הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
פוסט אורח, אורי רפאל-באום: עיתונאי, עורך ראשי לשעבר של נענע10 וnrg מעריב
כמעט מכל עבר נשמע קול זעקה וזעזוע על הממשלה שנציגיה נעדרו אתמול מהלוויות הרוגי הפיגוע בירושלים. כמו כל דבר אצלנו, גם הדיון הזה נלקח למחוזות הניגוח הפוליטי עם חיצי רעל שנשלחו לעבר השרים שמעדיפים בר מצוות של חברי מרכז ופרסום סטטוסים בפייסבוק על פני השתתפות בהלוויות הרוגי פיגועים. טכנוקרטים שמנסים להיאחז בביורוקרטיה הסבירו שבגלל שההרוגים הם חיילים ומדובר בהלוויה צבאית, הרי שהפרוטוקול לא מחייב השתתפות שרים. פתאום הפכנו למדינה שמקדשת פרוטוקולים.
נדיר שכותב דברים אלה יבחר שלא לתקוף את הממשלה ושריה בענייניות כשיש צורך בכך, אולם דווקא במקרה הזה אני בוחר לדלג מעל האפשרות הכה-קלילה הזאת כדי לחשב מסלול מחדש ולשאול: למה? למה שרי ממשלת ישראל צריכים להיות מחויבים בנוהל (שעתיד להיכתב בימים הקרובים) להשתתף בהלוויית הרוגי פיגועים?
הנוכחות של שר כזה או אחר בהלוויה צבאית או אזרחית של הרוגי פיגועים יכולה להתפרש בעיני רבים כהבעת כבוד, בעיני אחרים כטרחנות מייגעת (מכירים שר שיגיע לשם ולא יישא דברים?)ֿֿ, בעייני רבים נוספים כעוד זירה לשטוח משנה פוליטית במקום שאינו מתאים, ויש גם כאלה שזה יכול לפגוע ברגשותיהם – ממש כך.
חייה של משפחה מתרסקים ומתפרקים כשאחד מבניה/בנותיה נהרג בפיגוע. זה נכון, אגב, לכל מקרה של מוות בטרם עת. היגון עצום, המציאות בלתי ניתנת להכלה – מוטב למשפחה שתשקיע את זמנה באבלה מאשר באירוח חבר ממשלה.
הטיעון האחרון שנשמע: ׳המדינה שלחה אותם למות, לפחות ששריה יכבדו אותם בהלוויה׳ הוא ריק מתוכן בעיניי. כל אחד מאיתנו שמתגייס לצבא עושה זאת מכוח החוק והרצון והוא מביא בחשבון שהוא עלול לסיים את חייו בארון. אין בינינו לבין המדינה הסכם שאנחנו הולכים לצבא ובתמורה לכך אנחנו מקבלים כבוד לאחר מותנו. ההסכם בינינו לבין המדינה הוא שאנחנו משרתים בצבא, ובתמורה המדינה, קרי הממשלה, עושה כל שאל ידה כדי שלא נסיים את חיינו בארון. צריך לשמור על ההדדיות הזאת ולהיאבק למענה.
ויש את העניין הסמנטי וקידוש המוות לעומת החיים. ישראל היא מדינת רוויית אירועי טרור. אמנם כעת אנו לא נמצאים בעיצומו של גל טרור איום, אך עדיין לא מעט ישראלים נהרגים בשנה באירועי טרור והמספר עלול להאמיר באבחת מחבל מתאבד אחד שיחמוק מתחת לרדאר. גם מבצע צבאי בעזה שמתרגש עלינו אחד ל-2-3 שנים בעשור האחרון, עלול לגרום למספר ההרוגים לקפוץ דרמטית. דמיינו את הסיטואציה האיומה אך סבירה שבה מזכיר הממשלה מחלק סידור עבודה בין שרים שצריכים לפקוד הלוויות בסיטונות בסיטואציה שכזאת.
בזמנו הנהיג הנשיא עזר וייצמן מנהג ביקורים ב״שבעה״ בקרב משפחות חללי צה״ל והרוגי פיגועים. דומני שעדיף לדבוק בכך ולהותיר את ההלוויות עבור החברים והמשפחות.
אורי רפאל-באום, עיתונאי, עורך ראשי לשעבר של נענע10 וnrg מעריב
” ההסכם בינינו לבין המדינה הוא שאנחנו משרתים בצבא, ובתמורה המדינה, קרי הממשלה, עושה כל שאל ידה כדי שלא נסיים את חיינו בארון. ”
לא, זה בכלל לא ההסכם. ההסכם הוא שחיילים משרתים בצבא כדי להגן על כולנו, ופעמים רבות זה מערב סיכון חיים מכוון. על הממשלה לעשות ככל שאל ידה כדי ש*אזרחים* לא יפגעו, ולעתים יוצא שהיא ‘משלמת’ בחיילים בשביל זה.