על דוגמנות ושרי חוץ, פוסט אורח של בר שם-אור

פוסט אורח של העיתונאי, בר שם-אור

“מה זה משנה מי שר החוץ, זה גם ככה תפקיד לא משפיע”- פרשן.

– וואו. כמה שזה משנה. וואו, כמה שהתפקיד הזה חשוב ומשפיע. פרשן שלא טורח להקשיב למרואיינים שלו, ולא מבין שזה לא משנה מה אומרים אלא איך אומרים, לא מסוגל לתפוס את המהות של המשרה הפוליטית השניה בחשיבותה אחרי ראש הממשלה.

שר החוץ הוא סוג של דוגמן. זה נכון. הוא מיחצ”ן את ישראל בעולם. מפרסם אותה. נועה תשבי כזה רק עם יותר לחיצות ידיים. ובשביל זה לא צריך מילים ובטח שלא דיבור. רק סטייל. ומי אמר שדוגמנות זו לא עבודה משמעותית? דווקא משמעותית במיוחד. היא גורמת לאנשים לפעור עיניים ולהוריד לסתות לרצפה.

“די לשחיתות!”. כשישו אמר את זה עם סנטר מורם לשמיים וכפות רגליים שכמו רוצות להתרומם מהקרקע, העולם התהפך. כשסתיו שפיר אמרה את זה, קצת פחות.

כי בעולם שבו תשעים ושלושה אחוזים (93!) מהאינטראקציה האנושית מושפעת משפת גוף ואינטונציה (שלטי חוצות, תדמיות וכו’), ולא ממילים, כל חיוך יאיר לפידי, או כתפי אביגדור ליברמניות משנות את התמונה של ישראל מהקצה אל הקצה.

רוצים דוגמא? דמיינו שאתם או אתן יושבים עם לפיד על כוס קפה. הוא שואל “מה המצב?” ואתם או אתן תחייכו ותגידו, “יהיה בסדר” עם לחיים סמוקות. אבל כשליברמן יעשה זאת אתם תסתכלו על הרצפה, ותגידו, “אממ…יהיה בסדר?” המילים הן אותן מילים, נכון? אבל מילים בסיטואציות כאלה לא קובעות כלום. רק הצורה החיצונית קובעת. ה- appearance. כמו איש עסקים שסוגר עסקה. כמו מרצה באוניברסיטה. כמו שמלמדים אתכם להתכונן לראיון עבודה. מה לעשות, ככה אנחנו בנויים. אין זמן לעשות דוקטורט על כול אחד או אחת. what you see is what you get.

וזה בדיוק העניין. רושם. רושם ראשוני. במיוחד עם אנשים שנפגשים אחד עם השני פעם או פעמיים בשנה, וזהו. כשקמרון, מרקל או הייגל יכניסו את לפיד לטרקלין, השיער הלפידי יוטה הצידה בלבביות ואכפתיות (כמו בתקופת עדי אשכנזי והצחוקים), האישונים יתרחבו, וחיוך דק יתפשט על השפתיים. בלי מילים. רק ג’סטות. אבל כשליברמן ישב שם (בלשון עבר), עם מבט קפוא וידיים קפוצות, מרקל כבר שכחה מהאספרסו. “עזבו את הקפה”, היא חושבת בלב, “בואו נגמור כבר עם הישראלים האלה”. וכל זה בזמן שהפה מוציא את המילים: “מר ליברמן, מה שלומך אדוני?” צורם, לא?

כי דיפלומטיה היא אקט שהוא מעבר למילים. דיפלומטיה היא אומנות של תנועה ואנרגיה. של שניים או שלושה אנשים שיושבים אחד עם השני בחדר ומדברים. ולפני שהם חושבים מה להגיד, הם חושבים איך להגיד את זה. עם לחיצת יד למטה או למעלה. עם מחווה כזאת או אחרת. כתף לצד, חזה בחוץ, רגל לכיוון מושא הדיבור? יש להם מאמנים לזה. קואוצ’רים כאלה. והכוחנות הנוכחית של ישראל (בעיני האירופיים) מועברת באמצעות הדוגמן הנוכחי שלה, ליברמן. (רק מציין שציפי לבני ואולמרט יצאו למבצע שבו נהרגו מאות פלסטינים בעופרת יצוקה והעולם התייצב באותו הזמן לארוחת ערב חגיגית בבית ברחוב בלפור). ומכיוון שביחסי חוץ המילה הכתובה או המדוברת משנה כמו העיתון שאתם עוטפים איתו את הדגים, הוייב זה מה שבאמת משנה. בדיוק כמו בפאב. בדיוק כמו הבחורה או הבחור שמשדרים לכולנו “אני אחלה” במועדון, מבלי שהם פתחו את הפה.

חוכמה? שכל? אם אתם רוצים את זה לכו לאקדמיה או לספרי הפילוסופיה, לא לדיפלומטיה או לפוליטיקה. מדובר בסט שונה של תכונות. ובינתיים, כששתי האופציות הן בין ליברמן או לפיד, גם נתניהו, גדול היחצנ”ים בעולם הפוליטי הישראלי, יודע את מי העולם יקבל עם צ’פחה של סחבק. וכמו שהעולם מקבל אותך, ככה גם מקבלים אותך בבית. כשר אוצר הכתפיים שלך שקועות באדמה (אפס…). כשר חוץ, הן נוסקות לשמים (מלך…). וכשאתה בשמים, אתה נמצא בעמדה טובה לתפוס פיקוד ולהסתכל על כולם מלמעלה. כמו מנהיג. כמו מישהו שיכול להיות ראש ממשלה. וביבי, כמובן, מפחד מזה. אבל אין לו ברירה כי העתיד, בין אם תרצו ובין אם לא, כבר כאן. עם עשרים וארבעה או עשרים ושמונה מנדטים, תלוי איזה סקר שואלים.

וליברמן? זו הפרשייה שמישהו “דיבר” עליה שלשום בטלוויזיה. ומדיבורים אף אחד לא באמת מתרשם. את הרושם האמיתי בפוליטיקה הפנימית והבינלאומית עושים על ה- cat walk. ובפוליטיקה זה הכול שאלה של תדמית. פוזה-לנד. כמו הכתר שנפוליאון הדמוקרט שם לעצמו על הראש אחרי שהוא ניצח באוסטרליץ. ולא צריך לפחד. רק לדעת שזה ככה: חזה נפוח וידיים בצדדים? לא מפחד מדקירה, גבר. ראש מושפל? חסר כריזמה, לוזר, העולם דורך עליו. רגליים פסוקות? העולם הוא שלי. מסתכל בעיניים? לא פראייר, וכו’. כי לכול משחק חוקים משלו. גם בחיים, וגם בחדרי הדיונים. ומי שרוצה לשחק משחק אחר, שיקרא ספר.

בר שם-אור, לשעבר כתב החוץ (ותחומי כיסוי נוספים) של גלי צה”ל וכתב צינור לילה, ערוץ 10.

הערה שלי (טל): יומיים אחרי הבחירות כתבתי כאן בפלוג, על החשיבות של מינוי יאיר לפיד, כשר החוץ