צריך לדחוף את היד לביבים של הפוליטיקה

לעידן מילר נמאס להיות פראייר, אז הוא קם מכיסא המנכ”ל של חברת ההייטק שהקים ויצא לשטח כדי להוביל את “המחנה המשותף”. בזמן שדפני ליף וחבריה ברחו מפוליטיקה, הוא נכנס למוד מעשי. “העם יצא לרחובות בגלל שנמאס לו להיות אטומים. אטומים בודדים קל מאוד למחוץ, לנצל, לעשוק. התנועה שלנו קמה כדי להיות פלטפורמה שזה נתחבר ונבנה כוח. תם עידן האני, הגיע זמן האנחנו.

מתוך גליון יולי של ליידי גלובס

טל שניידר

בחודש מאי האחרון, 24 שעות לפני ששאול מופז אמר שלום לאופוזיציה, ולקח את מפלגת קדימה לתוך הממשלה, עידן מילר, מייסד “המחנה המשותף”, היה עסוק בהעברת מאהל המחאה של הארגון מירושלים לתל אביב. “התמקמנו מול ועידת הליכוד בגני התערוכה. היינו במיקום שבדיעבד היה לא טוב, כי כל חברי המרכז שאיתם רצינו לדבר לא עברו דרכנו, אלא נכנסו מהחניון. כמו במצבים כאלה, יש הרבה שעות של המתנה שבהן לא עושים כלום. בשלב מסוים התחלנו לקבל הודעות ‪sms‬, שמופז רוצה לבוא לדבר איתנו. זה היה מוזר, כי מה פוליטיקאי שלא מהליכוד מחפש שם? אבל האנשים שלו אמרו שהוא רוצה לבוא, ולי זה נראה כמו צעד של ייאוש של מי שבא למחות מול הליכוד”.

והוא מגיע לשם כדי לדבר אתכם, להזדהות?

“הוא מגיע ואני רואה שהוא מלא אנרגיות שליליות, לא רגוע, כל דבר שהוא מוציא מהפה נשמע מנוסח מראש. היה ברור שהוא ואנשיו חיפשו את ה–’‪setting‬’ הנכון, עשו העמדה, בחרו את השעה, מהלך מאוד תקשורתי ומחושב. זה היה ביום ראשון, כשלמחרת צפויה ההצבעה בכנסת על פיזור והליכה לבחירות, ומופז עומד שם ומטיח האשמות קשות בשלי יחימוביץ’ ובבנימין נתניהו, כיצד היא מתאמת עם ראש הממשלה את הבחירות ואיך שניהם מתואמים. תוך יממה מסתבר שזאת הייתה פסאדה אחת גדולה”.

אתה מרגיש מנוצל?

“כן ולא, כי גם ראש הממשלה מנצל אותנו. מזמין אותנו לפגישות דחופות כדי להעביר מסר מסוים, ומשתמש בנו כעלה תאנה. אנחנו כלי בתוך משחק פוליטי, אבל אנחנו מבינים שזה גם נותן לנו כוח, ומעלה את הנושא על סדר היום”.

בסוף החודש תהיה הצבעה בכנסת על חוק טל. אתה עדיין חושב שיש לך על מי לסמוך? הם שוב ימרחו אותך.

“אנחנו למדנו לסמוך רק על עצמנו, להיות כמה שיותר אקטיביים מול המערכת, וכל הזמן להניף מולם את השלטים ואת ההתנגדות. אני לא מחכה ל–31 ביולי, אני אפקטיבי כבר עכשיו, אני מקבל את כל המידע ולא יושב על הכיסא. כבר היום אני מפעיל את כל הלחץ”.

ואם לא תהיו מרוצים מהחוק, אם הלחץ לא יצליח? מה תעשו – תצאו לרחובות, תנסו להיבחר לכנסת?

“את שואלת אותי עכשיו, כאילו אנחנו כבר בנחיתות. זה כמו בספורט, כששואלים קבוצה מראש מה יקרה אם יהיה הפסד. אני אומר, לא יהיה הפסד, אנחנו ננצח, ניצחון יכול להיות גם 1:0 בהארכה, ובינתיים לחודש הקרוב יש לנו מספיק שפנים לשלוף כדי שננצח”.‬

“צריך לדחוף יד לביבים”

מילר, 40, מתגורר בתל אביב בדירה שכורה עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא שירת בגלי צה”ל, אחר כך שימש כעיתונאי ב”טלגרף”, והגיש בטלוויזיה את התוכניות “כסף” ו”זומביט”. אחרי עשר שנים הוא חתך מעולם התקשורת ועבר להייטק.

זו לא הפעם הראשונה שהוא מנסה להוביל מהלכים ציבוריים, אבל השיא הגיע עם המאבק לשוויון בנטל שהתחיל בקיץ שעבר. הוא לקח את הילדים, ויצא לרחובות. “כבר שנים אני מרגיש שהכיוון שמדינת ישראל הולכת אליו לא טוב. מחאת הקיץ תפסה אותי חזק, ולא מהצד של ההתעוררות, של אחד שלא עשה דבר, אלא ההפך, כאחד שתמיד מנסה לחשוב איך להשפיע ואיך להפוך את ישראל למקום טוב יותר.

“אנחנו הדור החמישי למהפכה הציונית. הדור הראשון חלם חלומות של ממש, וסימן את ההתחלה של שיבת העם לארצו. הדור השני עקר ממקום מושבו, והחל לבנות פה יישוב. הדור השלישי קיבע את עובדת הקיום ונלחם על קוממיות המדינה. הדור הרביעי נלחם על הגבולות, על החוסן, על העוצמה. הדור החמישי – אנחנו- צריך לחזור ולשאול: למה אנחנו כאן?

“בסוף הקיץ גיבשנו חבורה של 40 איש בערך בדירה ברוטשילד, ושאלנו איך ממשיכים. אחרי חודשיים של אנרגיות מדהימות, נוצר שינוי תודעתי. היו שם בועז נול, אמנון דפני, יואב קיש. המפגש הזה הוביל להקמת המחנה המשותף, גוף שרוצה לטפל בעוד נושאים מעבר לשוויון בנטל. כל נושא הצדק החברתי, גם הבעיות בשיטת הממשל, אי השוויון”.

יש כבר הרבה גופים שמטפלים בזה. 

“החבר’ה במחאה אמרו שהם רוצים פוליטיקה חדשה ונקייה, אבל אנחנו אומרים שפוליטיקה זה פוליטיקה, וגם אם המחאה החברתית הייתה מכניסה 40 ח”כים חדשים זה לא היה עוזר ולא היה משנה את הפוליטיקה. כדי לעשות שינוי חייבים להיכנס לתוך הביבים. לכן הקמנו את הארגון, כדי לנקז את האנרגיות לתוך תהליך מפוקס ומסודר, עם יעדים. קמפיין ציבורי שידחוף את הידיים שלנו לתוך צינורות הביוב של הפוליטיקה”.

מה זה אומר, להכניס את היד לביוב?

“לא להתבייש לשבת עם הסיעות, גם אם לא מסכימים לדעות. לעשות לובינג בכנסת, לשבת גם עם החרדים, עם ש”ס, ודרך שליחים לנסות להגיע לאנשי הרב עובדיה. להפעיל לחץ על המערכות, להגדיר מי מפלגת היעד שלנו להפעלת הלחצים. אגב, ש”ס היא לא היעד, כי ברגע שיהיה חוק ערכי ומוסרי, הם יהיו בעמדת הנגד. אבל הכניסה לדיאלוג איתם עזרה לנו להבין את גבולות הגזרה”.

למי אתה מכוון את החצים בליכוד?

“קודם כל לח”כ זאב אלקין, שהוא הנושא והנותן מס’ 1 של ראש הממשלה. הוא עושה את העבודה מטעם נתניהו, ואין שום כוונה להדיח אותו, למרות שנתניהו לא זקוק לאלקין כדי להגיע לחרדים – יש לו קו ישיר אליהם. אנחנו חושדים שגם ראש הממשלה וגם המשנה, השר מופז, שניים שעמדו מול הציבור ואמרו שהם עושים היסטוריה, הם נגדנו. הם מחפשים מתווה חלבי, שהוא על גבול ההונאה של הציבור”.

מה החשש הגדול שלך?

“מצב שבו הציבור החרדי ייתן הסכמה שבשתיקה לשיטה של גיוס על פי מכסות, ואז הם ישלחו את הקבוצה הבעייתית, אלה שלא לומדים ושמפריעים להם, וכולם יגידו שזה שוויון בנטל, במעין משחק של כאילו. צריך שינוי תודעתי בחברה החרדית, והתהליך צריך להתחיל בחוק שהוא אמירה מפורשת של המדינה, ולא קריצות אחד לשני”.

אתה קצת נאיבי אם אתה מצפה שהמדינה תוביל תהליך אידיאולוגי בקרב החרדים.

“לא ייתכן שהחוקים יחולו רק על חלק מהאזרחים. אם המדינה לא מסוגלת להתמודד עם מגזרים, וזה כולל ערבים, חרדים ונוער גבעות, אז היא מייצרת גטאות ללא אכיפה”.

“החברה מתפרקת לנו”

המימון של “המחנה המשותף” מגיע מתרומות פרטיות. “ידענו להביא כסף פרטי, לא של קרנות או של חברות. אנחנו גם לא ניקח כסף מאנשי עסקים כמו אילן בן דב, שמזוהה עם עושק הציבור באופן שבו הוא מתנהל”.

למי אתם משווים את עצמכם?

“יש גורמים בזירה כמו הארגון ‘עורו’, שמובילים רוני דואק ומריוס נכט. מטרות העל שלהם דומות למטרות שלנו, ובתחילת הדרך חשבנו לשתף פעולה. זה לא קרה, גם כי הם בראייה לטווח רחוק יותר ואנחנו רצינו כוח פוליטי עכשווי, וגם בגלל נושאי אגו”.

למה האגו כאן? הרי כולכם פועלים בתנועות חוץ פרלמנטריות למען טובת הציבור.

“אם נשווה את זה לעולם ההייטק, אז שם מטרת העל היא להרוויח כסף, ולכן האגו זז הצידה וכל הצדדים יוצאים מורווחים. בעשייה ציבורית, לעומת זאת, אין כסף. יש רק את הרצון לעשות טוב לחברה, וכולם מקדישים לכך הרבה זמן ומרץ, וכל אחד רוצה את הקרדיט. האגו הוא פקטור חשוב בעשייה ציבורית”.

צאתם מתוך שיתוף פעולה עם ארגוני המחאה, והם נהרסים היום כתוצאה מתחרות פנימית. עם מי אתם, דפני ליף או סתיו שפיר?

“אנחנו רוצים לעבוד עם כולם, ושום דבר לא יהרוג אותם. הם יורידו את הראש, וילמדו להתגבר על המשקעים ולעבוד ביחד”.

למה במאבק ערכי אנשים רודפים אחרי הקרדיט?

“כל עוד יש להם הצלחה ומומנטום חיובי, מאבקי האגו נותרים מאחורי הקלעים. אבל ברגע שדפני ליף או סתיו שפיר מקבלות את כל ההכרה, והפעילים בשטח מקבלים פחות, ובינתיים ראש הממשלה מצליח לכופף את המחאה, אנרגיות לא נעימות מתפרצות. יש תחושה של קיפוח הפעילים אל מול ההנהגה”.

אתם רוב, שמרגיש שהוא בתחרות עם המיעוט – קבוצות הלחץ החרדיות. למה אתם לא מפעילים שיטות דומות לשיטות שלהם?

“השיטה של מיעוטים, כמו חלק מהחרדים, זו סחטנות. אנחנו מייצגים את הרוב, והרוב לא צריך לסחוט, אלא לייצר תודעת כוח ולעבוד באופן מאורגן. אני רוצה לייצר תודעה של כוח פוליטי, שיכולה להשפיע גם על הבחירות הבאות, שראש הממשלה ידע שאם הוא רוצה להמשיך להיבחר הוא צריך לעבוד בשבילנו, ואם לא, אנחנו נעניש אותו בקלפי”. ב 30 השנים האחרונות החברה הישראלית מתפרקת לנו מול העיניים. היא הפכה מחברה עם אתוס מכונן, המהווה את הבסיס לחיים המשותפים שלנו כאן, לאוסף של אטומים, מגזרים, קבוצות אינטרס. העם יצא לרחובות בשנה שעברה בגלל שנמאס לו להיות אטומים. אטומים בודדים קל מאוד למחוץ, לנצל, לעשוק. המנחה המשותף קם כדי להיות פלטפורמה שבה נתחבר ונבנה כוח. תם עידן האני, הגיע זמן האנחנו. אנחנו מביאים את הגרסה המשודרגת של המחאה.”

“נתקלנו בהמון עוינות”

יש אנשים רבים, גם בחברה החילונית, שחשוב להם שיהיו לומדי תורה במדינה, שרוצים את הזהות היהודית של ישראל.

“זה נכון. אני עצמי מקדיש את השנים האחרונות שלי ללימוד תורה, בארגון שנקרא קולות – כ–20 אלף חילונים כבר למדו שם. למדתי גמרא, רמב”ם, תלמוד, הרב קוק, אני רואה בזה ערך חשוב, אבל צריך להיות מספר מוחלט של לומדי תורה. אפשר לקרוא לזה ‘חיל השם’, שייתן תחושה שמי שהולך ללמוד שם באמת משרת אותי כחלק מהעם, והוא חלק מן המגדלור של כולנו. אבל זו צריכה להיות קבוצה מוגבלת, מספר מוחלט שלא גדל ביחס לגידול האוכלוסייה”.

במהלך הקמפיין יצרת קשר עם חרדים?

“אחד הדברים שהדהימו אותי זה כשנוצר קשר אישי. המאהל שלנו בירושלים הוקם באזור שיש בו חרדים רבים, ואני זוכר רבים, אבל אחד מהם במיוחד, צעיר בשם יעקב ביטון, שבכל פעם בא והביא איתו עוד חרדים. פעם אחת הוא בא עם מדים, וסיפר איך למרות הלחץ החברתי הקשה שהופעל עליו, הוא התגייס לנח”ל החרדי, וסיים שירות של שלוש שנים. התרגשתי מאוד, התמלאתי אופטימיות. הייתה לי תחושה של עם אחד. אין שום סיבה שיהיה הבדל בינינו, אנחנו חלק מאותו הדבר”.

הצלחתם לשתף פעולה עם מתנחלים?

“הקמנו מאהל באפרת אחרי שראש המועצה, עודד רביבי, הזמין אותנו – אבל האירוע שם היה לא קל. נתקלנו בהמון עוינות, ולמען האמת, לא הייתי מוכן לזה. שיעור הגיוס ביישוב כמו אפרת הוא 99%, חשבתי שאנחנו נקבל שם חיבוק גדול. אבל התושבים היו עוינים, וצעקו עלינו ‘לכו מפה, אתם לא רצויים”. אם הייתי מקים מאהל בבני ברק, הייתי מצפה להיות מותקף. דווקא חשבתי שהם יעריכו את העובדה שהתנועה הזו מחפשת להיות רחבה ומכילה, למרות שחלקנו לא תומכים במפעל ההתנחלויות”.

“אין לי מה להסתיר”

מילר הוא יזם הייטק סדרתי. לחברה הנוכחית שלו קוראים ‪Amaze Cell‬. “זו חברה יציבה בתחום השיווק בסלולר, והיא מצליחה יפה עם מנכ”ל בשליש משרה, כי בעשרת החודשים האחרונים שני שלישים מהזמן שלי הולכים למחנה המשותף. פעם היה לי שיער ארוך ויפה וכולם ידעו מי אני, אבל הגעתי לגועל נפש מהעולם הזה של הטלוויזיה”.

מה הוביל לגועל הזה?

“הייתי בפרונט, וחלק גדול מהפרטיות שלי נעלם. כל שטות שאתה אומר מקבלת מיד ביטוי, היו צלמי פפראצי וכל מיני דברים שלא אהבתי. אהבתי מאוד את העבודה העיתונאית, אבל לא את תוצרי הלוואי. עשר שנים לא הייתי בשום חשיפה שהיא, ולחלוטין לא התגעגעתי. עכשיו החשיפה היא למען מטרה, למען הפעילות”.

אבד לך הצורך בסיפוק מיידי, שקיים אצל רוב אנשי התקשורת?

“בתור סטארט–אפיסט ויזם סדרתי, רמת הריגושים שאני חי בה היא אדירה. מביא רעיון, מגייס כסף, מתמודד בתנאים קשים. אני חי לפעמים בלונה פארק של ריגושים. אבל זה נכון שאחרי חצי שנה של עשייה ציבורית, חשיפה ויכולת השפעה, רמת הריגושים שנוצרת גדולה פי כמה, ויש בזה משהו שעלול לגרום להתמכרות. ברור לי למה לאנשים שנחשפים לכוח קשה לוותר עליו. לכן צריך את ההבניה הפוליטית, שגם אם אדם טוב מתאהב בכוח שלו, יש מספיק בלמים שיעצרו אותו”.

אמרו עליך שבגלל שהיית בגלי צה”ל, לא באמת עשית מילואים קשים. שאתה לא באמת מתאים למטרות של המאבק.

“כשאתה בפעילות ציבורית, אומרים עליך כל מיני דברים. לא נפגעתי. עשיתי 18 שנה מילואים בגלי צה”ל, וקיבלתי מכתב תודה ממפקד גלי צה”ל עם השלמת השירות. אין לי מה להסתיר, אבל זה נכון שאם תוקפים אותך בעיתון זה לא נעים, ויש גורמים שחוששים מאיתנו ומנסים להפיץ כל מיני דברים”.

אתה מנכ”ל של חברה, אין לך בעיה לגמור את החודש. למה אתה צריך את הבלגן הזה?

“כי אני חי במדינה שיקר לחיות בה ואין לכך הצדקה. נושא אי השוויון הוא חבית נפץ שתתפוצץ, אם המדינה לא תדע לנטרל אותה. אני לא מסכן, אבל מעדיף לחיות בשכירות. כוחות השוק הביאו אותנו למצב הזה, ואני אמנם לא במצוקה ולא נטול קורת גג, אבל יוקר המחיה הוא שערורייה”. ‪‬