע הזה? מהאנשים הקרובים לביבי.
ואני שואל: אולי ביבי דאג לכך שזהו הרושם שיצטייר? אולי ככה יהיה קל לו יותר להעביר החלטות לא קלות לטובת המדינה? אולי הוא נותן לתמנגדים להניח שאם הם רוצים להתנגד- שילכו להתמודד עם רעייתו אשר סובלת מתדמית של נמרה נשכנית רעה? (תדמית שהוא בנה לה בכוחות עצמו, ובהסכמתה!)
–
העדות הכי מרשימה היא של יועז הנדל. לטענת התחקיר הוא עשה הכל כמו שצריך. ראש הממשלה התקשר אליו בלילה ונתן לו להבין שהוא לצידו. ולמחרת בבוקר? הכל התהפך. מי אשם? מי כבר יכולה להיות חוץ משרה… רק היא יכולה לשנות את דעתו של ראש המשלה, תוך ערב אחד, לא?
אממה?
יועז הנדל טוען שהוא נכנס לפגישה. ביבי אמר לו: אין לי אמון בך” והוא מייד הטיח בו בחזרה כל מיני אמירות בוטות, ובזה נגמר העניין.
כלומר- יועז ידע לקראת מה הוא הולך, הגיע מוכן עם משפטי מחץ.
שלא יבלבל את המוח.
הימור שלי:
ביבי הוא אדם קצת לחיץ. טיפהל’ה. לכן הוא בנה את המותג המרשים “שרהל’ה”. ודרך חברת הבת הזו- מסלק את כל מי שאינו חפץ לראות עוד לצידו.
זה הכל.
בסך הכל- לא כזה נורא….
ואולי יותר מכך. ביבי מעדיף במקום לכת ראש בראש עם מתנגדיו, פשוט לתת להם להאמין שהסיבה לכך שהוא לא מקבל את עצותיהם- זאת שרה?
מה רע?
,תזה מעניינת. אני לא מכיר את המשפחה או את הלשכה, ואין לי מושג הדינמיקה שם. ייתכן ששרה היא קרבן אומלל שנרדף ללא הרף, וייתכן שבאמת יש לה איזושהי בעייה מהסוג שאפיין את לאה רבין ואת פולה בן גוריון (שלא היו מסומנות אצל התקשורת, שהייתה בכיס של המצחנה שבראשו עמדו הבעלים).
האמת היא שזה לא משנה, מכיוון שהשאלה היא לא כמה ביבי ולשכתו הם טובים או רעים, אלא האם האלטרנטיבה משמאל היא טובה יותר או רעה יותר. התשובה לכך היא חד משמעית – הם גרועים יותר, מכל בחינה שלא תבדוק (החל מהתפישה המדינית האבסורדית שיש בה אפס הפקת לקחים ובוחן מציאות מזה”תי; דרך נושא טוהר המידות, שבו יוצאי מפלגת קדימה ואיש זכות השתיקה, בוודאי לא יכולים להטיף מוסר לאיש; וכלה בעניין הפעוט של הפנמת הרעיון הדמוקרטי, ככזה שמציב את העם כריבון, ולא אוליגרכיה של מיוחסים מקורבים בהון, בתקשורת ובמערכת המשפט).
תשדיר התעמולה של אילנה דיין היה חסר ערך. תגובתו של נתניהו עוררה היסטריה כ”כ גדולה, דווקא בגלל שאין דרך להתמודד עימה עניינית. היא עסקה רק בעובדות העומדות ביסוד קיומה של עיתונות מגוייסת שמהווה חלק ממחנה פוליטי, וכל תחקיר שהיא מציגה (או גונזת) קשור בחיזוקו של המחנה שלה ובהחלשתו של המחנה היריב.
ביבי ושרה הם שני אנשים שבאופן אישי עושים עליי רושם לא מזהיר, בלשון המעטה. הסיבה היחידה להצביע עבור המחנה של ביבי, היא שאחרת יעלה המחנה השני, ואז נצטרך להתמודד עם סוגיות זניחות כמו מחסומים פלסטיניים ברחוב שבטי ישראל, וצלפים שיורים מהטיילת מעל שער יפו (בגלל שלא המשכנו בתהליך, כמובן…).
בשביל שאישה (או גבר) תיבחר, ייתכן שצריך כפר. בשביל שתיבחר מישהי עם קופת שרצים מהסוג שהילארי סוחבת – מסתבר שגם יותר ממיליארד דולר תקציב תרומות והתגייסות היסטרית של התקשורת ושל הממשל, אינם מספיקים.
התבוסה של הילארי אינה תבוסה למגדר הנשי ואינה מפלה לרעיון החשוב של שיוויון. מדובר בתבוסה של מועמדת פגומה להחריד, למועמד טיפ-טיפה פחות פגום להחריד.
תנחומיי טל… 🙂
מדהים שמכל הסטטיסטקאים, הניתוחים והאנשים החכמים, היחידים שחזו את טראמפ בבית הלבן, ועוד בשנות ה- 90, היו הסימספונס.
לא שאני בעד טראמפ, אבל זה מה שקורה כשתקשורת מערבבת אג’נדה ומציאות.
היא חוטאת לתפקידה ונענשת.
בדיוק כמו שנות המלוכה באירופה, של אחוזון עליון מנותק מהעם, כך מתנהגת התקשורת במדינות הדמוקרטיות במאה ה- 21 וזה המשבר הכי גדול של העשורים הללו.
שימו לב שגם בניגוד לכל התחזיות גם בסנאט והקונגרס הרפובליקנים מכים את הדמוקרטים.
שנות השיתוק של אובמה של בתי נבחרים וממשל מתקוטט לפחות לא יקרו בהמשך (לפחות בתאוריה, טראמפ עשוי להתקוטט עם כולם).
טוב, אז אני לא מתימר להיות חכם, אבל בסטטיסטיקה אני קצת מבין, וניתוח של הסקרים עשיתי, והצגתי אותו במאמר שמסתים במילים “טראמפ ינצח.”
ולהלן הקישור למאמר:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-115746-00.html
הפוך גוטה הפוך.
אצל הדמוקרטים עמדה קבוצה אלטיסטית מאוחדת בעיקר בכספים הרבים שהיא מפיקה מהמעמד ומהתפקיד הפוליטי. אבל הציבור שלה מפורד לחלוטין. שחורים והיספאנים, אנשי תיקשורת ואומנות, בעלי הון ואקדמאים. קבוצות שבחיי היומיום שונאות אחת את השניה ובמקרה הטוב מנותקות לחלוטין זו מזו.
אצל הרפובליקנים לא הייתה אחדות בשורות ההנהגה (וטוב שכך) – אבל יש אחדות מדהימה של ציבור הבוחרים, שהוא ציבור האנשים שעובדים למחייתם ושרוצים שתינתן להם האפשרות להתקדם. לא נתמכי סעד, לא בעלי הון, לא אוכלי חינם. אנשים טובים.
מאחר ואת שייכת במהותך (עיתונאית, בלוגרית) לסוג הראשון לא פלא שהמשקפיים הכחולים שלך מונעים ממך מלראות את המציאות המורכבת. ועל זה נאמר ״המציאות תמיד מתפוצצת בפנים״.
מתגובתך עולה שרוב מצביעי המפלגה הרפובליקנית הם “אנשים טובים”, עמוד השדרה של החברה. ידוע לכל שאין רפובליקנים בעלי הון, כמו שידוע שכל השחורים וההיספאנים הם נתמכי סעד שלא מעוניינים להתקדם בזכות עצמם, עובדה שהופכת אותם לאנשים לא טובים.
אכן מציאות מורכבת.
אכן. לא כל. רוב.
תיראה מי נדפק בשנותיו של אובמה ותבין לבד.
טל, המון תודות על כיסוי הבחירות בארצות הברית, גם (אולי בגלל) אם בחלק מהמקרים אני רואה את הדברים בצורה שונה. אני מעריך מאוד את העובדה שיש מקום לתגובות מכל הקצוות, (חבל שלפעמים זה הופך לירידות אישיות, אבל כנראה שזה חלק מהמחיר). בהצלחה בהמשך.
מצטרף, ומוסיף:
באופן אישי שמחתי מאוד שטראמפ ניצח, הוא וחבורת האוהבי ישראל שאיתו. (לא, הומה עבאדין לא נחשבת בעיני לאוהבת ישראל דגולה…) שמחתי כמובן לגלות שהסוקרים והפרשנים (כולל היוניתים לויי’ם והטלי’ים ליפקינים שחק שלנו) טעו והילארי הולכת הביתה. היא וכל השחיתויות. היא והלב הקר שלה. היא והצביעות. היא והכסף שפשוט נדבק לה לידיים בכל תקפיד שהיא מילאה בחייה. היא ובעלה שאומנם מאוד אוהב את ישראל- אבל דפק אותנו חזק חזק…
אבל!
תודה ענקית על הסיקור לאורך כל השנה האחרונה. הבאת חומר מקורי, מעניין. כתוב טוב. לא סתם פתפותים של פרשנים שיושבים באולפנים ממוזגים או מרצים באקדמיה בחוג לפוליטיקה אמריקאית (לפעמים אני שואל את עצמי אם כל כזה מומחה מת מייד אחרי הריאיון, ותחתיו צץ מישהו אחר, יש מאין. איפה הם ביום יום, כל ה’מומחים’ האלו??). ממש חומר מקורי. עם תמונות מיוחדות (זכורה לי במיוחד תמונה של צמד ליצנים בוועידה הרפובליקנית) ראיונות עם מצביעים מהשטח, וכמובן- הרבה טקטסים מרגיזים מאוד. לא, אינני ציני. חלק מהטקסטים שלך מרגיזים מאוד, ופשוט לא מתקבלים על דעתי. שזה מצויין בעיני. ‘מאתגר’.
וסתם כך, רק אני היחיד שחושב ששרה פיילין היא יותר מירי רגב ממירי רגב?
באופן אישי הצבעתי להילרי, אני עדיין לא חושב שכל אוהדי טרמפ הם פנאטים חשוכים…. הדברים שאותם אני רואה אחרת מטל לא בהכרח מביאים אותי למסקנה שונה למי להצביע.
חוסר הסכמות לא אמור להביא אותנו לשנוא אחד את השני. אפשר לא להסכים ועדיין לשמור על תרבות דיון.
יום טוב לכולם
התגובות בתקשורת לבחירתו של טראמפ, הן רמז לבאות, ואפשר להניח שבעתיד יהיו עוד המון תדהמות בלתי נתפשות, והלם נוראי כשגזענים כשמועדים גרועים מהמחנה הנכון יחטפו מפלות.
ביממה וחצי האחרונות ראינו את ערד ניר, נדב אייל, יונית לוי, אודי סגל, ומעל כולם, חמי שלו – מסכמים את הבחירות. כולם כאחד מיהרו להסביר לנו כיצד קרה מה שהם אמרו שלא ייתכן שיקרה. חמי שלו קיים שאלות ותשובות עם קוראי “הארץ”, בקטע שראוי להגדירו כמיתולוגי: הוא פתח בהתנפלות על כל מי שעלול לשאול אותו שאלות ענייניות (כמו למשל האם הפרשנות שלו הושפעה מנטיית הלב האישית שלו לטובת מועמד כזה או אחר), הבהיר שהוא עובד אצל המו”לים שלו ולא עבור אצל הקוראים, ושמי שלא טוב לו – יום טוב לו. ארחרי זה הוא ענה לכמה שאלות לא קשות בצורה לא משכנעת, והדגים שוב מדוע המושג “פרשן”, הוא אחד המושגים היותר-חלטוריסטים בעיתונות הישראלית (הישג מדהים, בהתחשב בכך שגם אלה העוסקים ב”דיווח” הם לרוב חלטוריסטים עצלים שמסתפקים בקופי-פייסט של הדלפות מגמתיות והודעות יח”ץ של גופים שונים).
את החגיגה השלים ברק רביד, שכתב טור פרשנות מדהים, ובו התיימר לספר לנו מה עובר בראשו של ביבי.
אני מסיר את הכובע בפני התקשורת (האמריקנית והישראלית כאחת) על הנחישות העצומה שלהן, לסקר קמפיין בחירות, במקביל להתגייס לטובת אחד הצדדים, להגיע להזדהות טוטאלית שגורמת להם לא לראות אפשרות בכלל לתוצאה אחרת – ואז, כשהעניין משתבש, להתנפל על כל העולם.
אגב, חמי (שהביע זעמו על מחדלי הסוקרים) טען שרוב הציבור הישראלי תמך בהילארי, בהתבסס על סקרים. יש שיטענו שיש לקונה קלה בעקביות אצל חמי, בהקשר זה – אבל לא ראוי לשפוט אנשים בעת צערם. אני, מצדי, משער שרמת התמיכה בהילארי בישראל, מקבילה לרמת התמיכה בשמאל (הן בסקרים והן במציאות…).
אגב, יש לך מושג אם 37 הח”כים משמאל שחתמו על מכתב שקורא לא להכניס את טראמפ לישראל, כבר הביעו צערם על הפגיעה החמורה ביחסי ישראל-ארה”ב? אחד מהחותמים הוא נחמן שי, אמריקנולוג ותיק, שממהר לדבר בתקשורת בכל פעם שהוא מזהה חשש לפגיעה ביחסי ישראל-ארה”ב. האם הוא חש שאיסור כניסה לארץ לנשיא הנבחר שם, עלול להיראות כצעד שלא מבטא חמימות כלפי הממשל החדש? שווה לראיין אותו – בטוח יש לו משהו לומר, שיחמם את מערכת היחסים שביבי הזה הרס.
ולא נשכח את חצי מהח”כים של מפלגת ראש הממשלה הבא שמחרימים את הנשיא האמריקאי. מעניין אם האלקטורים של יש עתיד יציגו אותם ברשימה לבחירות הבאות.
שאלה מצויינת. אתמול פורסם ראיון עם שר הביטחון הבא, עפר שלח, שהביע את בוזו לשיטת הפריימריז, ושיבח את הדמוקרטיה הפלורליסטית הנהוגה במפלגתו. מכיוון שהוא בקיא במהלכים המתרחשים שם, אני מקבל את מילתו שהשיטה שם, היא השיטה העדיפה על שיטות מאוסות שמאפשרות להמונים המיוזעים להצביע עבור אנשים שהתקשורת (זו שכבר עברה לפוליטיקה באופן רשמי, וזו שעדיין מתיימרת להיות צד שרק מדווח), לא אוהבת.
48 שעות אחרי הנצחון, אגב, אני עדיין לא יודע מה יותר משמח – זה שהילארי הובסה, או זה שהתקשורת מבואסת להחריד. שניהם משמחים למדי, וקשה להחליט מה יותר משמח…
אין שמחה כשמחה לאיד.
ראיתי בפייס הצעה לטראמפ (סליחה מהוגה הרעיון ששמו חמק מזכרוני) למנות את הילרי לשגרירה בבנגזי.
טל, עכשיו כשהילרי הלכה, היחידה שעדיין יכולה לשבור את תקרת הזכוכית זו מארין לה-פן.
האם אין זו העת לאתרג, להלל ולקלס אותה?
השתגעת?! מארין לה-פן היא אוייבת האנושות גדולה כ”כ, שהמצב היחיד שבו תקבל תמיכה, הוא אם תרוץ נגד ענת ברקו (אותה יש לגדף ולהשמיץ בכל הזדמנות).
גם תרזה מיי היא לא גיבורה מגדרית (ראית איך דיברה על עמותות השמאל?!), ומרקל היא ככה-ככה.
אנחנו אוהבותים לדבר על עמידה מגדרית, אבל בשורה התחתונה, תמיכה אפשר רק למישהי מהמחנה הנכון.
באשר לרעיון השגרירה בלוב, אני חייב להודות שהרעיון מפתה. מצד שני, המרמור שם כ”כ גדול, שאני חושב שבקרוב המצב שם יגיע לרמות עויינות כאלה, ששליחה שלה לחו”ל תיראה כמו מתנה עבורה. מוטב שתישאר בארה”ב ושאנשיה ימשיכו להחליף האשמות עם אנשי אובמה (שמסתבר שהיא לא מרוצה שלא טיפל בראש הFBI).
אגב, שמת לב לניסיון המשעשע שלהם לספר לנו שטראמפ אינו לגיטימי בגלל ש”היא ניצחה בכמות הבוחרים”. הטענה הזו כ”כ מסריחה מחוסר כנות, שאפשר פשוט להוריד את הכובע, על הנכונות להשמיע אותה. כל אחד מאלה שמשמיעים אותה, יודע היטב שהסיבה היחידה לכך שלהילארי יש יותר קולות, קשורה בכך שבשתי המדינות עתירות המצביעים, קליפורניה וניו יורק, מאות אלפי רפובליקנים, שידעו היטב שהיא תנצח בכל מקרה בפער עצום, ובחרו לא להטריח עצמם ולבזבז זמן בהצבעה חסרת משמעות. לו היה ברור שכל קול נחשב, אותם אנשים היו באים להצביע, וכל הטיעון הזה היה נמחק.
וגם קול של רד-נק שווה לקול של פרופסור מברקלי. מה מחיר המילקי בוונקובר?
טיעון בעייתי משהו אורי… באותה מידה דמוקרטים לא יטרכו ללכת בקליפורניה, ניו יורק או מצד שני באחת המדינות האדומות חזק
אופוריה היא דבר שפחות נוטה להשאיר אנשים במיטה, בניגוד לדיכאון…:)
אתה צודק לגמרי באשר למדינות האדומות-מאוד, אבל הן ברובן דלילות אוכלוסין למדי (למעט טקסס), ועל כן אינן מהוות משקל-נגד לענקיות כקליפורניה וניו יורק.
שיטת האלקטורים היא עיוות טוטאלי של רצון הבוחר (בדומה לכל שיטה שמאפשרת מחיקת הצבעתם של המונים בשם “ייצוג אזורי – דבר שהביא לכך שמפלגה כמו UKIP, שקיבלה 12% מהקולות בבריטניה, זכתה רק ב0.16% מהייצוג בפרלמנט), אבל זו השיטה הקיימת, וכל זמן שהדמוקרטים חשבו שהילארי מנצחת, איש מהם לא קפץ לשמיים בדרישות לביטולה. למעשה, הביטוי blue wall שהושמע בערך 58365696 פעם בבחירות, כבסיס לאסטרטגיה הפוליטית של הילארי (והתבסס על מדינות שהיא מנצחת בהן בוודאות, ובכך מבטיחה את זכייתה, גם ללא פלורידה, אוהיו וצפון קרולינה), נשען כל-כולו על שיטת האלקטורים.
למה ידבר כבודו כך?
נטען כי שיטת האלקטורים טובה דווקא למדינות חלשות שכוחן היחסי ללא שיטת האלקטורים יהיה פשוט חלק וקטן מידי.
דמוקרטיה נועדה לאפשר שיוויון בין אנשים, ולא בין מדינות. מדינות “חלשות”, כפי שהגדרת זאת, מקבלות ייצוג לא פרופורציונלי גם-ככה, בבית העליון של הקונגרס (הסנאט), כאשר למדינה נטולת תושבים כצפון דקוטה, יש 2 סנאטורים, כמו לקליפורניה וטקסס, בהן מתגוררים עשרות מליוני בני אדם.
אם רוצים לשמר את שיטת האלקטורים, אז לפחות יש לעשות זאת באופן שמונע מחיקתם של מליוני אנשים (מצביעי המיעוט בכל המדינה), ולאפשר חלוקה של האלקטורים בכל מדינה, באופן יחסי למספר הקולות שקיבל כל מועמד בכל מדינה (נברסקה ומיין עושות זאת באופן חלקי כבר היום).
לא רק המגדר קובע! הרי שניידר הסבירה שוב ושוב שקלינטון היא המתאימה מכל לתפקיד נשיאת ארה”ב בשל הניסיון שיש לה, הן כאשת נשיא והן כסנאטורית, במיוחד יחסית לשאר המועמדים (טוב, לסאנדרס יש די הרבה ניסיון כסנאטור, אבל אשת נשיא הוא לא היה!).
מכאן, יש להניח, שבבחירות הבאות בארץ היא תתמוך בנתניהו. הרי אין בפוליטיקה הישראלית אף אדם, משום מגדר, בעל ניסיון כשלו בהנהגת המדינה. היי, אם להאמין לרכילות העיתונאית, יש לביבי גם ניסיון מקיף בתפקיד אשת ראש הממשלה!
הרי לא ייתכן שפרשנית ועיתונאית קודם תבחר במועמד מועדף ורק אח”כ תנסה למצוא סיבות להצדיק את התמיכה בו, נכון? לאנשי התקשורת שלנו יש יושרה!
באיחור אופנתי:
מה שכתבת אודות השוליות של פרשת שרת(י, כי היו יותר מאחד) האימייל אינו נכון. העבירה אינה שולית ובהחלט מדובר על אחת שעונש מאסר לא מבוטל בצידה, בין אם מדובר בהפצה במתכוון של מידע מסווג ובין אם בשגגה.
אבל זו לא העבירה היחידה של קלינטון בפרשת השרתים. ראשית, השרתים הוקמו לצורך עקיפת חוק חופש המידע – אם האימיילים הלא-מסווגים של קלינטון לא נשמרים בשרתי הממשל, אי אפשר לפרסם אותם. אני לא יודע אם יש עונש מאסר על עבירה על החוק הזה. שנית, קלינטון העידה בשבועה בפני ועדה של בית הנבחרים (או הסנאט. או שניהם, לא זוכר) בנדון ופרט לשמה, שיקרה בכל מילה שאמרה שם. זו בהחלט עבירה שהעונש עליה הוא מאסר – להזכירך, ביל קלינטון כמעט והודח על ה”לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזו” בפני ועדה דומה (ויצא מזה רק הודות לתרגיל משפטי). שלישית, יש את עניין מחיקת המידע שעל השרת אחרי שהתקבל צו למסירתו, כלומר גם הפרת צו וגם השמדת ראיות. רביעית, לא כל האימיילים הרלוונטיים שהיו על השרת נמסרו למחלקת המדינה – אם כי אני לא חושב שעל זה אפשר להטיל עונש מאסר.
לפי ראש ה- FBI קומי, רק שאלת הפצת המידע המסווג בזדון נבדקה (ונשללה, בתירוץ הקלוש שבזמן קבלת התדריך הביטחוני, קלינטון היתה אחרי זעזוע מח ולכן לא הבינה אותו. כמו כן הכלב אכל את שיעורי הבית שלה). לשאלת הפצת מידע מסווג שפוגע בביטחון המדינה ברשלנות הוא לא התייחס, כמו גם לשאלת הפרת חוק חופש המידע או השמדת הראיות. לשאלת השקרים בפני הוועדה הוא התייחס ואמר שה- FBI לא התבקש לחקור את זה.
נראה לי שהדרך היחידה למנוע לקלינטון לעמוד לדין אחרי שטראמפ ייכנס לתפקיד תהיה קבלת חנינה נשיאותית מאובמה, לפני עזיבתו את הבית הלבן.
אפשר לומר שלמרות העבירות האלו, קלינטון עדיין מתאימה יותר מטראמפ ולכן צריך לתמוך בה, אפשר לומר שהעמדות שלה קרובות יות לשלך ולכן, למרות העבירות, צריך לתמול בה, אפשר להיות שוביניסטית ולומר שצריך לבחור בה כי היא אישה, אבל לומר שיש כאן בסה”כ עבירה אתית? נו, באמת. אפילו פרסומות לאבקות כביסה לא מלבינות עד כדי כך.
אורי, לדעתי טראמפ לא יבצע שינוי משמעותי כלפי ישראל. כבר בימים האחרונים הספקנו לראות את הכלל המוכר של דברים שרואים מכאן לא רואים משם וכו’. טראמפ כ-ן ינסה לקדם הסכם שלום, וטראמפ לא ממש רץ לבטל את האומה קר, וגם לא להכניס את הילארי ‘המקולקלת’ לכלא.
מזכיר לי את.. ליברמן שלנו. שר הביטחון שהבטיח להנייה את מותו תוך 48 שעות:)
וחוצמזה- מחמאה, כשצריך.
אני קורא הימים אלו את הספר של טננבוים. שקרים שכולם מספרים. ושם מתוארת מציאות דומה להפליא למציאות האמריקאית באיזורים המוחלשים. בדיוק כפי שתיארת. עוני בלתי נתפס, אומללות עצומה. (אם כי טוביה התעלה על הציפות, ומצא את המחוז המקורי בשיקגו שבחר באובמה. ונחש מה? המצב שלהם לא השתפר בכלום מאז…)
הכלל המוכר שאתה כותב עליו, אינו מוכר לאף אחד מחוץ לישראל – וגם בישראל הוא פטנט שמיושם רק בנוגע להצדקת מדיניות שמאלנית בידי נבחרים ימנים, שהצליחו להבהיל אותם. לא כל מה שהתקשורת כותבת שהוא כלל מוכר, הוא אכן כלל מוכר, בדיוק כשם שמושג “שנוי במחלוקת” משמעו במנציאות משהו שאינו בקונצנזוס, בעוד שבתקשורת מדובר על משהו ש97 אחוז מהציבור תומך בו, ושולי השמאל מתנגד אליו…
אין לי מושג מה בדיוק טראמפ יעשה, אבל התקווה הנואשת של התקשורת פה, שהוא יתנהג בדומה לאובמה ובדומה לאיך שהילארי הייתה מתנהגת, נראית לא סבירה בעליל, מהטעם הפשוט שהכוורת שסביבו שתוביל את מדיניות החוץ, היא שונה מהותית מחבורת היועצים שהקיפו את אובמה, אנשים כמו ואלרי ג’ארט, סמנתה פאואר ובן רודס, שפשוט לא אוהבים אותנו.
אתה חייב לזכור – לקרוא על יחס העולם לישראל באמצעות התקשורת הישראל, זו לקבל מידע מאנשים שגכ בדר”כ לא יודעים הרבה, וגם מחזיקים באג’נדה מאוד ברורה.
האנשים שמובילים את הכוורת של טראמפ, כמו פנס, ג’וליאני, גינגריץ’, מייקל פלין ואחרים – הם לא אלמוניים. מדובר באנשים בעלי עבר של התבטאויות ורקורד מוכח, של הזדהות עם ישראל, גם באינסטינקט של זיהוי הטובים והרעים באזור (אותו אינסטינקט שכ”כ חסר לשמאל העולמי וגורם לו כל הזמן לחפש כמ המוסלמים נרדפים ומסכנים, ופחות לעסוק בשאלה מי מתפוצץ בתוך האוטובוסים של מי…) – וגם בזיהוי האינטרס האמריקמני שבהידוק הקשרים עם מדינות פרו-אמריקניות, ולא חיזור מטופש אחרי מדינות אנטי-אמריקניות.
לא צריך לתלות תקוות שטראמפ יניח פה אבן פינה לבית המקדש, אבל אפשר לקבוע ברמה סבירה של וודאות, שמי שהקרן חרדה מנשיאותו, כנראה יהיה פחות גרוע ממי שהקרן ייחלה לניצחונה (גם ביחס לארה”ב, וגם ביחס לישראל).
לא יודע. לי אישית חלק גדול מהאמירות של טראמפ מריחים כמו תעמולת בחירות הולמת.
מצד שני, העיקר זאת הכוורת סביבו.
הצגת את הדברים היטב, תודה.
אורי, לצערי הכלל הזה שריר וקיים בכל מדינה דמוקרטית. קח למשל דוגמה אקטואלית: כל נשיא אמריקאי מבטיח לפני הבחירות להעביר את השגרירות לירושלים, אבל משום מה זה עדיין לא קרה. חושב שהפעם זה יקרה?
מצד שני, אם אובמה לא “הציל את ישראל מעצמה” וכפה נסיגה לקווי 67, די ברור שטראמפ לא יעשה את זה.
בינתיים, עוד כותרת צהובה בטמקא:
“טראמפ: אגרש 3 מיליון מהגרים..”
מה שהוא אמר באמת: אני יורד מהאיום שלי לגרש 10 מיליון מהגרים, מתוכם אגרש את המהגרים הפושעים האמיתיים שהם 2 מיליון, או 3 מיליון..
פתאום- זה נשמע אחרת, תוקפני פחות, הגיוני יותר.