אבישי עברי: “עניין של אמונה” – על תיאולוגיה בכנסת

ח”כ יוני שטבון הצביע כידוע נגד חוק הגיוס. ההצבעה לא השפיעה על החוק, שהעברתו היתה מובטחת אלא רק על מעמדו של חבר הכנסת בתוך מפלגתו ובוחריה. שטבון, כמובן, איננו הראשון שהצביע הצבעת מחאה הצהרתית על חוק שיעבור ממילא (מה שמצביע אולי על יותר תחכום פוליטי ממה שנוטים ליחס לו), אבל נימה מסויימת בהסבר שסיפק למעשהו צדה את האוזן והובילה לכתיבת הטור הזה. כך נימק שטבון את החלטתו מעל דוכן הכנסת:

“חוק הגיוס הנוכחי הולדתו בחטא, הוא חלק מגל חקיקה אנטי דתי מבית היוצר של מפלגת יש עתיד ומפלגת התנועה..שתכליתו לאתגר את אופיה היהודי של מדינת ישראל בדרך למדינת כל אזרחיה…תפיסת עולמי…לא מאפשרת לי להיות חלק מהמגמה הכוללנית הזאת. אתנגד לחוק…לא כי החוק לא טוב ברמה המעשית…אתנגד כי אנחנו במלחמת תרבות על זהותה היהודית של מדינת ישראל…”.

כאמור, הרבה ח”כים נותנים צידוק אידיאולוגי למהלכים פוליטיים, אבל הצידוק של שטבון לא היה אידיאולוגי אלא תיאולוגי. ההצבעה שלו, חסרת כל ערך מבחינה מעשית, היתה השתתפות ב”מלחמת תרבות על זהותה היהודית של מדינת ישראל”. קשה להאמין שמישהו נימק את התנגדותו לחוק הגיוס בכך שהוא יוביל ל”מדינת כל אזרחיה”, אך כך בדיוק נימק אותה ח”כ שטבון. המילים עצמן וגם הצעד הסמלי כולו מתאימות לעולמו התיאולוגי של מי שנחשב רבו של שטבון במגזר הציוני-דתי (שטבון מכחיש אגב): הרב צבי טאו, נשיא ישיבת “הר המור”.

לא נלאה אתכם בקרבות הפנימיים של הציונות הדתית אבל “הר המור” והעומד בראשה נחשבים למנהיגי הזרם היותר חרדי שלה (מה שנקרא בעיתונות “חרד”לי”, הם מעדיפים “תורני”). אין ספק שנעשה לדרכם עוול אם נתמצת אותה בשורה אחת, אבל מקוצר היריעה זה בדיוק מה שנעשה: המיוחד בתפיסת “הר המור” הוא ההשפעה המיסטית החזקה על החשיבה התיאולוגית וגם הפוליטית. מעשים פוליטיים, על פי התפיסה הזאת, נמדדים הרבה פעמים, אם לא תמיד, על פי המשמעות המיסטית (“האמונית”) שלהם. כך נהג הרב טאו לפני שלושים שנה כשרצה לפוצץ (לא מילולית כמובן) קונצרט בירושלים בו נוגנה היצירה “משיח” של הנדל וכך נהג כששיגר לנשיא קצב בעת משפטו איגרת תמיכה נלהבת המביעה אמון מוחלט בחפותו (ממנה לא חזר מעולם, יש אומרים גם שהרב טאו השפיע על קצב לא לקחת את עסקת הטיעון שהוצעה לו). בשני המקרים הכריעו הערך המיסטי (“הפנימי”) של המשיחיות או מוסד הנשיאות, את השיפוט הרציונלי ואפילו את האתיקה הרגילה.

הרב טאו. צילום: ויקיפדיה.

“האג’נדה שלהם היא חיסול כוחן של המפלגות הדתיות הציוניות, כדי לקעקע את הסטטוס קוו, למען הפרדת הדת מן המדינה בכל התחומים ולפרק כל זיקה של מדינתנו אל התורה”. נשמע מוכר? דומה לנימוק השטבוני? אלה מילותיו של הרב טאו (ודווקא על “הבית היהודי” בהקשר של המועמד החילוני שהריצה המפלגה לבחירות בבית שמש).

על איזה “גל חקיקה אנטי דתי” דיבר שטבון? מישהו זוכר חוק אנטי דתי אחד שעבר בכנסת בשנה האחרונה, שלא לדבר על “גל” חקיקה? הנה תשובה אפשרית: הרב אבינר, מחשובי הרבנים בזרם המדובר (שכבר הספיק לשבח את ח”כ שטבון על הצבעתו המנוגדת לעמדת הסיעה), כתב בדצמבר האחרון כך (בתשובה לאתר “סרוגים“): “הנושאים שעולים לדיון כעת הם נושאים חמורים. חוק ברית הזוגיות משמעותו היא הריסת קדושת הנישואין בישראל. חוק “פתיחת אזורי הרישום לנישואים” יגרום לבעיות חמורות, כי תמיד יש רבנים שהולכים לא לפי הפסק המקובל בישראל וירשמו גם זוגות עם בעיות בגיורם וביהדותם. רוצים גם לחוקק חוק שבתי דין רבניים לא יוכלו להחליט בדיני ממונות בגירושין בין בני זוג, המגמה בחוק זה ובכלל היא לחסל את בתי הדין הרבניים”. שוב, אם כן, מדובר על “מגמות”, לא על חוקים, על מחשבות ואידיאות ולא על מעשים. שטבון התנגד לחוק מעשי מאוד, שהוא בעצמו חזר וטען שהשפעתו המעשית על החרדים תהיה קטנה, מסיבות תיאולוגיות.

אבל לא רק שטבון. בתגובה לבקשתו של “אלמגור”, ארגון משפחות שכולות המתנגד להסכם מדיני, להיפגש עם ח”כ רות קלדרון בנוגע להשלכותיו האפשריות של הסכם כזה, ענתה עוזרתה של קלדרון:

 ״לצערי עקב אילוצי לוחות זמנים והתחייבויות קודמות לא תוכל חה”כ קלדרון להפגש עם מנכ”ל אלמגור ונציגי המשפחות השכולות. חה”כ קלדרון מבקשת להעביר את התנצלותה על כך ומודעת למידת האחריות שבמהלך ומקוה שמהלך זה לא יתברר כשגוי. הבחירה בשלום היא מעשה של אמונה שקשה לנמק״.

חברי כנסת הם בני אדם כמובן ובני אדם, כידוע, לא מקבלים החלטות רק על סמך חשיבה רציונלית אלא על סמך מכלול התכונות שלהם, בין השאר גם אמונה, דתית או אחרת, עיוורת יותר או פחות. אין חדש איפוא בכך שחברי כנסת מתעלמים ממחקרים, ניתוחים מלומדים או נתונים אמפיריים ומצביעים על סמך אמונותיהם האישיות, אבל העובדה שהם מודים ואף מתגאים בכך היא בגדר חידוש כפול:’ביחס לתומכי ה”שלום” וביחס ל”פוליטיקה הישנה”. נסביר:

המחנה שפעם הגדיר את עצמו “מחנה  השלום” חדל להשתמש במילה הזאת. כשלונם המפואר של הנסיונות להגיע ל”שלום” (זה נגמר תמיד ביותר התקפות טרור אלימות על ישראל, יותר הרוגים ונזק לשני הצדדים ולא מעט שחיתות פוליטית וארגונית פר-סה על הדרך) רוקן את המונח מתוכן והוא הפך למילה כמעט מוקצה בשיח הישראלי. תומכי ההסכם עם הפלשתינים מדברים כיום על “הסדר מדיני” שיפתור “בעיה דמוגרפית”, יציל אותנו מ”מדינה דו לאומית”, יסיים את ה”כיבוש” ויסיר איומים אמיתיים או מדומים דוגמת “חרם מדיני” על ישראל. על “שלום” לא מדברים. על הרקע האפרורי הזה של תמיכה בהסכם מדיני מהווה הדיבור של קלדרון על “שלום” חידוש, אבל כאמור חידוש כפול, כי תומכי “השלום” הקפידו תמיד לעגן את האוטופיה שלהם עמוק בקרקע המציאות. בימיו הטובים נעטף ה”שלום” בשלל הסברים – בטחוניים, כלכליים, חברתיים ומוסריים, אפילו מטא-הסטוריים (“מזרח תיכון חדש”, זוכרים?), היום, כשקרנו הפוליטית ירדה פלאים אצל מפלגות השמאל, באה חברת כנסת ממפלגת ימין ומציגה אותו מחדש כאידיאל, עקרון אמונה מקודש שאין לנסות להבין או להסביר במונחים ריאליים.

מתוך אתר “יש עתיד”

אין זה מקרה שמי שמציגה אותו כך היא חברת “יש עתיד”, המפלגה הכי דתית בכנסת, מפלגה עם תיאולוגיה משלה ורצון מוצהר להנחיל אותה לאומה. זה החידוש השני והוא משמעותי  כל כך, לא רק בפוליטיקה אלא בחברה הישראלית, שפלא שכל כך מעט נכתב עליו אם בכלל. המפלגה של יאיר לפיד איננה עוד מפלגת מרכז  היא מפלגה עם חזון דתי המבקשת לייסד דת חדשה: דת ישראלית (ובזה היא שונה משאר מפלגות המרכז שנעלמו מחיינו במהירות בה הופיעו בהם). הנושא חורג מגבולות המאמר הזה אבל מי שיבין את הנקודה הזאת יבין בבת אחת הרבה מהתנהלות המפלגה, כולל מה שזוכה הרבה פעמים לגינוי מהחוץ כהתנהלות של כת, דוגמת התנהגותה של חברת הכנסת קול.

עמדתו של ראש המפלגה יאיר לפיד לפיה “אם נתעקש – הפלשתינים יוותרו על ירושלים“, ה”למידה המשמעותית” מבית מדרשו של השר פירון, אפילו אמונתה של ח”כ יפעת קריב בהידברות עם זורקי אבנים, כולם נובעים לא מדעה פוליטית מגובשת (כמו למשל “חוק המשילות” שהוא אוסף של רעיונות ידועים לחיזוק כוחו של המרכז הפוליטי) אלא מתנופה אידיאולוגית שאי אפשר להתעלם ממרכיב האמונה שבה.

קלדרון עצמה היא כמובן הביטוי המזוקק ביותר לגישה הזאת, זה הרי היה המקצוע שלה לפני הפוליטיקה: היא ניסתה לבנות תיאולוגיה ישראלית חילונית המבוססת (יש שיגידו שבאופן רופף) על אגדות חז”ל בתלמוד. בהתייחסה לקומפלקס הקולנוע החדש בירושלים, שהאפשרות שיפעל בשבת עוררה את זעמם הקבוע של הגורמים החרדים בעיר, הציעה קלדרון הצעת פשרה: הקולנוע יפעל בשבת אך הסרטים המוצגים בו יהיו כאלה “התורמים לנשמה היתרה”. קצת בדומה לפתרון סוגיית ירושלים במו”מ המדיני של ראש מפלגתה, גם קלדרון הציעה פתרון המנותק לחלוטין מדרישותיהם של הצדדים בויכוח – החרדים לא רוצים חילול שבת מכל סוג בעיר שהם תופסים כ”שלהם” והחילונים בטח לא רוצים ועדה (בראשות ח”כ קלדרון?) שתקבע אילו סרטים עומדים בקריטריון ה”נשמה היתרה” (ביטוי תלמודי מיסטי שמשמעותו המדוייקת נמצאת כמובן במחלוקת כבר בתוך המקורות היהודיים העתיקים). שוב, חברת הכנסת הציעה פתרון מיסטי, לא פוליטי, ששואב את כוחו מהתיאולוגיה החדשה שיצרה אותו ולא מהשדה הפוליטי.

עד כמה מושרשות התופעות האלה בתוך המפלגות המדוברות ועד כמה המפלגות תיפגענה מהן – אם בכלל – נחכה ונראה.