הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
במוצאי שבת שלחו בקמפיין הליכוד וידאו תעמולה בנוגע לנאום ראש הממשלה בקונגרס. המסר הכללי של נתניהו: ב 1948 מזכיר המדינה האמריקאי (מרשל) הזהיר מפני הקמת מדינה, אך בן-גוריון אז עדיין לא ראש ממשלה ומי שהיה המנהיג של המדינה שבדרך – קיבל החלטה על פי האינטרסים של העם היהודי. Fast Forward ל 2015. גם נתניהו חושב על העם היהודי והוא יודע ומבין את האינטרסים שלנו לעומק, בטח הרבה יותר מן הממשל האמריקאי.
בליכוד הולכים על חבל דק עם הנאום בקונגרס. הטיעון המרכזי הוא שזה לא קשור לקמפייין, שלא מדובר בעניין של פוליטיקה אלא עניין מדיני הנוגע לעתיד ישראל ומאבק אל מול כל העולם בסכנה המידית הנשקפת לנו מפני איראן (אם זה לא היה כה מידי, אפשר היה לנאום גם באפריל). חלק מנבחרי הליכוד (ישראל כץ) תוקפים את יצחק הרצוג והמחנה הציוני על כך שהם אינם מגבים את ראש הממשלה, במאבק ההירואי.
כמובן, שגם בליכוד עושים בנאום זה שימוש פוליטי. ולראייה, וידאו הקמפיין האחרון הנוגע בעצב הרגיש של יחסי ישראל-ארה״ב, כפי שהולכים ונחרבים לנגד עינינו מיום ליום.
ויכוחים היסטוריים כבסיס למצע או לטיעון בחירות אינם חדשים. המועמד המוביל רוצה להיתפס כמי שמכיל בגופו ובחזונו את ההיסטוריה היהודית הגלובלית. כובד העולם יושב (ממש) על כתפיו. בעוד המועמדים האחרים, הם קטיני הרגע לעומתו הכביר, מתבוססים להם במיץ המקומי של בעיות דיור, קושי של האזרחים לגמור את החודש ולא-עלינו שחיתיות הרגע. מה זה הזוטות הללו לעומת טרומן, מרשל, בן-גוריון ואבא אבן?
אבל התבוננות פוליטית-רגעית על תהליכים היסטוריים באמצעות קליפ שחור-לבן יכולה להיות מתעתעת. ממרחק הזמן אפשר לשפוט מהלכים – של בן-גוריון, מרשל או טרומן ואפילו של משה שרת (שהתנגד לתכנית החלוקה) – בעיניים של ההיסטוריון. אי אפשר לשפוט את מהלכיו של נתניהו בחודש מארס 2015.
נתניהו, בן של היסטוריון, תמיד היסטוריון ולכן הנה מצורפת לכאן פיסת היסטוריה היסטרית.
בנציון נתניהו, היה מנכ״ל ה- United Zionist Revisionist of America כאשר על הפרק עמדה תכנית החלוקה. ביום שישי, 12 בספטמבר 1947, פרסם הארגון, שהשתייך לזרם הציונות הרוויזיוניסטית מודעה על פני כמעט כל עמוד 12 של עיתון הניו יורק טיימס, ובה התנגדות מוחלטת לתכנית החלוקה, אותה תכנית שאושרה כעבור כחודשיים וקצת בעצרת האו״ם בכט בנובמבר. (ותודה לגולש רן, אשר הפנה אותי להערת שוליים בויקי ומשם הגעתי לעותק המקורי של העיתון משנת 1947)
מאלף לקרוא את הנימוקים המתפרסמים במודעה, עליה חתומים, בנוסף לאביו המנוח של ראש הממשלה, קבוצת אנשים נוספים
במודעה מוזכר הטיעון המוסרי של ההתנגדות לחלוקה:
״באופן בסיסי ומוסרי העניין ברור. או שפלסטין שייכת לעם היהודי, או שאינה שייכת. אם היא שייכת לעם היהודי, הרי שהיהודים זכאים לכולה. אם אינה שייכת לעם היהודי, אז אף חלק ממנה לא שייך. העמדה שלנו היא שמולדתו של העם היהודי, נשדדה ממנו, בכוח מוחלט – אך הוא, העם היהודי, הבעלים הלגיטימי. איננו מוכנים להמיר שטח לאומי בעבור תועלתיות, הדמיות או דברים ממשיים.״
וגם : ״אנחנו משוכנעים שעל פי התכניות של הפרויקט הנ״ל, החלום על מדינה יהודית הוא אשלייה. שההסכמה על ידי העם היהודי לפרויקט הזה תהיה התאבדות לאומית ושהמשמעות תהיה חיסולו של החלום הציוני לחירות, ריבונות ועצמאות יהודית.״
בן ציון נתניהו היה מתנגד. עקבי, מתמיד. יותר מכך, מלשון המודעה הנ״ל – שהוא אחד מבין החמישה החתומים עליה – עולה השיח הטוטאלי. הכל או לא כלום. המוכנות המוחלטת להגיד – אם פלסטין אינה שייכת לעם היהודי, אזי אף חלק לא יהיה שלה.
אבל יחד עם הגישה ה״שחור-לבן״ הנ״ל של בנציון נתניהו (שימו לב, גם הוידאו של הקמפיין הוא כולו ראיית העולם בשחור-לבן) ב 1949 הוא עזב את ניו יורק הנוחה ובא לישראל להיות חלק פעיל במפעל הציוני.
ויחד עם זאת, מרתק לקרוא את פיסת ההיסטוריה הזו וממנה ללמוד על הבית בו צמח ראש הממשלה.
סוף דבר: נתניהו כאמור הפנה במוצאי שבת ליכולת של בן גוריון לפעול בניגוד לעמדת מחלקת המדינה. יצויין שהבית הלבן תמך בהכרזת המדינה באופן מידי (במאי 1948). ההיסטוריון מרדכי נאור מתאר כיצד שרת חזר מוושינגטון מפגישה עם מרשל (מאי 1948) מלווה בחששות שהטמיע בו מזכיר המדינה האמריקאי, ג׳ורג׳ מרשל והאופן שבן-גוריון לחץ עליו שלא לחשוף את התלבטותו בפני מרכז מפלגת מפא״י. בסוף הוקמה המדינה וזו היתה רק ההתחלה.
תוספת:
על אף שאין בטקסט דבר בעייתי או מכפיש את ראש הממשלה נתניהו, מהליכוד פנו (לעורכי מאקו) וביקשו שתוסף התגובה הבאה מטעמם ואני מוסיפה זאת גם כאן:
שווה להזכיר שמבחינת הרביזיוניסטים הפשרה כבר נעשתה בויתור על עבר הירדן המזרחי. האם גם הפלגים היותר קיצוניים בקרב הפלסטינים עשו ויתור כזה? תמהני
מכל הדיבורים על ההתנהגות הפרסונלית של ביבי, יוצא שלא מדברים על עמדתו המדינית של רוה”מ לגבי איראן. קראתי הרגע מאמר בכלכליסט שמדבר על כך שאירן על סף פשיטת רגל: http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3652951,00.html
צריך לשאול את נתניהו אם נכון להמשיך להטיל סנקציות על מדינת סף גרעין שהיא גם מדינת סף פשיטת רגל וגם נמצאת באזור עם דעא”ש שמחכה מעבר לפינה להשתלט על כל ממשל כושל.
הכתבה בנוניתון הכלכלי היא אכן מאלפת. גם העיתוי שלה (בדיוק כשאובמה מנסה לקדם הסרת סנקציות על איראן) הוא ממש מסתורי…
למרבה הצער, איראן לא קרובה לפשיטת רגל יותר מכפי שהייתה בשנים הקודמות. צניחת מחירי הנפט פגעה בהם קשות, אבל הם עדיין לא קרובים לפשיטת רגל. מעבר לכך, הקביעה שפשיטת רכגל תמוטט את השלטון שם, אחרי שמלחמה נוראה של שמונה שנים, כשהצבא שלהם היה מפורר כולו, לא מוטטה אותם – זו תקוות שווא.
דאע”ש זה ארגון סוני שמסוגל להתפשט אך ורק באזורים סונים. הסיכוי שארגון של כמה אלפי חמושים סונים יכבוש מדינה שיעית עם 80 מליון איש, עומד על האפס המוחלט. מעבר לכך, לא ברור לא החלטת שדאע”ש גרוע לנו יותר מאשר איראן גרעינית. אתה מעדיף להיות מושמד ע”י שיעים ולא ע”י סונים?…:)
הערה: “נוניתון” זה לא עלבון, זה תיאור. העיתון שייך לנוני מוזס, כמו שישראל היום הוא “שלדונון”. זאת עובדה. בשביל ליצור סימטריה בינו לבין “ביביתון” צריך לקרוא לו “בוז’יתון”.
אבל לא ניסיתי להעליב. היה לי פשוט חשוב להדגיש שכלכליסט זה השופר הכלכלי של נוני מוזס. לו רציתי להעליב את העיתון הזה, הייתי מתייחס לתוכן שלו.
כואב לי לציין זאת, אבל שוקן הוא היחיד שהקים כאן עיתון כלכלי ראוי לשמו.
אחד, ברור שצריך להמשיך להטיל עליהם סנקציות. והם ממש לא פושטים רגל ואל להאמין לכתבות כאלה.
איראן בפשיטת רגל כמו שחאפז אסד היה על ערש דווי 20 שנים…. כל שנה המודיעין הישראלי היה בטח שהשנה הקרובה תהיה השנה שבה הוא ימות.
מבחינת איראן, הם יחיו על פיתות ולבנה בשביל הגרעין.
ענק! במודעה מוזכר ש”פלסטין” שייכת לעם היהודי?:-)
כדי לחסוך חיפושים מיותרים – “פלסטין” זה תעתיק ע-ר-ב-י של שמה הלועזי של הארץ, שבעברית נקרא “פלשתינה”. אין אף גורם ביקום, בטח לא הרוויזיוניסטים, שיקרא לא”י בשם “פלסטין”. במודעה באנגלית הם כתבו Palestine, דהיינו “פלשיתנה”, או בתרגום שהם התכוונו אליו א-ר-ץ י-ש-ר-א-ל (תרגום שגם שלטונות המנדט הכירו בו כשקראו לארץ בעברית בשם “פלשתינה – א”י”…).
הניסיון של השמאל להיתלות בבן גוריון, הוא מאלף בהרבה מהניסיון של ביבי להיתלות בו. בן גוריון, כל חייו, ביטא עמדות שקרובות לאין שיעור למה שמבטא הימין של ימינו, מאשר לשמאל של ימינו.
אורי, מעניין שבגין ושרון קרובים היום בעמדות שלהם יותר לשמאל מאשר לימין ואילו גולדה ובן דוריון קרובים יותר לימין….
בגין קרוב לעמדות השמאל רק בגלל שהוא נפטר. ידוע שחלק ממנהיגי ימין שנפטרו, הופכים פוסט-מורטם לסוג של נוסטלגיה לשמאלנים, בעוד שבחייהם הם כולם הוצגו כמפלצות פאשיסטיות…
שרון, שבר שמאלה בגלל הסיבה העלובה ביותר שישנן: הוא רצה לעצור חקירה פלילית…
“רק בגלל שהוא נפטר”….. זה מצחיק
עוד בחייו בגין היה קרוב לעמדות השמאל עם פינוי סיני.
נכון, בעיקר כשהקים עשרות יישובים על גב ההר. אז הוא היה מאוד קרוב לשמאל (בעיקר לשמעון פרס, אבי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולרבין, אבי ההתיישבות בגוש קטיף…)
אז אולי גם על בגין היה איום בחקירה פלילית?
והנה הסקופ ההסטורי שלי:
בגין פעל בניגוד לדעת אביה של ליבני.
גב’ ציפי ליבני טענה לא מזמן שבגין לא היה מתקבל היום לליכוד – מסתבר שגם אביה חשב כך. ב 1978 הביא בגין לאישור הכנסת את הסכמי קמפ דייויד בין מצרים לישראל. בהצבעה הגורלית שהתקיימה בכנסת ב 27/9/78 סירב אביה של ליבני – חבר הכנסת מהליכוד איתן ליבני – להצביע בעד ההסכמים ונמנע בהצבעה. הנה כי כן אביה של ליבני חשב כבר אז בשנות השבעים שבגין לא מתאים לליכוד.
לדף מרשומות הכנסת ובו ההצבעה השמית על הסכמי קמפ דייויד-
http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/plenum/kns9_270978.pdf
מהתגובה של הליכוד עושה שנגעת בעצב רגיש
“מהתגובה של הליכוד”? מי זה “הליכוד”, מיכאל או אני?:)
מה שכן, אני מודה שכשאני רואה יהודי-ישראלי מתרגם את השם הלועזי של ארץ ישראל כ”פלסטין”, זה בהחלט נוגע בעצב רגיש אצלי. לא העצב של העלבון הלאומי, אלא העצב של הבעת תמיהה על חוסר הידע הבסיסי. אני מסכים שעליי להיגמל מעניין זה, ולהפסיק לתמוה כשאני רואה עיתונאים שכותבים על דברים שאינם יודעים.
נוספה תגובה רשמית של הליכוד………
לא הכל סובב סביבך אורי
*עושה רושם