הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
ח״כ דני דנון, לשעבר סגן שר הבטחון הודיע שיתמודד על ראשות הליכוד בבחירות שיתקיימו ב 6 בינואר 2015. כעת יש שלושה מתמודדים רשמיים: ראש הממשלה, יו״ר הליכוד המכהן בנימין נתניהו, ח״כ משה פייגלין וח״כ דני דנון.
למי שהיה נדמה שבסרט הזה כבר היינו: אכן. לא מדובר רק בתחושה. זו לא פעם הראשונה שנתניהו מוצא את עצמו מתמודד מול ענקי הליכוד, ח״כ משה פייגלין ולשעבר סגן שר הבטחון דני דנון. רק להראות עד כמה הליכוד התקדם, התפתח והשתנה – שלושת המתמודדים כבר ניהלו קמפיין זה מול זה מול בשנת 2007. שמונה שנים קדימה פאסט פורוורד.
קמפיין ינואר 2015, יהיה more of the same!
ב 2007 ניצח נתניהו בבחירות הפנימיות בליכוד עם 73% מן הקולות. פייגלין השיג אז 23.5% ודנון הגיע ראשון מהסוף עם 3.5% מן הקולות.
אבל! העלילה עוד יותר פשטנית ממה שנראה ברגע הראשון. פייגלין, הוא המתמודד הנצחי. קמפיינר מאוד משופשף נגד נתניהו כי זו תהיה הפעם החמישית (!) שהוא מתמודד מול נתניהו. אם לשפוט לפי הניסיון שנצבר אצל פייגלין, גם הפעם הוא יפסיד. גם אם יזכה ל 26% מן הקולות (שיפור של חצי אחוז), זה הפסד.
מאחר ופייגלין לעולם לא מרפה (נולד למלוכה ככל הנראה), החלטתי להציץ בתוצאות ההצבעה עבור פייגלין בחלוף השנים ולרכז הכל בטבלה. ואכן, אפשר להסיק שיש מגמה. פייגלין הצליח להשתפר לאורך השנים, אט אט, במהלך ארבעה קמפיינים. הוא גם השיג הרבה יותר מתפקדים סביבו וכיום אין ספק שהוא כוח עם נוכחות בתוך הליכוד.
אפילו נתניהו כבר הפסיק לא מחרים אותו ואמר עליו רק לאחרונה: ״מביא קהלים חדשים, מלא בהפתעות״
על כל פנים, פייגלין גם יכול להיות מי שיתקע על סביבות ה 23%
אבל כמי שמתנגדים לנתניהו, המטרה של דנון ופייגלין ביחד צריכה להיות לכרסם בו לפחות בשיעור של מתחת ל %60, כדי שדנון יוכל להיות מבסוט עם הצעת החוקה הבאה שלו, על פיה מי שמתמודד מעל לשלוש פעמים לראשות התנועה זקוק ללפחות 60%. כל ניצחון של נתניהו בשיעור שהוא פחות מ 60% יהיה עבורו מכה אמיתית והוכחה שתנועתו (כמעט) אינה חפצה בו יותר. שם המשחק יהיה – מי מצליח להוציא הכי הרבה מתפקדים, בהכי הרבה אוטובוסים מאורגנים לקלפיות של הליכוד.
לפי נתוני העבר המפורטים בטבלה לעיל – עושה רושם שיהיה לשניים הללו קשה לחתוך את קו ה 40%. איזה קבלות של עשייה הם מציגים לליכודניקים? בליכוד יש רעשי רקע קשים בתחום יוקר המחיה. כן, גם מתפקדי הליכוד מסתובבים מתוסכלים מן המצב הכלכלי והם פוזלים לעבר כחלון. האם פייגלין או דנון עשו משהו בתחום? הם עבדו למען הציבור בהורדת מחירי הנדל״ן? דנון סייע בתחום הבטחוני חוץ מלייעץ לחסל את החמאס? הוא הרי פוטר בבושת פנים בשיאה של מלחמה. האם פייגלין סייע לאחדות השורות בעם, כפי שנתניהו ביקש רק היום בכנסת? הוא זה שמבעיר את המזרח התיכון עם משימות הר-הבית שלו.
ולקינוח – מכיוון שדנון ופייגלין זקוקים להון כספי כדי לשנע אוטובוסים ביום בחירות וגם כדי לפרסם, להפיץ חומרים ולארגן כנסי בחירות, אולי הם כבר מאורגנים עם התרומות.
החוק הישראלי מתיר למועמדים לגייס תרומות גם ממי שאינם תושבי ישראל באמצעות מט״ח. קיימות מגבלות בחוק על סכומי תרומות מיחידים וחברות וגם מגבלה על תקרת הוצאות, אבל מה שמעניין לשים לב לנתונים מן הפריימריז הקודמים בליכוד (על מקומות ברשימה) שהתרחשו בשלהי 2012. שיעור הכסף בדולרים ירוקים שהביא דנון שבר שיאים בתוך הליכוד וגם מחוצה לו. גם פייגלין לא טמן ידו בצלחת.
דנון הוא שיאן גיוס כספי תרומות בחו״ל:
הוא הביא סך של 689 אלף ש”ח מחו”ל (83% מסך תרומותיו הגיע מזרים)
פייגלין הביא ״רק״ 51% מהכסף שלו בתרומות זרות
119 אלף ש”ח מחו”ל (51% מזרים)
1. הכתבה כולה שיפוטית, לועגת, ולא אובייקטיבית, וגם מעידה על אי הבנה מהותית של מושגי הדמוקרטיה, ואי הכרת המועמדים והמפלגה שאת כותבת עליהם. מאד לא מקצועי. לכתוב בלי להבין ובלי לדעת כל אחד יכול.
2. לדוגמא, על איזה אוטובוסים את מדברת ? לפייגלין אין “מתפקדי ארגזים”, לא “חמולות”, וגם לא “ועדי עובדים”, שצריך להסיעם באוטובוסים לקלפיות וחזרה תחת השגחה צמודה כדי שיצביעו למי שהורו להם להצביע. כל מי שמצביע לפייגלין מצביע מתוך אמונה ערכית שזה הדבר הנכון, ויגיע להצבעה בעצמו, ועל חשבונו, או מקסימום בטרמפ עם חבר. פייגלין לא משנע אוטובוסים כי הוא לא צריך. כי המצביעים שלו אותנטיים. מאותה סיבה פייגלין לא צריך ערימות של כסף למערכת הבחירות.
3. טל, נסי למלא את הטבלה מחדש, אבל הפעם לרשום כמה אנשים הצביעו לכל מועמד/משבצת, ולא באחוזים. זה יכול להיות מעניין…
למה אתה לוקח ברצינות את הפוסט הזה?
הרי גם שמאלן נלהב, לא יכול למצוא כאן איזשהו ניתוחח רציני, שלא לומר אובייקטיבי.
אל הפוסט הזה יש להתייחס כמו פשקוויל, והוא אכן מצחיק כמעט כמו פשקוויל (חסר איזה “הזדעזעי עיה”ק תובב”א”, אבל בסה”כ יש כאן את אותו עומק ואת אותה התייחסות רגועה למושאי הטקסט).
כל אחד משלושת מושאי הפוסט יכול להסתכל עליו ולצחקק בהנאה למראה ההתגוללות ההיסטרית (והמאוזנת-למדי, לפחות מהבחינה הזו):
1. לפי הטקסט אם ביבי מנצח ברוב של פחות מ60% זה אומר שהמפלגה שבחרה בו ברוב עצום שכזה, אינה רוצה בו. זה ניתוח מהפכני, לא רק ביחס לפוליטיקה הישראלית, אלא ביחס למתמטיקה בכלל. אמנם רק לאחרונה קראנו פה פוסט שכלל חידושים מזהירים בתחום הסטטיסטיקה, אבל כאן נראה שעשינו צעד גדול קדימה, ויש לברך על כך!
2. על פייגלין אין באמת לפוסט מה להגיד, אז הוא מסתפק בפסאודו-ציניות, כו “נולד למלוכה”, וכיו”ב. לא משהו שצריך לרגש מישהו באיזשהו אופן.
3. דנון דווקא כן צריך להתייחס ברצינות לפוסט, שכן הפוסט מקדם אותנו למקום שכולנו חשבנו שיש מקום לעיסוק תקשורתי בו: כסף זר בפוליטיקה הישראלית. אמנם דנון מקבל פינאטס בהשוואה לעמותות הקרן החדשה, ליוזמת ז’נבה, לשלום עכשיו וכד’ (שכולן מעורבות עד לשורשי שערן בפוליטיקה הישראלית, במערכת המשפט הישראלית ובעצם בכל מאפיין של העניינים הפנימיים של מדינת ישראל), אבל זה צעד מרשים מצידה של עיתונאית, שפעם אחר פעם מקדמת כנסים, עצרות, אג’נדות של גורמים פוליטיים ממומני חו”ל. לא קל לזרוק אבנים כשגרים בכזה בית זכוכית ענקי…
בקיצור, לקחת את הפוסט הזה בהרבה יותר מדי רצינות. לא מדובר בחשיפה, לא מדובר בניתוח, אלא בסה”כ בשחרור עצבים על כך שהעם הטיפש והלא-נאור הזה, לא ממש נראה כמי שהולך להחליף את החבר’ה, בחברים הנאורים יותר, שממשלות מערב אירופה היו רוצות שנבחר…
השאלה אם ההגדרה “עיתונאית” עדיין תקפה. אני גם מתחיל לשאול את עצמי אם יש טעם בהמשך הקריאה בבלוג הזה, שנחשפתי אליו לא מזמן רק בעקבות פגישה מקרית עם הבלוגרית בכבודה ובעצמה. חדשות ממש אין פה, ופרשנות ממש גם לא. מה הטעם ?
ההגדרה עיתונאית בוודאי שתקפה. גם פובליציסט הוא עיתונאי. עד כמה שהתרשמתי פה, הפוסטים כאן אינם מופרכים יותר או פחות ממה שתקרא בעמודי המאמרים של העיתונים השונים, ומתוך הנחה שאתה, כמו רובנו, צורך תקשורת ישראלית, אזי אתה בכל מקרה נחשף לעמדות שמובעות כאן, ולא צריך להתרגש מהן.
היתרון של הבלוג הזה, וזה לזכותה של טל, הוא שהיא מאפשרת פתחון פה לדעות שאינה מסכימה להן. זה לא מובן מאליו באווירה התקשורתית המקובלת במחנה שהיא באה ממנו, וזה דבר שראוי לעודד.
הזלזול בפייגלין שמאפיין את התקשורת הישראלית כבר מעל עשור מונע מהם להבין את המציאות. פייגלין לא ינצח אבל הוא ישיג תוצאה נאה. יש שינוי מאוד גדול בתדמית של פייגלין מאז שהוא ח״כ, הוא הוכיח שהוא פרלמטר רציני ומעולה, וזוכה היום לאהדה בציבורים גדולים מאוד שבזו לו לט מזמן. אני לא הייתי חולם להצביע לפייגלין לפני שנה – אנ אצביע לו וגם רוב חבריי. וכמו שנאמר קודם – ההצבעה לפייגלין היא ערכית נטו.
בכל זאת אין ספק שביבי ינצח. אבל טוב שיבין שהזמן שלו שאול ושזו תהיה הכהונה האחרונה שלו.
ניפגש כשהוא יהיה ראש הממשלה ואני אוכל את הכובע. אגב, יש לי גם מילים טובות לומר – מן ההתרשמות שלי מן האיש, הוא לא ינטור לי אישית שום טינה אם וכאשר הוא יהיה ראש ממשלה על כל דבר שכתבתי או אמרתי.
אני לא אומר שפייגלין יהיה ראש הממשלה. אני אצביע לו בבחירות הפנימיות של הליכוד הפעם. אני לא יודע למי אצביע בעתיד. אני רק אומר שפייגלין עולה ומשכנע ציבורים חדשים. הוא ממש לא מוכן להיות ראש ממשלה עכשיו ולא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו. בעתיד אין לי מושג. אני מודה שהייתי ממש נגדו בעבר והוא הוכיח לי שטעיתי.
נחמד. מעניין.
הנסיונות של פייגלין לנצח מזכירים לי נורא את שאול מופז.
הבחןר הזה חלם כל הזמן על הרגע שבו יחליף את צפןרה לבני בתפקידה כיו”ר קדימה.
חתר וחתר, בסוף היה פריימריס. הוא ניצח. איזה אושר.
אח”כ התמוססה המפלגה בהנהגתו. אפילו צפןרה המובסת קיבלה פי 3 יותר מנדטים ממנו.
כלומר! עדיף להיות כלי שני, מלא להיות בכלל.
לתשומת לב דני דנון, פייגלין, וכל המופזים בסביבה.
ציפי לבני קיבלה 6 מנדטים בעצמה. זה פשוט שהמותג קדימה היה כבר מת. ברור שאם פייגלין ינצח היום – מה שלא יקרה – הליכוד יקבל הרבה פחות ממה שהוא יקבל עם ביבי. לפייגלין צריך עוד זמן כדי לשכנע את הציבור אבל הוא מאוד התקדם בשנים האחרונות.
תיאוריית ההשתלטות מבפנים ולאורך זמן של פיחגלין, הופרכה ע”י בנט שהגיע מבחוץ, בנה מפלגה חדשה, ומועמד רציני לראשות הממשלה. (לדעתי הוא תאומו המדהים של נתניהו בכל מובן, אבל זה לא קשור)
תודה נתי. מה שבטוח זה, שבפעם הבאה (וֹלמעשה כבר עכשיו) אפשר יהיה להגיד על פייגלין המתמודד הסדרתי או המפסיד הסדרתי? כמה פעמים אדם מתמודד?
התשע של בגין נחשבות או שזה רק על התמודדויות אישיות/פנימיות?
“ב-2007 ניצח נתניהו את הבחירות” — האמנם? האם שם המועמד/ת שהתייצב/ה מול נתניהו היה/הייתה “בחירות”? או שמצא מדובר בבורות האופיינית לישראלים, שאינם שולטים בשפת אמם? (רמז: האפשרות השניה היא הנכונה).
מנצחים בבחירות (אמנם באנגלית אומרים: he/she won the elections), אבל עברית היא עברית, לא אנגלית, ולעברית – כמו לדרבי – יש חוקים משלה.
איתמר, אין כמו סיוע מגולשים בעריכה. הרי אני עובדת לבד, ללא עורכים (כך זה בלוג) ולבטח עושה הרבה טעויות ותמיד שמחה שמעמידים אותי על הטעות. אנא הצע ניסוח מילולי תקין. ואני אשנה ואשתנה.
תגובתי הקודמת כללה את הניסוח הנכון (ולא הייתה זו “הצעה” אלא קביעה קטגורית). ובכול זאת, הנה שוב הניסוח הנכון: “[לאסוננו,] ב-2007 ניצח נתניהו בבחירות.”
“בכול זאת” — האמנם? האם המילה “כול” מופיעה בצירוף זה בצורתה הנפרדת ויש לנקדה בחולם חסר, ההופך למלא בכתיב חסר הניקוד? או שמא מדובר בבורות האופיינית לטרחנים גסי-רוח, שמכירים חוק אחד זניח אחד בשפה ומשביעים בו את תחושת העליונות שלהם אף שלמעשה אינם “שולטים בשפת אמם”? (רמז: האפשרות השניה היא הנכונה. כמו שיש לשים נקודה בתוך סוגריים אם היא שייכת למשפט שבסוגריים.)
“בכל זאת”. בקמץ קטן. לא “הצעה” אלא קביעה קטגורית.