הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
תשע שנים להתנתקות – ראיון עם חגית ירון
אתמול (שלישי) ציינה הכנסת תשע שנים ל”תכנית ההתנתקות” של אריאל שרון. הועדות השונות דנו באספקטים שונים של תוצאות התכנית ובסוף היום עסקה בכך מליאת הכנסת. בין השאר הגיעו לכנסת גם מגורשי גוש קטיף. בחדר האוכל החלבי פגשתי את חגית ירון, תושבת נווה דקלים בעבר וכיום בניצן, המכהנת כסגנית יו”ר “ועד המתיישבים” של תושבי גוש קטיף. ועד המתיישבים הוקם יום למחרת הגירוש ע”י קבוצת תושבים שפעלה קודם תחת השם “מטה המאבק”, כדי לטפל בכל האספקטים של חיי המגורשים שהמדינה היתה אמורה לטפל בהם ולא טיפלה. כאלה, מסתבר, לא חסרו. “הבנו שמה שלא נעשה למען עצמנו איש לא יעשה למעננו”, מגדירה זאת חגית. הועד הוקם כצוות מתנדבים אך במהלך תשע השנים שחלפו ועם ריבוי המשימות שהוטלו עליו הפך לגוף של קבע המעסיק כעשרה עובדים קבועים בשכר מלבד פרוייקטורים מתחלפים למשימות שונות. הכנסותיו באות לו מתרומות, בראשו עומד אליעזר אורבך.
“כיום יש מספר פרוייקטים חינוכיים ותרבותיים שאנחנו מעורבים בהם, מלבד העבודה השוטפת עם התושבים והעבודה הפרלמנטרית”, מספרת חגית, “הקמנו את מדרשת כיסופים הנותנת העשרה רוחנית – תורנית לנשות גוש קטיף ולנשות הדרום. יום לימודים אחד בשבוע, ומספר ימי עיון במהלך השנה”.
“רק לנשים?”
“כן. יש יותר נשים שלא עובדות מגברים ולגברים יש את מערכת השיעורים שלהם בבתי כנסת. אחרי הגירוש ערכנו כמה סדנאות התמודדות פסיכולוגיות וניסינו להגביר את ההיענות הנמוכה בקרב גברים עד שהבנו שכנראה הם עוברים את “סדנאות ההתמודדות” שלהם בבית כנסת, בין מנחה למעריב”.
חגית לא נראית דתיה אבל מרבית הקהילות בגוש קטיף היו דתיות או מסורתיות ובכל הישובים בגוש היה בית כנסת מתפקד.
חגית ירון
“יסדנו את “יום גוש קטיף” במערכת החינוך”, ממשיכה חגית, “הוא תפס בחינוך הממלכתי דתי, פחות בממלכתי. נראה שצריך למצוא את התכנים המתאימים. הם מאוד מפחדים להכניס לבית ספר “פוליטיקה”.
“זה לא פחד מוצדק?”
“לא. הויכוח הפוליטי הסתיים, מבחינתי, באוגוסט 2005. אין מה להתווכח. אבל צריך לדבר על המשמעויות. חבל ארץ התיישבותי שלם נעלם. זה לא משהו שראוי שתלמיד בישראל ידע? יחשוב עליו? זמבחינתי זה לא הסיפור הפרטי שלי אלא סיפור ההתיישבות במדינת ישראל, סיפור לאומי על כל צדדיו. ההתנתקות היא משהו שקרה לכל המדינה לא רק למי שגר שם. העיסוק החינוכי הוא בערכים, ערכי ההתישבות, ערכי הציונות בשנות האלפיים. ברור שמספרים את הסיפור של הגוש: ההקמה, המאבק, הגירוש והצמיחה מחדש, אבל בבתי הספר עיקר היום מוקדש להתיישבות לא לגירוש. התאריך שבחרנו בו הוא כ”ב שבט, יום העליה לקרקע של הישוב הראשון בגוש: נצר חזני. יש פרוייקט מקביל בו אנו פונים לקהילות. שוב, מתוך אמונה שעם ישראל צריך לדעת את הסיפור ולזכור אותו. הלקחים שכל קהילה מפיקה מהסיפור הם עניינה שלה. גם הפרוייקט הזה מתקבל יפה בעיקר בקהילות דתיות ומעורבות ופחות בחילוניות. בכל קהילה דתית או דתית-חילונית יש בית כנסת או בית מדרש שאפשר להתקשר אליו, עוד לא פיצחנו מה האיגוד שדרכו ניתן לפנות לקהל חילוני”.
“תנסי לפתוח דף בפייסבוק”
“כן, אני לגמרי לא שם אבל נראה שבסוף לא יהיה מנוס…בזה אנו עוסקים כיום אבל צריך לזכור שבהתחלה היתה לנו הרבה יותר עבודה כי המדינה לא דאגה כמעט לכלום. שמו אותנו במלון בירושלים, את הדברים שלנו ארזו למכולה שנלקחה לאי שם וזהו. מהר מאוד נגמרו לאנשים הבגדים והצרכים הבסיסיים זה היה ברמה הזאת. מאז ועד היום אנחנו מעין מועצה אזורית גולה. עם השנים המדינה מתעוררת ולוקחת חזרה עוד ועוד תפקידים שלה שאנחנו ביצענו במקומה”.
“באילו נושאים טיפלתם?”
“הכל. חינוך, חברה, רווחה. משפחות מוחלשות למשל, שהיו מטופלות ברווחה בגוש. מי דאג לזה? אף אחד. תיקי הרווחה של תושבי הגוש , למשל, היו זרוקים באיזה משרד בבאר שבע.. מתנדבת שלנו היתה צריכה לנסוע לשם לסדר אותם, להעביר את התקים לרשויות הרלוונטיות על מנת שיהיה אפשר להמשיך את הטיפול. חינוך, הגירוש נעשה באוגוסט ואני מצאתי את עצמי במלון בירושלים חושבת לאיזה בית ספר הילד ילך. המדינה לא דאגה לזה. היינו צריכים לסייע לאנשים למצוא בתי ספר, לעקוף מכשולים בירוקרטיים, לעזור להם להתקבל למוסדות. כמובן היו הדיור והתעסוקה שאנחנו היינו צריכים לדאוג להם. אף אחד לא דאג לתעסוקה לאנשים שגורשו ואיבדו את פרנסתם, היה ארגון מתנדבים, “תעסוקטיף” שדאג לזה. הדיור שלא היה מוכן והעזרה למשפחות שנקלעו לבירורים בירוקרטיים ארוכים מול המוסדות השונים…הרבה עבודה”.
“לא קיבלתם פיצויים?”
“צריך להוציא את המילה פיצויים מהלקסיקון. קיבלנו כביכול את ערך הבית וכסף על כל שנה שגרנו בגוש קטיף. פיצויים זה סכום כסף מעבר לה שמגיע לך. את זה אף לא אחד קיבל. גם עם זה היו בעיות בזמנו. לא כל המשפחות היו זכאיות לתשלום. משפחה שגרה בגוש פחות משלוש שנים למשל לא היתה זכאית. גם הבנים הגדולים שלנו לא זכאים וגם אצל הזכאים היו דיונים על הסכומים, אבל את המשוכה הזאת כבר עברנו.
מבנה ישיבת ההסדר בנווה דקלים. לאחר הגירוש נשרף ע”י פלשתינים. צילום: ויוקיפדיה
היום ההתמודדות שלנו היא בעיקר עם משפחות זכאיות שגרו בשכירות בגוש ורצו ורוצות להישאר עם הקהילות שלהם אבל לא היה להן כסף לקנות מגרש בישובים החדשים. היום, כשהשיגו את הכסף המנהל לא מאשר להם את המגרשים ושולוח אותן לחכות להגרלה הבאה. אבל חמור מזה, בגלל שלא היו דיור ותעסוקה משפחות רבות פשוט אכלו את הפיצויים האלה. ישבו בקראוילה, בדיור הזמני, בלי עבודה וחיו מכספי הפיצויים. אחרי שלוש ארבע שנים כשהממשלה דאגה לדיור קבע כבר לא היה להם כסף לרכוש בית. היו משפחות ש”נעקצו” ע”י קבלנים וכל מיני מאכערים שזיהו את המצוקה, הבטיחו הבטחות וברחו עם הכסף. גם להן אנחנו דואגים וגם הן צריכות להיות באחריות המדינה שגירשה אותן ולא נתנה להן בית חלופי. קח אותנו לדוגמא. בעלי עבד עד יום הגירוש, היה לו מוסך באזור התעשיה של נווה דקלים. בגירוש הגיעו חבר’ה מקיבוץ לביא, אני בת לביא במקור וארזו את כל המוסך. את המכולות אנחנו קנינו כי המדינה סיפקה רק מכולה אחת לציוד אישי, כל השאר היה עליך. קנינו עשר או שתים עשרה מכולות לא זוכרת, לקחנו אותן לקבוץ ניצנים שנתנו לנו שטח בחינם כטובה של קיבוצניקים לקיבוצניקים, בלי שהמדינה תסייע. אבל לא הצלחנו לפתוח מוסך חדש כי כדי לפתוח מוסך אתה צריך מקום וכסף להשקעה ואת שניהם לא היה לנו. ביום שסגרנו את המוסך שילמנו חובות לספקים ובעלי שילם לפועלים עוד חודשיים על חשבונו”.
“פיצויי פיטורים?”
“לא. הוא שילם להם את מה שהגיע להם על פי חוק, והוסיף מה שיכל מתוך ידידות וקשר של שנים. בעלי עד היום מעביר כספים לעזה לפועל שלו משם שנמצא איתו ביחסי ידידות”.
“רגע, אתם מעבירים כספים לעזה?”
“כן. לא ישירות לעזה . שעיה שולח לו כסף דרך אח שלו שחי בארץ. גם לפועלים שלנו זאת היתה טראומה מה אתה חושב? גם הם איבדו את פרנסתם ביום בהיר אחד. אני חושבת עליו כל הזמן בימים האלה כי אלה בדיוק האנשים הפשוטים שמשלמים את כל המחירים של המהלכים הגדולים. הוא פירנס שלוש משפחות כשעבד אצלנו, הוא היה איש מקצוע טוב ושילמנו לו טוב ובעזה יוקר המחיה נמוך בהרבה וביום בהיר זה קרה גם לו כמו שזה קרה לנו. אנחנו מדברים איתו פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובעיד אל אדחא. הוא מתקשר לא אנחנו. פעם, באחת השיחות קרוב יותר לגירוש, אמרתי לו שלא הספקתי לקחת אבנים מהבית והייתי שמחה אם היו לי אבנים משם. הוא ענה שהוא לא יכול להתקרב לנווה דקלים כי זה כואב לו מדי. גם שם יש טראומה”.
“אני לא מניח שדיברת איתו מאז תחילת מבצע “צוק איתן”. את יודעת אם הוא בסדר?”
“אני לא יודעת. מניחה ומקווה שהוא בסדר כי הוא גר במרכז הרצועה”.
“ומה קרה עם המוסך?”
“שלוש שנים בעלי לא עבד. מתישהו קיבוץ ניצנים אמרו שהם לא יכולים יותר לאחסן את המכולות כי הם צריכים לבנות על השטח הזה. והיינו צריכים להעביר את המכולות לניצן. כמובן שכל ההובלות האלו היו על חשבוננו, אז גם למקומות כאלה הלכו הפיצויים עד שהקמנו מחדש את העסק. אין הרבה ברירה לעצמאים. אחרי שלוש שנים הוא נכנס שותף במוסך בירושלים ויכולנו להרשות לעצמנו משכנתא. היום הבנים שלנו עובדים איתו ואנחנו מרוצים ברוך השם”.
פלייר שחילקו מתנגדי ההתנתקות. צילום: gushkatif.net
“סכמי את הביקור שלכם בכנסת היום”.
“בועדה לביקורת המדינה היה מזעזע. הבאנו נושאים וחשבנו שיתייחסו אלינו אבל היו”ר ניהל סדר יום משלו ולא כפי שסוכם איתו. לנושאים החשובים כמו אי תפקודה של הוועדה המיוחדת והמשפחות המוחלשות לא היה זמן. יש למעלה מ- 100 משפחות שלא יכולות לבנות את ביתן. למשל מי שנתקע באמצע הבניה בלי כסף, נפל לו העסק, נפל כלכלית ולא הצליח להשלים את הבניה בישוב החדש, גם לו אין מענה. יש פתרון נפלא של המדינה, רעיון של ישראל מלאכי ראש המנהלת ושר הבינוי והשיכון אורי אריאל: משפחה שאין לה כסף יכולה לשכור בית יביל שהמדינה תשים על המגרש שלה. זה מעין ליסינג של בתים. מבנה יביל כזה עולה למדינה 650 אלף שקל, הם משלמים שכירות ובסוף קונים אותו. פתרון מעולה אבל לא נותן פתרון למשפחות זכאיות שאין להן מגרש למשל.
בועדת הפנים עסקו בעיכובים הגדולים בדיור. טוב, היית שם וראית מה היה.. עד היום כל אספקט של הטיפול מבוצע ע”י משרד אחר בלי תיאום ביניהם. שינוי התב”ע בניצן מתעכב ולא נבנה מרכז מסחרי לעסקים של האנשים, אבל לעסקים בקראוילות כבר הוציאו צוי פינוי כי רוצים לסגור את אתרי הקראוילות. אז שינוי תב”ע זה המועצה האזורית, את צוי הפינוי מוציאה מנהלת פינוי אתרים במשרד ראה”מ, אתרי הקראוילות זה משרד השיכון ופיצויים זה האוצר, מבין? זבולון (ח”כ כלפה מ”הבית היהודי”, ממגורשי הגוש בעצמו א”ע) מבקש לאסוף את כל המשרדים הרלונטים לרשות אחת”.
“לא בשביל זה הוקמה מנהלת הפינוי?”
“הוקמה ופורקה והוקמה מחדש…אבל זה מעל רמת המנהלת זה באחריות ועדות שרים. אנחנו מדברים וכותבים שוב ושוב אבל אין באמת פתרונות. ראש הממשלה צריך לקבל החלטה שסוגרים את הסיפור הזה, לכנס את כולם, לעשות משהו מיוחד. כמו שידעו להזיז את כל הבירוקרטיה הצידה כדי לגרש צריך לעשות כדי ליישב. אנחנו נכנסים לשנה העשירית ומגיע לכל אחד מאיתנו לחזור לחיים נורמליים שזה בית ופרנסה וישוב כפי שהיה לו. אתה יודע, בדרך הנה שמעתי את אסא כשר בתשדיר של רשות השידור אומר בהקשר של האיומים בסגירת רשות השידור “אין דבר כזה שהמדינה הורסת בית לפני שהיא בונה בית אחר”. רציתי לצעוק על הרדיו. ועוד איך יש כזה דבר. המדינה ידעה לגרש אבל לא ידעה להקים מחדש”.
חוף “שקמה” בגוש קטיף. צילום: gushkatif.net
“את מפנטזת על חזרה לשם?”
“אני בטוחה שעם ישראל יחזור. לגבי באופן אישי…אם היו חוזרים היום הייתי חוזרת לא יודעת להגיד לך מה עוד עשר שנים. היה בגוש משהו מאוד מיוחד. משהו מאוד מיוחד בנוף ובאנשים, חלק מזה היה הנוף הפיסי ולא הכל עובר הלאה. מבחינה אנושית החבורה שהגיעה לניצן משמרת את הרוח של נוה דקלים אבל זה לא קל. צריך לעבוד על זה”.
“מה המצב בניצן עכשיו? היו אצלכם נפילות?”
“בתוך הישוב ב”ה לא, היתה אחת שנפלה בכביש 4 והרסיסים שלה הגיעו לקראוילה. אבל יש אזעקות. ניצן הוא הישוב עם הכי הרבה משפחות בדיור זמני עדין, כלומר קראוילות שאין דרך למגן. פתרון המיגון אצלנו זה ביוביות, צינורות ביוב ענקיים מבטון שהניחו ליד כל מקבץ קראוילות במבצע עמוד ענן ובמקרה של ירי רקטות כולם אמורים להכנס אליהם. בפועל אין מקום בביובית לכל המשפחות אבל לא כולן מגיעות. ב-45 שניות צריכות המשפחות לקום בלילה להתלבש, כולל כיסוי ראש לנשים דתיות, לרוץ כולם החוצה ולהצטופף בביובית, אז חלק מהמשפחות מוותרות על המירוץ. אגב אתמול באו ולקחו ביובית אחת בלי להסביר לנו על מה ולמה. בקרוון שלידו היתה הביובית גרה אם חד הורית עם שני ילדים קטנים, השאירו אותה בלי שום אפשרות מיגון כי אין לה שום סיכוי להגיע לביובית הבאה ב-45 שניות. עד עכשיו לא קיבלנו הסבר מהמועצה האזורית על הדבר הזה”.
“את אופטימית?”
“תמיד. אני לא תולה במדינה את יהבי. הוכחנו שאנחנו יודעים לעשות דברים בלעדיהם והם מצטרפים אחרי זה.
מגוש קטיף גורשו 1600 משפחות. 1400 מהן במה שנקרא “הסכמי העתקה”, כלומר הצטרפו כקהילה לישוב קיים או הקימו ישוב חדש.
60% מהן גרות היום בבתי הקבע.
רוב המשפחות שטרם גרות במגורי קבע גרות באתר הקרוילות ניצן.
בישוב הקבע ניצן שכנו כ – 80 משפחות לפני שהגיעו אליו 200 משפחות זכאיות מנווה דקלים, הקהילה הגדולה ביותר בגוש קטיף ואליהן הצטרפו 300 משפחות “דור המשך” של צאצאי אותן משפחות.
בעוד 10-20 שנים איש לא יזכור את גוש קטיף (למעט מי שחי שם) כפי שכיום אף אחד כבר לא זוכר את ימית והישובים בסיני (למעט מי שחי שם).
גוש קטיף היה מעשה לא ציוני ולא מוסרי ומי שרוצה להכניס את נושא גוש קטיף לתוכנית הלימודים בבתי הספר צריך לדבר גם על כך ולא לפאר ולרומם את מעשה ההתיישבות הזה שלא תרם דבר למפעל הציוני.
אגב,הטענה כנגד חמאס על כך שאם הוא היה מקבל את הצעת הפסקת האש,ארבעת הילדים הפלסטינים לא היו נהרגים אתמול בתקיפה של חיל האוויר,שקולה לטענה שאם שרון היה מקדים את הנסיגה מרצועת עזה לתחילת 2004 אז טלי חטואל ואבע בנותיה ז״ל לא היו נרצחות על ציר כיסופים.
האחריות להרג ילדים היא תמיד על הצד שיורה !
תמיד מוזר בעיני לקרוא אנשי ימין שמדברים על ״הגירוש״ מגוש קטיף ובאותה נשימה מכחישים את הנכבה.
תמיד מוזר בעיניי הישראלים האלו שמייצגים את הצד הערבי בסכסוך רב השנים עם הערבים.
למשל, עניין הנכבה.
הנכבה היא בעצם כריית הבור של הערבים לעצמם ואחרי שהם נפלו בו, הם(וגם אתה משום מה) מבקשים שנעזור להם לצאת מהבור.
זו מחלת נפש יהודית ידועה במיוחד ברב האשכנזים – אבל לא רק. שילוב של שנאה עצמית עם הפנמה של האנטישמיות. אחרי מאות שנים של דיכוי, יש יהודים שהתחילו להאמין שאם שונאים אותנו כנראה שיש סיבה ושאנו באמת איומים. בנוסף יש כמובן מסורת דתית של ביקורת עצמית נוקבת וחיפוש סיבות לחורבן במעשים שעשינו. יש גם סוג של משיחיות וכמיהה לעולם מושלם כאן ועכשיו ותחושה שעלינו לספק אותו.
אז זה השילוב של כל זה, עיוות המסורת היהודית עם בעיות פסיכולוגיות. זה קוקטייל רצח.
אנחנו לא מכחישים את הנכבה אנחנו פשוט חושבים שזה היה דבר טוב
הערה קטנה, חגית ירון היא אישה דתייה ומשכילה מאוד הייתי אומר אפילו תלמידת חכמים…