קנאה: 7 סיפורים עיתונאיים שהייתי רוצה שיהיו שלי

כולם מסכמים את 2013: התמונות שעשו את השנה, הנשים המשפיעות של השנה, הסטטוסים הקובעים והרגעים החדשותיים המשמעותיים. אני חשבתי לסגור את 2013 עם הסיפורים /טורים של עיתונאים אחרים אשר הייתי רוצה שיהיו שלי. קנאת העיתונות שלי. זהו פוסט צהוב :

₪) שבועות ארוכים דובר על אי-התאמתו של משה ליאון לכהן כראש עירית ירושלים, כיוון שאינו מתגורר בעיר. כולם ידעו שזה הסיפור של הבחירות בעיר הבירה ובכל זאת, רק בראיון משפיל אחד אפשר היה להבין את גודל הנתק בין האדם למקום. וכן, אני גם מקנאה בראיון הזה כי מזה זמן רב מתחשק לי לעשות וידאו ברשת (וטרם יצא).

^) יורם ‘ניימדרופר’ מרציאנו של ג’וש בריינר. מקנאה בו כי עיתונות בוטה וישירה וראיון שמוציא את המרואיין החוצה עדיף בעיני על כל עיתונות אחרת.

%) מסיבת האג”חים של שרון שפורר. אמנם מדובר בכתבה משלהי 2012, אך הכנסתי אותה לרשימה בשל השפעתה על אירועי דנקנר שהגיעו לשיאם בסוף 2013. הסיבה שאני מקנאה בטקסט הזה הנה כי רק עיתונאים ותיקים מבינים עד כמה זה קשה/בלתי אפשרי/מאתגר/מבעית – לקחת נושא מורכב ומעייף (כמו גיוס הון) ולכתוב אותו בצורה סיפורית המובנת לכל. (למי שהולך לקרוא את כל הטקסט, אל תוותרו על המסיבה אצל נמרודי).

$) מד מן בלשכת הרמטכ”ל, של אלוף בן. מקנאה כי להיות עורך ראשי של עיתון, להיות מוזמן להרמת הכוסית של האנשים מלאי החשיבות העצמית, לצאת החוצה מן הפוזיציה, להבחין שיש משהו לא טוב בתמונה – קצינה בדרגת רב סרן אשת מקצוע שמגישה קפה לערימה של גברים – ואף לכתוב על כך, ועוד בפתיח, במקום לעוף על האיום האיראני (לדוגמא). זהו טקסט מיוחד בעיני, כיוון שלא יכול היה להיכתב לפני כמה שנים. איזה גבר היה בכלל שם לב לאישה שמגישה קפה ולדרגות שלה פעם?

#) לצעוד עם שימבורסקה, של נעה לנדאו, כי בטקסט קצר יחסית הצליחה נעה להמחיש מה עובר על נשים בלילות ברחובות. הטור משלב היטב שירה, פוליטיקה (של שימבורסקה) ואת חוסר ההגיון בכך שנשים צריכות כל הזמן, בכל שעה, לשמור על עצמן ועל גופן ואינן יכולות להסתובב ברחובות כאחד האדם (הגבר, כלומר).

@) קלמן ליבסקינד על עמנואל רוזן. בסיפור הזה הייתי בצד האקטיביסטי ופחות בצד הכותב, ולכן אני מקנאה. כי קלמן כתב את כל מה שחשבתי שאני צריכה לכתוב ואת כל מה שהרגשתי אז וגם עכשיו. ובהזדמנות זו אני גם מודה לקלמן מקרב לב על הכתיבה הנ”ל והטיפול בנושא.

!) הסיפור שעורר בי את הקנאה הרבה ביותר הוא הורייזן 2020 של ברק רביד. למה? כי גם אני שמעתי בעקיפין את המידע הנ”ל, אך מכיוון שאיני מכסה את התחום המדיני באופן שוטף (אך מאוד מתעניינת בו), לא עשיתי את החיבורים הנכונים כדי להבין את גודלו ומשמעותו. הפרסום הנ”ל הביא לכינוס ישיבת ממשלה בהולה. לדעתי הוא גם לא סופר עוד במלואו (בין אם על ידי רביד או אחרים). האם האמריקאים ידעו? האם זה תוזמן כדי להלחיץ את נתניהו להודיע על פתיחת השיחות? ומה הן החרמות הבאות המתוכננות על ישראל במידה ותהליך השלום יתקע?